על "חלומות מזכוכית", של דודו בוסי, הוצאת "זמורה ביתן"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" בפברואר 2011

 

בין השחקן לסופר קיים ניגוד. השחקן מחליף מסכות תדיר. היכולת להחליף מסכות נובעת מכך שמה שמתחת למסכה, כלומר אישיותו שלו, מספיק גמישה על מנת שבליטותיה וזיזיה לא יקשו על חבישת המסכה. למעשה, רצוי שאישיות זו תהיה כל כך גמישה עד שלא תהיה קיימת. כלומר, רצוי שהשחקן עצמו יהיה המסכה. בנוסף, השחקן, הניצב על הבימה או מצולם בסרט, מתרכז באימפקט שלו על האחרים.

הסופר, לעומת זאת, יושב בודד בחדרו. כמו כן, הסופר זקוק לפנימיות. הסופר צולל למעמקים כמו דולה פנינים על מנת לחזור עם שללו. הפרוזה כולה מושתתת על הדיאלקטיקה בין החוץ (תיאורים, דיאלוגים) לבין הפנים (מחשבות). תפקידו של הסופר לחדור מבעד למסכות ולראות מה קיים שם, ואם קיים שם (אחד המשפטים הגדולים בתולדות הספרות, מצוי בספר "סוף הדרך" של ג'ון בארת, נובלה משנות החמישים, בו מתוארת אחת הדמויות כמי שהעזה להציץ עמוק פנימה ולגלות שאין שם כלום).

העידן שלנו הוא עידן השחקן. לחיות בתרבות נרקיסיסטית, פירושו לחיות בהוויה שמופנית כולה כלפי חוץ. אנחנו רגישים לרושם שאנחנו מותירים באחרים, למידת תשומת הלב שאנחנו זוכים לה מהאחרים, לאפשרות שלנו להיות ידועים ורצוי ידוענים (הסלבריטאי הנו שחקן טוטאלי, כלומר מי שכל חייו הינם הצגה להמונים). להשתתף בתוכנית ריאליטי (או דוקו-ריאליטי, לאנינים שבינינו), היא משאת נפש של רבים. רק כך, מרגישים רבים, יהיה לקיומם תוקף. כלומר, רק אם יהפכו לשחקנים המשחקים את משחק-חייהם, תרתי משמע. בעידן כזה, הסופר, כלומר האיש הזה שיושב לבד בחדר, ושם הוא צולל לתוך עולמם הפנימי של דמויות, הוא חריג. לכן אין זה פלא שכמה כותבים ניסו לאחרונה להפוך לשחקנים. הם, כמו הזיקית, מתאימים עצמם לצבע הזמן.

ספרו החדש של דודו בוסי הוא לכאורה ניסיון של סופר להתבונן בַשחקנים שהפכנו כולנו להיות. בתחלופה מהירה-יחסית בין מספרים שונים, מספר בוסי על נועם, בימאי דוקו בן שכונת התקווה, שמחליט לצלם סרט על חייהם של בני הזוג יוסי וכריסטינה, צעירים יוצאי חבר המדינות, שחיים בשכונה. אגב סיפורם עולה תמונה עדכנית של השכונה: חוזרים בתשובה, זמרים מזרחיים בני ששים שחולמים על פריצה, עבריינים מזדקנים – וכולם סובלים מעוני. אחד החלקים בספר, שהיה יכול להיות מרשים ממש אילו הושקעה יותר מחשבה באמינותו, הוא ההחלטה של שכנו של יוסי להקפיא את סבו המת על מנת להמשיך לקבל את כספי הפנסיה שלו (האמינות נסדקת בייחוד, כשהנכד יוצר בובת שעווה דמוית סבו ומשכנע את אנשי השכונה שהסב הפך לצדיק שתקן, על מנת לסחוט תרומות).

לזכותו של בוסי צריך לומר שהטקסט פעלתני וקולח. הבחירה בגיבורים יוצאי חבר-המדינות, שהפכו לפרולטרים החדשים, בצד בני עדות המזרח, מקורית-יחסית. תיאור שכונת התקווה עשיר-יחסית.

אבל הספר רצוף בקלישאות, לשוניות ותוכניות, שלא ניתן לתרצן כחיקוי שפתן ועולמן של הדמויות המספרות. הרושם הוא שהסופר עצמו אינו ער להן או אינו חושב שיש טעם לפגם בשימוש בהן. קחו כדוגמה את שמות הפרקים עצמם שבחר הסופר: "חתונה מוקדמת" ו"באבא בובה האמיתי"; הסופר עושה שימוש חסר בושה ביצירות מהתרבות הפופולארית הישראלית, כלומר מודה, כמעט בגאווה, בחוסר מקוריות. בחלק אחר מעתיק בוסי סצנה שלמה מ"גבעת חלפון". והנה דוגמה לשימוש בקלישאות משפת הפסיכולוגיה הפופולארית: כריסטינה "אמרה בקול חנוק שהיא מרגישה מאוימת. אמרתי לה שבשבילי היא הכי סקסית בעולם. היא סירבה לקבל את זה. שוב טענה שהיא עגלה, ושדימוי הגוף שלה מעורער לגמרי". וכך, בקלישאיות-סיכומית, מתאר יוסי את תחושותיו: "קינאתי בהצלחה שלו. מספרה בדיזנגוף זו עליית מדרגה בקריירה. כאב לי שאני נשאר מאחור". לעיתים הקלישאה מייצרת עילגות (ושוב, אין כאן איזו כוונה מימטית): "אמות המוסר הסטנדרטיות שלי, המקובלות בחברה מהוגנת, הופכות להיות בעירבון מוגבל". והנה תיאורו הקלישאי-סיכומי של נועם הבימאי את הפרויקט שלו: "מצד אחד החילוניות ומלחמת ההישרדות של כריסטינה ויוסי – שמייצגת מלחמה של רבים מתושבי השכונה – ומצד שני הוויתור לכאורה על המאבק וההישענות על ניסים ונפלאות".

נוצרת כך שטיחות ממין מיוחד. היעדר חיוניות לשונית. בוסי אינו בורר מילים ומילותיו לפיכך חסרות  צבע ואופי. אבל מה הן בעצם קלישאות? קלישאות הינן הוויתור על ניסוח של חוויה חד-פעמית באופן ייחודי. קלישאה היא שימוש במאגר המילים הכללי הזמין. סופר שמשתמש בקלישאות הופך לסוג של לשחקן: מי שוויתר על ייחודיותו ומשתמש במסכות לשוניות שמצא בארגז התחפושות הלשוני; מי שוויתר על פנימיותו ומדבר בשפה השגורה בפי הרבים.

ב

הסופר גם הוא, כשחקן, לעתים קרובות נרקיסיסט (אין כאן כמובן דיאגנוזות קליניות חמורות). אבל הוא נרקיסיסט עם עכבות, הוא נזקק למתווכים שייצגו אותו, למילים, וכך מאפשר לקוראו לא לחוש בריח הגוף שלו. הסופר הוא מי שכותב מילים ומשלח אותן, כלומר מי שלא משגר את עצמו אלא משתמש במדיום (מדיום פירושו תיווך). השחקן, השחקן כארכיטיפ, הוא נרקיסיסט חסר עכבות, הוא לא נזקק למתווכים, הוא חושף את בתי השחי שלו בגאווה.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סיון  On פברואר 20, 2011 at 12:02 AM

    מבריק למדי

  • סוגטל  On נובמבר 13, 2012 at 1:00 AM

    נדמה לי אולי אני טועה, שלא הצלחת להבהיר את הסיבה לאי נחת שלך מהספר. הרי דיבור קלישאי של דמויות זאת דרך להביע משהו ספציפי על החיים.. אשמח אם תסכים להסביר עוד מה הכשל. בתודה..

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: