על "ילדי הסקויה", של גון בן-ארי, הוצאת "זמורה ביתן"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" בפברואר2011

זו הולכת להיות ביקורת שלילית. אבל זהו אחד המקרים הנדירים שבהם נכתבת ביקורת שלילית תוך הכרה בכישרון הגדול שמתגלה ברומן המבוקר.

הספר הזה דחוס וגדוש. יש בו קפיצה בין מְספרים שונים, קפיצה מגוף ראשון לשלישי, קפיצה מההווה לעבר, מישראל לאירופה, מנהלל לתל אביב. יש כאן יצירתיות בעיצוב הגרפי של עמודי הספר ומשחק בהחלפת ז'אנרים ועוד ועוד. בהווה של הרומן (שמתרחש בעתיד הקרוב שלנו, קוראיו) הגיבורים הם איתמר, ילד נהללי בן אחת עשרה, שאמו נטשה אותו, וניקולינה, נערה תל אביבית בת שש עשרה. השניים הם "ילדי סקויה", כלומר ילדים שהוזרקה בהם זריקה חדשנית המבטיחה שתוחלת חייהם תגיע לאלף שנים. בין השניים נוצר קשר מכתבים. ניקולינה נהגה לכתוב לסבהּ, גרישא פישר, החי בנהלל והנו ניצול השואה האחרון. אחרי מותו של גרישא, אחד המכתבים הגיע לידיו של איתמר שעובד בדואר, והוא החל להתכתב עם ניקולינה בשמו של הסב המת. בחלק המתרחש בזמן עבר מתאר הרומן את קורותיהם של גרישא פישר הילד וחברו הטוב, ינון שכטר, ברומניה בזמן השואה. שכטר הפך לימים לממציא אותה זריקה המאריכה את תוחלת החיים.

נראה לי שנכון לנסות להבין את הספר הזה באמצעות בידוד שלושה ממרכיביו: השואה – ילדים כדמויות ראשיות – מוטיבים של מדע בדיוני. לכאורה הספר מבטא קו פרשת מים בספרות  הישראלית, בין עברהּ לעתידהּ: ניצול השואה האחרון מחד גיסא ועתידנות מד"בית מאידך גיסא. אבל, למעשה, יש קשר בין השניים, בין השואה למדע הבדיוני. העובדה הקוריוזית לכאורה שג'ונתן ליטל, לפני שהפגין את כישרונו הריאליסטי הגאוני בתיאור זוועות מלחה"ע השנייה, היה סופר של מד"ב, נראית לי הגיונית מאד. השואה היא אירוע פנטסטי. היא יכולה לגרות בעלי דמיון מסוים באופן שאינו שונה בהרבה משעושה זאת להם סיפור מדע בדיוני. וכאן גם המקום לצרף את המרכיב השלישי שהוזכר: הילד הוא זה שנוח יותר להינשא ולהיסחף על כנפי הדמיון ולפנטז על חריגה מחוקי הפיסיקה והילד הוא גם זה שנוטה יותר להשתעשע במחשבות קיצוניות ומזעזעות ("מה יקרה אם כולם ימותו?"). במילים אחרות: הרומן הזה ילדותי בעצמו, וכך יש להבין את משיכתו לדמויות ילדים, למד"ב ולשואה.

יש ברומן הזה מקוריות, דמיון, הומור, שנינות, תשוקה ואנרגיה, קרי כוח אמיתי של מספר. בן-ארי מגלה כושר המצאה מבריק ממש. דוגמה אקראית מרבות: אחת הדמויות מספרת על חלום שחלמה. וזהו תוכנו: ביום שאנשים גילו שאין גן עדן וגיהינום "אז הם החלו לחטוא. כי אם אין גיהינום, אין תשלום, הכול מותר […] עד שהיה בלתי נסבל כי כל מה שקרה שם היה רק רצח ובזיזה ואונס וגניבה". התוצאה הייתה שהגיהינום חזר דווקא משום שהפסיקו להאמין בו. או למשל בטענה המועלית בספר שגרפולוגים יכולים לנתח אישיות של אדם המשתמש במחשב: "הפונטים שהאדם בוחר, גודל הגופן, טעויות ההקלדה, רווחים מיותרים, השימוש הוותרני בברירת מחדל, מילים שחוזרות על עצמן, הדגשות והטיות של אותיות". הכישרון של בן-ארי מאני. הכל שוצף וגועש, הסופר רוצה להרשים אותך, להפגין את ברקו כמו בבת אחת. גם בסוג הכישרון הזה יש משהו ילדי: כמו ילד שמציג "חוכמות" בזו אחר זו, "חוכמות" בהחלט מרשימות, אך שהוא מציגן בלי להתחשב בעייפות המבוגרים.

אבל הבעיה העיקרית אחרת. בן-ארי מושפע באופן כבד מספרן-פויר וניקול קראוס והקיטש היהודי-אמריקאי המבריק שלהם (וגם מגרוסמן של "עיין ערך אהבה" יש לשער, שגם הוא קיטש בחלקו). הכתיבה הזאת, של ספרן-פויר-קראוס-בן-ארי היא קיטשית ממגוון סיבות (ראו בבוקסה משמאל): אבל מעל הכל זו כתיבה קיטשית בשימוש שהיא עושה בילדים, בזקנים ובשואה.

כך מספר איתמר: "כשאבא שלי התקשר למשטרה הוא אפילו לא אמר שאמא נעלמה. הוא אמר אשתי נהדרת". זו אי הבנה נוגעת ללב וחיננית של ילד. זה כלי מרכזי בקיטש של בן-ארי ומשפחת ספרן-פויר-קראוס: שימוש בדמויות נוגעות ללב וחינניות. לרוב: ילדים וזקנים. ורצוי, כמו כאן: ילד לאם עוזבת שלו אחות מפגרת וזקנים שיש בהם צד ילדותי. ילדים וזקנים נוגעים ללב וחינניים, "חמודים", מסיבות הרבה יותר אפלות משהקיטש מאפשר להעלות למודעות שלנו בזמן פעולתו עלינו: הם חלשים. הם לא מתחרים בנו. הם אינם מאיימים עלינו. בדיוק אותה אמפטיה שמעוררים בנו ילדים וזקנים מעוררים בנו גם היהודים בשואה. הם מסכנים. הם מעוררים אהדה. הם לא מאיימים עלינו בשום צורה.

"ילדי הסקויה" הוא קיטש מבריק.

ב

הכתיבה של ספרן-פויר-קראוס-בן-ארי היא קיטשית גם מהסיבות הבאות: זו כתיבה המציגה את בני האדם כיצורים ענוגים, אקסצנטריים-חינניים, כמהים לאהבה וסובלים, ואינה מצטיינת בתיאור השטח האנושי האפור, למשל זה שנמתח בתווך שבין קרבנות למקרבנים; זו כתיבה שאינה מצליחה להסתיר את המודעות המוגברת שלה לאימפקט הרגשי שהיא יוצרת אצל הקורא, אינה מצליחה להסתיר את שביעות הרצון של הסופר מהאימפקט הזה; זו כתיבה שמבטאת כאב אנושי בנוסח מסוגנן ומצועצע, וכך יוצרת דיסוננס בין עוצמת הכאב שהיא מבקשת להעביר לבין ההתבשמות העצמית מהדרך המבריקה-באופן-מודגש בה הכאב מתואר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On פברואר 5, 2011 at 8:53 PM

    ממה שאתה מתאר כאן, נראה מאוד מבטיח ומסקרן.
    גם הרעיונות בהם הוא מתעסק וגם הסגנון. בהחלט מסקרן.
    אני אוהבת כותבים שהולכים בגדולות, שהכתיבה שלהם מלאה ביומרה (לא יומרנית אלא בעלת יומרה). זה שינוי מרענן מהכתיבה הקטנה על כלום הנהוגה במחוזותינו.

  • א  On פברואר 6, 2011 at 12:43 AM

    היי אריק,

    אני עוקבת אחרי הביקורות שלך ואוהבת את הגישה שלך. אני חושבת שאתה אחד המבקרים החדים והמעניינים היחידים שכותבים כאן, בטח בכל הנוגע לספרות מקור. הביקורת, כשהיא מגיעה לאזורים האלה, נוטה תמיד לחנופה, ואצלך יש כנות בד"כ.

    אבל בביקורת שלך על הספר הזה, כמו בביקורת שקראתי אצלך לפני משהו כמו חצי שנה ואני לא זוכרת באיזה ספר עסקה, יש משהו שמאוד הציק לי. אין מנוס מלתאר את התופעה הזו, אלא כ"מגעיל ומעולה". ואני מנצלת את ההזדמנות כדי לכתוב לך על זה.

    אתה מתאר שני צדדים של ספר, צד חלש וצד חזק, אבל אז, כשמגיעה שורת הסיכום, אתה מתייחס לביקורת כאילו הייתה עניין מתמטי. אם הספר הזה, לדוגמא, הוא יומרני מצד אחד, אבל "מקורי" מצד שני, הסיכום הוא: שלילי בסך הכל, אבל עם תקווה לעתיד. זה מציק לי, גם כי נדמה לי שהיחס שלך אל הספרים הספציפיים האלה, בהם אתה יוצר מין "שקלול" סלחני של יתרונות וחסרונות, הוא לא כנה עד הסוף.

    משתי סיבות. הסיבה הראשונה, היא שבעיני, ואולי אני טועה, לכל ביקורת על ספר יש שורה תחתונה. השורה התחתונה במקרה של הספר הזה, בעיניך, היא "קיטש מבריק", או "ביקורת שלילית, אבל כשרון גדול". בעיני זו לא שורה תחתונה אמיתית. כוונתי היא שברגע שספר לא עובר את הקו, הוא לא עובר את הקו. אין "רע, אבל…". את הקורא לא מעניין עתידם המזהיר של הסופרים הצעירים בן ארי או ספרן פויר או קראוס וכו'. הוא רוצה לדעת אם הספר נותן לו משהו, עכשיו. האם זה מקרה של אמפטיה, או של אוטיזם. ונדמה לי שכאן אמרת את התשובה, אבל לא ממש אמרת אותה. והרווח הזה משונה בעיני. נדמה לי שזה היה קורצוויל שאמר שמבקרי ספרות צריכים להיות אכזרים כלפי הסופרים, כי אחרת הם אכזרים כלפי הקוראים. ובשביל הקוראים הם פה.

    הסיבה השנייה שהגישה הזו הפריעה לי, היא שנדמה לי שיש בספרות חטאים שאין עליהם מחילה. ובביקורת הזו, כמו גם בביקורת ההיא, אתה מונה כמה חטאים כאלה, ואז אורז ומסכם את הכל כ"בסדר פלוס". איך אפשר לומר על ספר שהוא קיטשי, לכתוב על השימוש הזול והנדוש בדמויות ילדים וזקנים, בשואה ובאמהות נעלמות, לכתוב על "כתיבה שאינה מצטיינת בתיאור השטח האנושי האפור" (אני לא מכירה שטח אנושי אחר), "כתיבה שאינה מצליחה להסתיר את שביעות הרצון של הסופר מהאימפקט שלה", "כתיבה שמבטאת כאב אנושי בנוסח מסוגנן ומצועצע", "ההתבשמות העצמית מהדרך המבריקה-באופן-מודגש", ועוד – ועדיין, התחושה היא של ביקורת "מתלבטת"?

    ספר שחוטא בדברים האלה, ספר שכותב *על* כאב אבל לא מצליח לתאר אותו (לא הצלחתי לקרוא את הספר המדובר ולכן אני לא יודעת, אבל סומכת עליך. לקחתי אותו כמקרה דוגמא), הוא לא ספר. יש לו עוד דרך ארוכה. צריך לומר את הדברים בפירוש. הבעיה כאן, נדמה לי, היא שאתה אומר אותם בפירוש, אבל נסוג מהם כשאתה ניגש לשורה התחתונה.

    באופן כללי אני סומכת על היושר שלך ולכן המקרה הזה קצת ציער אותי. הגישה הזו מעודדת יומרה, מטפחת דברים שאין סיבה לטפח, בגלל שחסרונות בלתי נסלחים מוצגים כפגמים קוסמטיים כמעט – ובכל אופן, כמכשולים עבירים. ועל האמת להיאמר, הם לא תמיד עבירים.

    ולגופו של עניין, בעיני, מקוריות כשלעצמה אינה ערך, ולגבי הרעיון שביטול המושג גיהנום יצור גיהנום, ובכן…

  • אריק גלסנר  On פברואר 6, 2011 at 12:58 AM

    היי א,
    בדרך כלל בשורה התחתונה של הביקורת (שאינה מופיעה דווקא בסוף) מה שאני מנסה לעשות זה לעצור לרגע, להרהר ולחשוב כיצד "ממעוף הציפור" הספר נראה לי, כלומר איזה רושם הוא הותיר בי במלואו, ממרחק מסוים עם תום הקריאה. הפגמים שאני מונה בביקורות הם מה שאני רושם לעצמי בזמן תהליך הקריאה.

    כך שיכול להיות שלעתים לקורא הביקורת נגלים פערים בין שלב "ההוכחה" לבין המסקנה הסופית הזו. אלה יכולים להיות מוסברים בשתי סיבות: א. לעתים אני רוצה למקד את המבט בפגם ספרותי כי הוא נראה לי סימפטומטי לתרבות מסוימת; סימפטומטי לכותב מסוים; מעניין; או שאפשר לכתוב עליו דבר מה מעניין (זה לא בדיוק כמו ה"מעניין" שלעיל; קצת מזכיר תובנה אדירה של טולסטוי ב"סיפורי סבסטופול" לפיה הצדדים הניצים, הצרפתים והרוסים, במלחמת קרים מדובר, בזמן הפסקות האש, לא דיברו ביניהם על מה שעניין אותם באמת, אלא דברו מה שאוצר המילים המשותף אִפשר להם לדבר – כך המבקר, לעתים, מדבר על מה ש"אוצר המילים" שלו מאפשר, ולאו דווקא על "מה שצריך לדבר עליו", באמצעות הספר. זה היה לא יסולח אם זה היה רק זה; אבל זה לא רק זה, וכל עוד הספר הנדון לא נזנח והשיפוט הוא הוגן, זה לא נורא בעיניי) – כך יוצא שהפגם מקבל בולטות ונוצר חוסר קוהרנטיות בעיני הקורא בין השיפוט הסופי לשלב ההוכחות. ב. ייתכן שלעתים אכן ישנה אי הלימה בין הרושם שלי בזמן הקריאה (חשיפת פגם מסוים) לבין הזיכרון הכללי שלי מהספר. או אז יכול קורא הביקורת להחליט שלמרות שהסיכום הוא כך וכך אך חיובי הוא לא יקרא את הספר כי הפגם שהוזכר לדידו הוא בלתי נסלח (או ההפך למרות שהסיכום שלילי, הספר נראה לקורא הביקורת מעניין בעקבות פרישת התוכן והדגשת הצדדים החזקים).

  • איה  On פברואר 6, 2011 at 3:08 PM

    לאריק,

    אני רוצה להצטרף לשאלתה של א' ולהוסיף בעקבות תשובתך המעניינת, אף כי מפותלת משהו ולא מאוד בהירה (אם יורשה לי להוסיף בזהירות לאור הציטוט מטולסטוי יקירנו הענק שמלמד אולי, חס וחלילה, על התנשאות או פטרונות, אפשר לומר אולי סוג של אמהיות-טיפולית שהרי מדובר בדאגה כנה למבוקר ולרפובליקה הספרותית בכלל, ולא רק ברצון לקומוניקטיביות אופטימלית, או שאולי מדובר בסתם בפרשנות מוזרה לתפקיד המבקר – שאמור לדבר בגובה העיניים כאילו הוא מדבר אל עצמו ועל פי רוחב ועושר אוצר המילים שלו וללא חת, מתוך תקווה שיש מי שמקשיב ואף מבין אותו, ובכך לפלס דרך לקולו המיוחד, עם כל הסמכות הניתנת, והמוטלת; ולא לצמצם למען השם את אוצר מילותיו ו/או להתאימם לאיזה קורא דמיוני, אולי פוטנציאלי, בעל מילון דל ומצומק, בתקווה שזהו המכנה-מילון משותף הרחב ביותר והאפשרי היחיד) ולכן גם לא ממש לוגית ומעט מפוזרת ומתפזרת, ואני כבר מתנצלת על דבריי אם נשמעו חלילה לא מאוזנים או לא נכונים "ממעוף הציפור", שכן ממעוף הציפור אני סבורה שהביקורות מעניינות מאוד אף כי לעיתים, נו טוב לא כדאי להרחיב וגם מפני שאני מעריכה באמת באמת את המבקר [ואוהבת לקרוא אותך אריק! מאוד! זה על-אמת בלי סארקזם] אם כי אני רוצה להדגיש שהתכוונתי למה שאמרתי, אלא שלא הייתי רוצה להשמע חלילה שלילית מדי או אידיוסניקרטית מדי ולכן….

  • איה  On פברואר 6, 2011 at 3:12 PM

    תיקון- אידיוסינקרטית

  • אריק גלסנר  On פברואר 6, 2011 at 3:43 PM

    חברות יקרות לא תמיד יש לי פנאי לנסח בתגובות את עמדתי בבהירות, מקוצר זמן, אך לאו דווקא רוח, ועבודה קשה.

  • רוני  On פברואר 10, 2011 at 5:14 PM

    תודה רבה על שהצלחת לנסח מה קיטשי אצל ספרן פויר וקראוס, משהו שחשתי, אהבתי כקוראת צעירה ואני קצת סולדת ממנו היום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: