על "מכתוב", של איריס אליה-כהן, הוצאת "הקיבוץ המאוחד"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" בפברואר 2011

בסיום הקריאה ברומן חלפה בגבי צמרמורת. זה לא קורה תמיד. אכן יש ברומן הביכורים הזה ייצוג של פיסות חיים חיות, אפילו רוטטות, המביאות לעתים את הקורא לרגעי שכחה עצמית.

הרומן מסופר בגוף ראשון מפי עירית, אישה ואם ומורה, בשנות השלושים לחייה. הזמן הוא שנות האלפיים. עירית מספרת על ילדותה החיפאית כבת למשפחה דלת אמצעים ומזרחית; על חברותה ארוכת השנים עם רוזי, שבאה מרקע דומה; על התייתמותה המוקדמת מאביה; על יחסיה עם בעלה אריק, האשכנזי והארכיטקט, שהחלו בזמן שלמדה באוניברסיטה העברית; על בגידתה באריק, אותו היא אוהבת יש להדגיש, עם אחסאן הערבי, בעל חברת הגינון שמטפח את גינתה. אותם רגעי שכחה עצמית של הקורא, הקורא הזה, אירעו בעיקר בתיאור חייה של עירית הבוגרת.

למרבה הצער זה לא מספיק.

נצעד מהקל לכבד. יש ברומן השמטה די שיטתית של כינויי גוף ("רגליו של אריק נטועות בקרקע. ידיו מפלשות בירכיו כפי שנוטה לעשות בשעת כעס או מתח"). לא ברור אם זו סוג של מניירה מיותרת ומעצבנת, טעות בעברית או שיש כאן כוונת מכוון ואם כן מהי. הלאה: נקודת התצפית ממנה מסופר הסיפור אינה יציבה או גמישה. לדוגמה: אביו של קובי, חבר ילדות, נהרג במלחמת יום הכיפורים. "כיף לו שהוא יתום צה"ל, יש לו קייטנות בקיץ", מהרהרת עירית מנקודת תצפית של ילדה. ובסמוך ממש: "רוזי ואני רוכבות על האופניים של חמדה, אימא של קובי. חמדה מגיעה כל יום לעבודה שלה, כאחות חדר מיון ברמב"ם, על אופניים. מה שממצֵב את קובי כיתום משני הצדדים". המילה "ממצב" היא כבר של עירית המבוגרת, כמובן. ועוד דוגמה: "היא עקרה. כמו אימא של שמואל א' ושמואל ב'", מהרהרת עירית הילדה בילדותיות. ומייד אחר כך: "מאחורי, מגיח איש […] בגד ים קטנטן בקושי מכסה את איזור חלציו". "איזור חלציו" הוא ביטוי של עירית המבוגרת. המעבר משפת הילדה לשפת המבוגרת תזזיתי ואינו חלק, גמיש או מובנה. ככלל, הרומן אינו מדויק ותמציתי, לא מבחינה עלילתית (על כך מייד) ולא מבחינת שפתו, ובגלל אי תמציתיות השפה גם אין מוזיקליות לפרוזה הזו.

נעבור הלאה, לבעיה מקיפה יותר. סמוך לתחילת הרומן ניתנת סצנה ארוכה מהילדות. עירית מבקרת עם הוריה במסיבת יום העצמאות בביתה של צופיה, מנהלת בית הספר העשירה והאשכנזייה שהאם עובדת בו כמזכירה. "אנחנו נכנסים אל הסלון דרך מבואת אבן משובצת אריחים מצוירים, ו[שוב, השמטת כינוי הגוף המוזכרת – א.ג.] מאבדת כמה נשימות. 'וואו. איזה יופי!' אני צועקת ואמי מושכת בידי". בביתה של צופיה יש משרתת/עוזרת. "'יופי. אני רואה שאנשים מתחילים לטפטף', צופיה אומרת. מה טוב בזה שהם מטפטפים? המשרתת סתם תצטרך לנקות", מהרהרת עירית הילדה. כשמתגלה לעינינו הילדה רוזי, לימים חברתה של המספרת, הרוקדת בכישרון במסיבה, אומרת צופיה:"'נכון שהילדה הזאת לא נראית מרוקאית?"". אביה של עירית סירב לבוא למסיבה ועירית תוהה: "אני לא מבינה מה אכפת לו לבוא לכאן. דווקא כייף". הסצנה הזו, מדובר בעשרות עמודים, אינה כתובה היטב. ראשית: הדיכוטומיה עשירים/עניים, אשכנזים/מזרחים, כמו גם ההתנשאות האשכנזית, מוטחות באופן ישיר. אין כאן את המשחק הקוגניטיבי שהסופר הטוב משחק אם קוראו, בו מחלץ הקורא את "המסר" ולא מקבל אותו "לָפּנים". אגב, "מסר" שניתן בעקיפין, בתזמון מדויק, ובמשורה, הוא גם אפקטיבי יותר, לעתים. שנית, השימוש במבט הילדי נעשה כאן אף הוא במודגש. הדגשת התום הילדי בדאגתה של עירית לעוזרת, דאגה שגם בנויה על אי-הבנה ילדית ("מה טוב בזה שהם מטפטפים? וכו'"); האירוניה המודגשת בכך שהילדה לא מבינה מדוע האב אינו חפץ להתרועע עם אמידי חיפה. הסצנה כתובה כאילו עם פירוש רש"י באותיות קידוש לבנה תחתיה: "ילדה תמה שלא מבינה את עולם המבוגרים ועוולותיו המעמדיות-עדתיות".

וכעת למבנה. הסיפור כאן הוא בעצם סיפור החיים של המספרת ולכן אין לו ממש צורה של סיפור. האם הבגידה המאוחרת באריק קשורה לכך שכפה עצמו עליה בצעירותם? האם הבגידה קשורה בכך שאחסאן מזכיר לעירית את אביה? שתי האפשרויות נרמזות כאן וכמובן שתיהן יכולות להיות נכונות. אך כאן ניכר היסוס של הסופרת. היא לא משוכנעת ולכן גם לא משכנעת. ואף יותר מכך: חשופה העובדה כי הקישור בין האב, האונס והבגידה אינו נובע דווקא מהמציאות המיוצגת אלא מהצורך לקשר את חלקי הספר, לחשלם ליחידה אחת.

ב

ניכר כי הכותבת ביקשה לעסוק בספר בנושאים גדולים: במתח בין אשכנזים למזרחים. בקשר של הפלשתינים למתח הזה. בפמיניזם. הנושאים חשובים, ללא ספק. אבל לכתיבה יש סטנדרטים. ספרות זו אמנות, ובאמנות לא "הכל הולך". טקסט ספרותי צריך להעניק לקוראו תחושה חגיגית, תחושה של "קדושה" אפילו, שנובעת מכך שהסופר ברר את מילותיו בקפידה, חישל את עלילתו כהוגן, חשב על הדרך הנכונה והמעודנת בה יעביר את רעיונותיו וכו'. כאן אין תחושה כזו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • י.ד.  On פברואר 26, 2011 at 8:13 PM

    קב ונקי.

  • גיורא פישר  On פברואר 26, 2011 at 8:42 PM

    שלום אריק

    קריאת הביקורת שלך על "מכתוב", יוצרת אצלי תחושה לא נוחה.
    אתה פותח את הרשימה באחת המחמאות היפות ביותר שאמן יכול לקבל:

    "בסיום הקריאה ברומן חלפה בגבי צמרמורת. זה לא קורה תמיד. אכן יש ברומן הביכורים הזה ייצוג של פיסות חיים חיות, אפילו רוטטות, המביאות לעתים את הקורא לרגעי שכחה עצמית"

    מצד שני, התחושה למקרא הרשימה היא שאתה מתעסק בעיקר עם נסיונות להסביר (אולי לעצמך), למה לא מדובר ב"ספרות גדולה".
    אני מהרהר לעצמי, שאם קורא ותיק ומיומן כמוך, "הנאלץ" לקרא כל שבוע ספר חדש, ותוך כדי קריאה ,גם לחשוב על הרשימה שעליו לכתוב לעתון- למרות זאת, מצליח "לשכוח מעצמו" יש בודאי משהו מאד מאד טוב בספר.
    אך איכשהו, הפרופורציות בין המחמאה הגדולה בפתיחה ,לבין מה שכתוב אחר כך, נראה לי לא מאוזן.
    בברכה
    גיורא

  • אריק גלסנר  On פברואר 26, 2011 at 9:03 PM

    שלום גיורא,
    ב"מכתוב" יש בהחלט נתחי חיים רוטטים, כנות (אלה ערכים ספרותיים, חשוב להדגיש), ומתגלה יכולת תיאור פסיכולוגית. ובאיזשהו מקום אני שמח שהענקתי לספר חשיפה גם אם בסיכומו של דבר ביקורתי אינה חיובית.
    אני מקווה שהכישרון הזה שגילתה המחברת יתחבר ביצירתה הבאה גם לשכלול הצדדים הטכניים בכתיבה. גישתי הביקורתית היא שטקסט צריך להיות מהוקצע ובשל באופן מקסימלי, וכאן, למרות הכישרון שהכותבת בהחלט מגלה, היתה חסרה לי מהקוצעות.

  • גיורא פישר  On פברואר 26, 2011 at 9:17 PM

    תודה
    שבוע טוב
    גיורא

  • רוני ה.  On פברואר 27, 2011 at 7:09 PM

    נדמה לי שלאחרונה (אולי מאז המחקר שקבע שחיילי צה"ל לא אונסים פלסטיניות http://www3.openu.ac.il/ouweb/owal/new_books1.book_desc?in_mis_cat=112530) חזרה הספרות העברית לתאר מערכות יחסים בין יהודים לערבים. זה היה קיים בעבר (למשל אצל עוז, יהושע, מיכאל), אבל נעלם למשך מספר שנים ובשנה-שנתיים האחרונות חזר שוב. מעניין אותי אם גם אתה שמת לב לזה ומה לדעתך זה אומר.

  • אויר הרים  On פברואר 28, 2011 at 1:02 PM

    שמת לב שמאז מה שהיה עם ציפר, ולמרות התגובה הדוחה שלו, יש במוסף שלו הרבה יותר בקורת על ספרות עברית בזמן האחרון?

  • אריק גלסנר  On פברואר 28, 2011 at 8:47 PM

    לרוני – אני צריך לחשוב על זה.
    לאוויר הרים – כן.

  • לא משנה  On מרץ 1, 2011 at 3:50 PM

    "אדמה ושמי שמיים" שלום אש (שנות השלושים של המאה) – העברי החדש
    שומר וכובש את הארץ וגם איזה בדואית יעלת חן.

    "זר לא יבוא",חמדה אלון – השנה היא 1963 – והעבריה המשומשת במצב
    בינוני מתאהבת באינטלקטואל ערבי: ה'מוסד' הוא כאן הדאוס אקס מכינה
    המציל את המשומשת – האינטלקטואל נגלה כמרגל.במכתב (אז עוד לא ידעו מכתוב מהו)שהוא משגר לה מבית כלאו הוא פוטר אותה ממחוייבות בטענה שכשישתחרר יהיה קשיש דל
    בלורית,וזאת דעתו אינה סובלת.

    "אחרי החגים",יהושע קנז (1964),פועל חקלאי מאותגר שכלית ונפשית אונס ילדה בדואית ובא על ענשו בשחיטה וכריתת הלא חשוב כבר מה וכו'

    בל נשכח (כי איך אפשר?)את ספרה של צפורה שטמלר צמרת,שאיני זוכר מה שמו,כאן מובילה האהבה לבריחת הזוג לסוריה,מקום בו חובטים קציני מודיעין סורים אכזריים בעלמה הישראלית המאוהבת ואף עושים בה מעשים גרועים מאלה (וע'ע: סטאלאג 13 ).לבסוף מחזירים את העלמה המוצלפת והפגומה הביתה והיא מוצאת את תיקונה בעלם ישראלי מן המניין,לרווחת הקורא ולרווחתה היא.

    ברומן העדכני בן ימינו,האנס הוא דווקא הבעל לעתיד=לבוא.ומה רבים
    הכיסופים לערבי עם נרגילה הנוטע תאנה בצלעה של הגברת ומחבר אותה
    אל מחוז הכיסופים.

    לא ניתקת שלשלת הלשלשת המילולית של הבכחנאליה הבנאלית.לא נותר לנו אלא לצפות לעידכון הבא.מה עוד יצמח מן הצלע (צלע? נניח צלע)
    – נמתין ל"רומן" הבא .

    מבקר שטובת הספרות מול עיניו לא יגע בחומרים האלה אפילו דרך סמרטוט

  • מישהי  On מרץ 3, 2011 at 11:42 AM

    איך אפשר ליצור איתך קשר
    עוקבת אחר הביקורות שלך
    אתה מבקר מקצועי

  • אריק גלסנר  On מרץ 3, 2011 at 1:07 PM

    תודה מישהי.
    המייל שלי הנו arikglasner@hotmail.com

  • הילה  On מרץ 11, 2011 at 10:46 AM

    אריק שלום

    ראשית, אני ורצה לשבח אותך מאוד על הביקורות. יש משהו ישר ולא מתפשר בביקורות שלך ולא מתייפיף וגם לא מקדם מכירות. אני וחברותיי נוהגות לקרוא את הביקורות ובהחלט נהנות.
    קראנו את הביקורת על מכתוב ועלי להודות שעוד לא קראנו, אבל יש הזדמנות לשאול: יש בשנה האחרונה כל כך הרבה ספרים של נשים, נשים כותבות על נשים, ראה אמונה אלון, או הרומן של גלית דהן קרליבך או אפילו של טל דוידוביץ.
    א. מה אתה חושב על התופעה? האם ניתן לסווג במשהו חברתי?או כל אחד לשפוט לפי אומנותו?
    שנית, מה דעתך הספרותית על ספרים אלו ובפרט אלו שהזכרתי?

  • רוני  On מרץ 12, 2011 at 11:38 AM

    אריק שלום

    קודם כל אני מאוד אוהבת את הביקורות שלך.

    הספר אכן מרתק אבל ראיתי בו משהו נרקיסיסטי ולא מודע לעצמו, אלא אם כוונה המחברת לכתוב "מספר בלתי אמין".

    יש בו הקבלות קלאסיות לייצוג הפגום של ערבים —

    אחסאן מת בארועי 2000 — ממש כמו הערבי המאוהב באוריתה אצל דוד שחר. (היינו – מה כבר יצא מהם – שהידים). ואכן, כדמות אין בו הרבה מלבד ציטוטים מלומדים מתרבות ישראל (הערבי חובב בשירה העברית כנעים אצל אב יהושע) — קצת נכבה והרבה התפעלות אורגזמית מדמותו הנרקיסית של הגיבורה.

    כדי שלא נחשוש, היא שוכבת איתו רק פעם אחת.

    בעייתי מאוד ולא מודע. ולכן גם לא ספרות.

  • אריק גלסנר  On מרץ 12, 2011 at 2:24 PM

    תודה על שאתן מוצאות עניין בביקורותיי.
    להילה – אחשוב על הנושא שהעלית. לצערי לא הגעתי לכל הספרים שמנית.

  • מבקרת ספרות  On מרץ 19, 2011 at 4:45 PM

    אתה צודק בכל מלה שלך.ויש עוד. צודק גם בקשר לפוטנציאל של הסופרת

  • אסתי  On מרץ 24, 2011 at 8:20 AM

    אני נהניתי מאד מהספר. למרות העלילה הכאילו צפוייה אני חושבת שהוא כתוב בכישרון גדול. הספר מצליח להפעיל אותך רגשית בצורה יוצאת דופן עד סוף הספר, ורגעי השכחה העצמית הם לא מועטים בכלל. עד עכשיו נדמה לי כאילו פגשתי את עירית ואחסאן. ספר ממש טוב, חווית קריאה נדירה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: