על "תור הפלאות", של אהרן אפלפלד, הוצאת "זמורה ביתן"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" בפברואר 2011

א

הרומן הטוב הזה נחלק לשניים. בחלק הראשון מספר ברונו, הנזכר בעברו, את חוויותיו כילד למשפחה מבוססת של יהודים אוסטריים בסוף שנות השלושים למאה הקודמת. אביו של ברונו היה סופר אוסטרי נחשב והמיליה היהודי אוסטרי של משפחתו היה מתבולל למעשה, ולעתים גם להלכה ("הדוד פרום המיר את דתו ויצא ללמוד תיאולוגיה באנטוורפן; אחיין נודע שלנו חיבר כתב-פלסתר על היהדות כדת ללא חסד"). חיבוטי הזהות שנקלעו אליהם יהודים אלה בזמנים ההם, הסתירות הפנימיות, השנאה העצמית, התגובות ההיסטריות, האדישות החולנית מתוארים בדקוּת ובתבונה. על אלה יש להוסיף ניואנס חשוב, חיבוטי הזהות הספציפיים של יהודי-סופר: "אבא חירף את הזעיר-בורגנות היהודית, שאין בעולמה אלא ממון, בתי נופש ודת קלושה. הדוד לומפל לא נשאר חייב. הוא חירף את האמנות המודרנית, שבודה מלבה רפאים, חלומות רעים ופרוורסיות מיניות". החלק השני מתאר בגוף שלישי את שיבתו של ברונו הבוגר, החי כבר בירושלים, לעיירת נעוריו.

מלאכת הפרוזה כאן, כלומר המילים עצמן המצטרפות למשפטים ולפסקאות וכן הלאה, משובחת. לא מזמן המשלתי את הסופר הטוב לאם הנושאת את ילדהּ מבלי לשומטו. אפלפלד מעניק לקוראו חוויית הינשאות מוחלטת; אין אף מילה גסה או מיותרת.

מה ניתן ללמוד ממפגש עם העבר הלא רחוק של הפרוזה הישראלית? ראשית, לפני שלושים שנה יצירתו של סופר עברי מרכזי מהדהדת את יצירתם של אבות הספרות העברית (גנסין, שופמן, עגנון ופוגל נמצאים ברקע). הספרות העברית היא עדיין גוף אורגני שבו כישרון האינדיבידואלי מצטרף למסורת קיימת. אבל זה לא עיקר מה שלמד קורא עכשווי מפגישה מאוחרת זו.

אפלפלד עושה שימוש קונקרטי ומטפורי, לאורך כל היצירה, בניגודים בין אור לצל, יום ולילה, שמש וגשם. לדוגמה: "וכשהֵקיץ האור כבר היינו בתחנה הרדומה. על פניו של אבא נשבו צללים חיוורים". למעשה, אפלפלד עושה שימוש עקבי בנוף ובמזג האוויר החורפי האירופאים על מנת לתאר מצבים נפשיים. הנה דוגמה מני רבות: "מיד באו הטיולים; קצרים תחילה, שהלכו ונסתעפו ונהיו יער אחד מוצל של שתיקות סתומות וצעדים כבושים". הטיול בנוף האירופאי המיוער והמוצלל, מתורגם לתעייה בסבך נפשי אפל.

באופן ספציפי יותר, הנוף ומזג האוויר האירופאים האופייניים משמשים כאן להעלאת עולם שבו יש חלק מואר וחלק מוצלל, קרי העולם היהודי המתבולל; היהודי נראה כמו כולם אבל משהו מסתתר בתוכו, צללים בנפשו. היהדות מוצגת כמהות פנימית ערטילאית, אפילה ומבישה, או כזו שיש להתגאות בה, למושכה מהצללים ולממשה, ואילו האריוּת והנוצריות היא צלילוּת שקופה: "באותה עת החלו מגיעים מכתביה הראשונים של תרזה מן המנזר. היא סיפרה על הטיפול המסור של הנזירות ועל השקט האופף את צמחי הגן. מכתבים ארוכים, מפורטים, ששלוות המנזר היתה נסוכה עליהם. מין צלילות שהעלתה על הדעת אוויר-חורף חריף". הסביבה שאפלפלד מתאר היא הסביבה ממנה יצא פרויד. יש קשר בין המצב האבסורדי אליו נקלעו יהודים אירופאים חילוניים שהואשמו שבנפשם טמון דבר-מה יהודי ("הלגה היתה חוזרת ושואלת אותי, אם יש ליהודים סודות"), לגילוי "הלא מודע".

אבל כל זה רלוונטי גם לקורא בהווה, לא רק להבנת העבר. המציאות הפוסטמודרנית תוארה על ידי כמה מבקרי תרבות כמציאות של "פני שטח", כמציאות נעדרת עומק וצללים. המציאות הפוסטמודרנית היא לפיכך מציאות "לא-אירופאית", כזו שמציבה אתגר אדיר בפני אמנות הרומן, הז'אנר האמון על חשיפת צללי הנפש. אבל היותה מציאות נעדרת-צללים, היא גם האשמה מקובלת המוטחת כלפי הישראליות; היות הישראליות מציאות של "תכלס" ו"דוגרי" ו"עזוב אותי באמאש'ך, יא חופר", מציאות של "אור התכלת העזה". המציאות הישראלית הפוסטמודרנית מקשה אם כך על אמנות הרומן שבעתיים. הספר הזה, שראה אור ב-1978, שנה אחרי המהפך ורגע לפני פרוץ הפוסטמודרניות אצלנו, בניגוד לתוכנו הגלוי שהנו קינה על גירוש היהודים מאירופה, מבטא בלא מודע דווקא געגועים לאירופה, לאירופה כמטפורה, געגועים למציאות תרבותית-נפשית חורפית ומלאה צללים, שמאפשרת את עצם קיומם של חיים פרטיים סודיים. הספר של אפלפלד, כשהוא נקרא בישראל של 2011, מזכיר כי אירופה החורפית והמוצללת, אירופה כמטפורה, היא גם זו שמאפשרת את אמנות הרומן ("אולי משום שלמלים בלילה, לפני השינה, יש מיסוד השינה, והן נושרות חשופות כאל תוך קרקע תחוחה").

ב

הרומן הזה מעלה בקורא מחשבות על הקשר בין אירופה לאמנות הרומן. כפי שהוצג בגוף הביקורת, הקשר בין ז'אנר הרומן לאירופה נשען על תפיסה מטפורית של אירופה. אבל בהיות אביו של ברונו סופר אירופאי הספר דן גם בקשר בין אירופה הקונקרטית והספרות; "לצאת [מאוסטריה] לעת כזו, כשרוחות רעות משתוללות, משמע להודות כי התבונה שבקה חיים, הספרות לא הועילה מאומה", מהרהר אביו של ברונו. ז'אנר הרומן הוא חלק מפרויקט הנאורות האירופאי, הוא אנלוגי לתבונה הבהירה, הוא לא רק זקוק לצללים. למעשה, הרומן האירופאי יכול להתפרש כעצם תהליך חשיפתם של הצללים. הרומן כז'אנר מאוים כשמתרבים הצללים, כפי שהיה בשנות השלושים והארבעים, או כשהשמש קופחת, כפי שקורה בזמננו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: