על "חי, צומח, דומם", של משה זונדר, הוצאת "כתר"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" במרץ 2011

 

המספר מאיר (מוקי), נולד ב-1965 וגדל בחולון למשפחת ניצולי שואה ובבניין גדוש שורדי שואה. עיקר הסיפור מתרחש בסוף שנות השבעים ומתמקד – לא בדיוק מתמקד, ועל כך מייד – ביחסי מוקי עם אמו טינקה, אחרי מות אביו מדום לב כשמוקי היה בן 12. הסיפור לא בדיוק מתמקד, זאת משום שהוא מתפרש הן לתיאור חבריהם ושכניהם ניצולי השואה של ההורים, והן לתיאורה של חולון בשנות השבעים ותחילת השמונים, פרובינציה מאובקת, מסויטת ואלימה במידות לא מבוטלות, לאומנית באופן נוירוטי (מול מפגן של חיל האוויר, קוראת האם: "טוב מאוד, שיראו לערבים איזה כוח יש לנו") ומלאה במתחים עדתיים (המספר מסרב להצעת החברות של רוחה, אליה הוא נמשך, והיא מאשימה אותו, ובצדק, שהסירוב נובע "כי אני מרוקאית ואתה אשכנזי").

כמו הרבה יצירות בשנים האחרונות גם הספר הזה הוא בעל אופי של ממואר יותר מאשר של רומן. אין הכוונה שהאירועים המסופרים בו קרו "באמת", אם כי ניכר שיש יסוד אוטוביוגרפי חזק ביצירה הזו. האופי הממוארי קשור יותר למבנה. המבנה אינו של עלילה מחושלת שאירוע משתלשל בה מאירוע, אלא סיפור קורותיו של אדם. כדי להתגבר על בעיית ההאחדה של הממואר, כלומר כפיצוי על היעדר העלילה, משתמשים ממואריסטים בשתי אסטרטגיות. אחת היא אחדות נושאית: הם צובעים את הסיפור שהם מספרים בצבע נושאי אחיד, על מנת להעניק לו לכידות. במקרה הזה: זיכרונות הילדות נצבעים בצבע האחיד של חוויית הדור השני. צריך להבין שזה אמצעי אמנותי, לא פחות משזהו תיאור "אובייקטיבי". ייתכן בהחלט שבחוויית החיים הקונקרטית המקום של השואה בחיי מספר הממואר היה קטן יותר, לבטח היה לא מודע יותר, מאשר הוא נוכח ומודע בחייו כפי שהם מסופרים בממואר. אגב, ספר כמו "ימי הפופ", של עמיחי שלו, שיש דמיון בינו לבין היצירה הנוכחית, הוא טוב מהספר הנוכחי בדיוק בגלל ששלו מספר על ילדות בפרובינציה מאובקת בלי להיעזר בקביים התמטיים של "הדור השני". שלו, לפיכך, מתאמץ ומעמיק יותר מזונדר והקורא יוצא נשכר. האסטרטגיה השנייה בה משתמשים ממואריסטים על מנת להעניק לכידות ליצירתם היא יצירת עלילה מדומה: מספר הממואר בונה את חוויות חייו כמטפסות לקראת שיא, כך שנוצר הרושם ששלבי החיים הם שלבים בעלילה שמגיעים לשיאם באירוע מסוים. במקרה דנן: הסלמה ביחסי הקרבה שאינם במקומם בין הבן לאמו ניצולת השואה היפה.

עמדתי כלפי הרומן אמביוולנטית. מלבד בעיית המבנה המוזכרת, אני חש שנושא "הדור השני" מעט ממוצה בספרות הישראלית. אין זאת אומרת, חלילה, שהכאבים הנפשיים במציאות "התמצו" באיזשהו אופן. אני מדבר על הייצוג שלהם. זונדר דווקא התחיל מהלך של פריצה למקומות מעט חדשים בהקשר הזה. הוא נוגע באזור המורכב והמודלק של התנהגות לא מוסרית (על פי אמות המידה המקובלות בפלנטה שלנו) של חלק מהניצולים. אחת מחברותיה של האם הייתה קאפו. ואילו הדוד יאנק, מאהבה של האם אחרי מות האב, היה זונדרקומנדו באושוויץ. "כשגדלתי קצת למדתי כיצד השיג סמיון, כמו דוד יאנק ואחרים בזונדרקומנדו, ירקות ונקניקים בלב מלכודת הרעב והמוות של הנאצים. כשהייתי ילד לא העזתי לשאול אותו איך עשה זאת, איך שכנעו הוא וחבריו משפחות שלמות, נשים, גברים וטף, להתפשט ולהיכנס למקלחות בתואנה שעליהם להישטף ולהיות נקיים". גם סוגיית יחסי העריות בין הבן לאם (שוואריאציה אחרת שלהם נמצאת ב"ורד הלבנון" של לאה איני, העוסק גם הוא ב"דור שני") קשורה להתפוררות חישוקי המוסר בשואה. אבל המהלך הזה אינו מפותח פה. עם זאת, ברמת המיקרו, רמת המשפט הבודד והסצנה הבודדה, הרי שזונדר הנו כותב מדייק, בעל יכולות המחשה ודרמטיזציה, בעל יכולת לתיאורים חושניים ועסיסיים. תיאור לוויית האב מכיל כמה משפטים מזעזעים בפלסטיות שלהם (למשל: "דוד יאנק קילף בקושי את הז'קט, ירד לתוך הקבר, דורך על אבא לא בכוונה, והרים בשתי ידיו את אמא"), ולהבדיל, הנה דוגמה לתיאור חושני-עסיסי של יחסי מוקי הילד והבייביסיטר המעט פרברטית שלו: "היא תפסה בשתי ידיה את קצות האסלה והרימה לעבר פי את כף רגלה הקטנה. 'תלקק לי את האצבעות ותכניס כל אחת לפה'. ליקקתי את האצבעות, והוספתי עליהן את גב כפות רגליה ואת קרסוליה. מאז לא חוויתי שיא ארוטי דומה".

 

ב

על ההבדל שבין סיפור לבין ממואר-ביוגראפי  דיבר כבר אריסטו ב"פואטיקה", במאה הרביעית לפני הספירה, כשהסביר את ההבדל בין ה"אודיסיאה", יצירה עלילתית, לביוגרפיות על חיי הרקלס (הרקולס). הביוגרפים, טוען אריסטו, סבורים בטעות "שמאחר שהרקלס היה אדם אחד, יוצא שגם העלילה שלו היא אחדותית. אבל הומירוס (…) בחיבור ה'אודיסיאה' לא גילם את כל הדברים שקרו לאודיסיאוס, כגון פציעתו בפרנסוס ושגעונו המדומה בזמן הגיוס, שאף לא באחד מהם, על ידי התרחשותו, אין הכרח או הסתברות שגם השני יתרחש, אלא הוא בנה את ה'אודיסאה' על פעולה אחדותית (…) שאם אחד מן החלקים יוזז או יוסר, תתפרק היחידה כולה ותתמוטט" (תרגום: שרה הלפרין).

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עוגיפלצת  On מרץ 8, 2011 at 4:54 PM

    הבייביסיטר לילד – לקק לי את האצבעות והכנס אותן לפה אחת אחת – זה נקרא "מעט פרברטית"?
    לפעמים (ל פעם ראשונה) נדמה לי שמושגיך על פרברסיה מעט שונים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: