על "מה שראה הכלב", של מלקולם גלדוול, הוצאת "זמורה ביתן"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" בינואר 2011

ספר חדש בעברית (או כמו-עברית, וראו להלן) למלקולם גלדוול, ילד הפלא של ה – non-fiction באמריקה בעשור האחרון. והפעם אוסף מכתבותיו המוערכות ב"ניו יורקר".

לכישרון העיתונאי הגדול של גלדוול כמה רכיבים. האחד הוא מה שבדרך כלל מציינים כשמזכירים את כתיבתו לשבח: היכולת להשתמש במחקרים מדעיים עדכניים, בעיקר ממדעי החברה, ולשבצם בכתיבה מגזינית קולחת. רכיב כישרון שני, הוא היכולת לדון בתופעות מרכזיות בתרבות ובחברה העכשוויות ולהראות (בין השאר באמצעות אותם מחקרים שהוזכרו) כיצד ההיפך מהאינטואיציה שלנו לגביהן הוא הנכון. למשל, פרק אחד כאן תוקף את הסגידה שלנו למידע ולשקיפות. בפרק הזה מדגים גלדוול איך דווקא השקיפות התאגידית גרמה לכישלון לנבא את קריסת ענקית האנרגיה "אנרון", וכן מראה כי הבעיה המרכזית של שירותי המודיעין כיום אינה היעדר מידע, אלא עודף מידע (יש לציין שטענה זו מעמידה באור אירוני את חשיבות החשיפות האחרונות של "ויקיליקס"). בפרק אחר טוען גלדוול את הטענה הפרובוקטיבית והמאלפת כי לקדמה הטכנולוגית אין השפעה על יכולתנו למנוע אסונות. להיפך: ככל שהמערכות הטכנולוגיות שלנו מורכבות יותר כן התאונות בלתי נמנעות. בפרק אחר יוצא גלדוול נגד אקסיומה אחרת: עליונותו של חוש הראייה. תעתועי חוש הראייה מודגמים באמצעות כישלון תקיפות אוויריות וכן כישלון מסוים של הממוגרפיה לגילוי סרטן השד. וכאן כבר מצטייר הרכיב השלישי של הכישרון הגלדוולי: היכולת לספר סיפור אחד שבתוכו מצוותים נושאים רחוקים. גלדוול מתחיל בדרך כלל מסיפור קונקרטי מאד. למשל, חיי הומלס בשם מאריי בעיר רינו. משם הוא עובר להפשטות ולמחקרים מדעיים. אחר כך הוא משווה בין כמה מקרים המדגימים את אותם הפשטות ומחקרים. בדרך כלל חוזר אז גלדוול ו"סוגר" כיאות את הסיפור באותו מקרה קונקרטי.

אבל אולי הכישרון המרכזי של גלדוול הוא הצגת הקפיטליזם ועולם התאגידים האמריקאי המשעמם (אני משער שאני אוהב כסף לא פחות מרובנו, אבל חייבים להודות שהדרך להשיג אותו היא לעתים קרובות משעממת) כמעניין. גלדוול מצליח, למשל, לתאר באופן מרתק את חייו של ממציא מכשירי מטבח (ממציא תנור הצלייה "שואוטיים", מיינד יו!). במילים אחרות: הספר הזה הוא חלק אינטגראלי מהתרבות האמריקאית וגלדוול הוא למעשה הסופר המוכשר של הקפיטליזם והתרבות התאגידית האמריקאים העכשוויים שגם מדגים, לא במתכוון, כמה מחולאיהם העמוקים.

למשל, הספר מטשטש באופן לא מודע או מודע למחצה בין "גאונות" מדעית או אמנותית ל"גאונות" יזמית. המדען והאמן אינם גואלי האנושות אלא, כמו היזם, משתתפים בתחרות הכללית; פסגת הקיום היא הצלחה, ואת זאת ניתן להשיג באמצעות המצאת תנור ה"שואוטיים" או ציור של סזאן. לעתים מנסה גלדוול לטשטש את הטשטוש הזה, וכך בפרק (המרתק!) על חייו של ממציא הגלולה, הוא מנסה במגושמות להעניק ליזם-המדען אידיאולוגיה. בפרק אחר (מעניין מאד!) על הקופירייטריות שהמציאו את הפרסומת לצבע שיער ("זה מגיע לי") מנסה גלדוול, באופן נוגע ללב כמעט, לשכנע אותנו שהן פמיניסטיות דגולות.

גם המחקרים הפסיכולוגיים הרבים שמובאים בספר מדגימים משהו על התרבות הספציפית ממנה כותב גלדוול. המחקרים הללו אינם מתעניינים בתמונת אדם הוליסטית. בדרך כלל הם מבודדים תכונה אנושית, כשמטרת הפרגמנטציה הזאת היא ניהול יעיל יותר של "משאבי אנוש". הפסיכולוגיה האמריקאית, כפי שהיא מתוארת כאן, היא דיסציפלינה בשירות התאגידים. לא ייפלא לכן שפרק אחר עוסק בפסיכולוגיה של כלבים. עולם הטבע והעולם האנושי ניתנים שניהם כאחד לניהול ולייעול. גם פולחן העבודה הפרוטסטנטי הוא דבר נתון בעולמו של גלדוול. כשגלדוול מתאר למשל את תרבות העבודה בעמק הסיליקון הוא לא מצטמרר מהתיאור: "'טלמי', כמו כל סטרטאפ טכנולוגי בימינו אלה, רוצה שעובדיה יהיו חלק מצוות זורם, שיהיו גמישים וחדשניים, שיעבדו עם קבוצות משתנות ללא היררכיה וביורוקרטיה, ובסביבה הזאת, שבה מקום העבודה משמש גם כחדר מנוחה, הפרטים המיוחדים לאישיות שלך חשובים עד מאד". "טלמי" רותמת את "האישיות שלך" כולה לצרכיה (כאן דווקא ניכרת חשיבה "הוליסטית"…).

אמנם גלדוול נחשב למבקר מתון של הקפיטליזם האמריקאי (כך, למשל, הוצג ספרו "מצוינים"). אבל צריך לשים לב שאין אצלו ביקורת מטפיזית-ארכימדית על השיטה – על התחרותיות, על התאמתו האלימה של הפרט למערכת, על פולחן העבודה, על התבונה האינסטרומנטלית ועוד – אלא תפיסה רפורמיסטית. הדבר בולט בפרק "מיתוס הכישרון". זה פרק שמותח ביקורת חריפה על תרבות הניהול האמריקאית: "'מיקוד בכישרון' הוא התורה החדשה של הניהול האמריקאי. זאת ההצדקה האינטלקטואלית לדגש הגבוה המושם בתארים מבתי ספר מובחרים למנהל עסקים, ולחבילות ההטבות הנדיבות כל כך הניתנות למנהלים בכירים". גלדוול מסיק ש"הכישרון" של העובדים אינו הפקטור המכריע בהצלחת התאגיד. תפיסת "המצוינות" מאותגרת כך, אבל לא מעמדה רוחנית חלופית אלא משיקולי תועלת מערכתיים: "המאמינים במיתוס הכישרון מאמינים בכוכבים, מפני שאינם מאמינים במערכות […] הארגונים המצליחים ביותר במשימה הזאת הם אלה שבהם המערכת היא הכוכב".

חלקים מסוימים בספר עוררו בי תיעוב עמוק. למשל, קטע תמים לכאורה: "כעת אנחנו מגלים שכדי להיות רופא טוב יש צורך ביכולת תקשור, בהקשבה, באמפתיה – ולכן קיים לחץ גדול יותר על בתי הספר לרפואה לשים לב למיומנויות בין-אישיות נוסף על ציוני המבחנים". "יכולת תקשור, הקשבה, אמפטיה" הופכים אף הם לאינסטרומנטליים, בשם היעילות.

אולי הקטע הדוחה ביותר, המבטא את האנאליות הסדיסטית הפרוטסטנטית-אמריקאית, מצוי בפרק בו מוכיח גלדוול כי הענקת בית וטיפול צמוד לשכבת ההומלסים הבעייתית ביותר היא המעשה היעיל ביותר כלכלית. אני יודע, אומר גלדוול, שזה יכול לקומם "מוסרית", אבל, בחשבון אחרון, זה יעיל. הענקת בית להומלסים מקוממת "מוסרית"!

התרגום בעייתי מאד: "את מי אפשר להאשים באסון מסוג התפוצצות הצ'לנג'ר? שום איש". ובמקום אחר (עמ' 150) מתורגם "אינטליגנציה" במקום "מודיעין". ובמקום אחר: "נסים אופייני" (כ"תרגום" ל"typical Nissim"). אם להיות אירוניים: טוב שהתרגום ממחיש שהמקור אינו עברי וכך מאפשר לנו להסתכל ממרחק מסוים על התרבות החולה הזו שחלקנו להוטים לאמצה. התרגום הבעייתי קשור גם ישירות לנושא הספר, כלומר לקפיטליזם: גם מתרגמים מוכשרים אינם יכולים לעשות מלאכתם נאמנה כשתשלומם מועט ומלאכתם מרובה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נינה  On ינואר 23, 2011 at 4:30 PM

    נדמה לי שאתה טועה, או שהתרגום הקלוקל הטעה אותך. הכוונה של גלדוול היא שהצגת הנושא (בית וטיפול להומלסים) במונחים של "יעילות כלכלית" יכולה להיראות לאחדים בעייתית מבחינה מוסרית (ההצגה – לא הטיפול) ובכל זאת – היא יעילה כלכלית.

  • אריק גלסנר  On ינואר 23, 2011 at 4:36 PM

    היי נינה. אם אינני טועה – לא טעיתי, וגלדוול מתייחס לעמדת הימין הרפובליקני האמריקאי לפיה כל אינדיבידואל אחראי לגורלו, ומי שגורלו הוא להיות הומלס יכול להאשים רק את עצמו. אין תפקיד החברה לעזור לאנשים שהביאו על עצמם את חורבנם; איש לנפשו ולבחירותיו. זו עמדה מוכרת במחשבה האמריקאית בצדדיה הימניים היותר וולגריים, שיש לה שורשים פרוטסטנטיים. גלדוול לא מתחלחל מהמהחשבה הזו ומתייחס אליה באגביות מקומתת.

  • עוגיפלצת  On ינואר 24, 2011 at 9:50 PM

    ביקורת ללקק את האצבעות.

  • עשי  On ינואר 26, 2011 at 9:14 PM

    כמדומני שהבעיה המוסרית שהטרידה את הכותב (ואף אותי הקורא) היא הבחירה בעזרה יקרה ואינטנסיבית לקבוצה מצומצמת של נזקקים על חשבון עזרה מצומצמת יותר לקבוצה רחבה. רפובליקאים או דמוקרטים, רוב הציבור מעדיף לממן עזרה לאלו שמנסים לעזור לעצמם (שהם הרוב). הטיעון העיקרי בפרק המדובר הוא שהטיפול במיעוט הקיצוני, ובמקרה זה ההומלסים "הכרוניים", יעיל יותר מטיפול ברוב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: