על "פראני וזואי", של ג'יי.די. סלינג'ר, הוצאת "כתר"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" במרץ 2011

 

שנות החמישים בארה"ב היו קרוב לוודאי השנים הספרותיות ביותר בתולדות אמריקה. לא במובן של הישגים ספרותיים אלא במובן של התעסקות בספרות. זה היה, כתב פעם הסוציולוג דניאל בל שנפטר לא מזמן, עידן של ביקורת ספרות. תרמו לכך מספר גורמים שרק את חלקם אני יכול למנות כאן: הבשלתה, רגע לפני פקיעתה, של אסכולה ביקורתית אמריקאית שנקראה "הביקורת החדשה"; עיכולו התרבותי של הדור הספרותי הגדול ביותר, כדור, בתולדות האומה האמריקאית (רק בפרוזה: המינגוויי – פיצ'ג'ראלד – דוס-פאסוס – פוקנר – סטיינבק – תומס וולף ועוד, ילידי מפנה המאה ה-20), שהפך את אמריקה למעצמה ספרותית, בד בבד עם הפיכתה למעצמה פוליטית בעקבות שתי מלחמות העולם; היותן של שנות החמישים שנים שמרניות מבחינה פוליטית ומינית, שמרנות שעודדה הן סובלימציה ספרותית והן התעמתות ספרותית עם השמרנות (דור הביט), רגע לפני פריצתן הסוערת לזירה של האמנויות הפחות סובלימטיביות: הרוקנרול (שנות הששים) והקולנוע (שעבר רנסנס בשנות השבעים).

את הדור הספרותי הזה מייצג לֵיין קַאוּטֶל, החבר הנפוח וחסר הביטחון כאחד, של פראני, בת משפחת גלאס, משפחת הגאונים המככבת בכמה מספריו של סלינג'ר. ליין לומד ספרות וגא, באופן נונשלנטי כביכול, בהישגיו: "מה אני אגיד לך", הוא אומר לפראני, "הייתי בטוח שזה הולך להתפוצץ לי בפרצוף, ואז כשקיבלתי את העבודה בחזרה עם ציון עשר בספרות בגובה מטר בערך, בחיי שכמעט נפלתי מהכיסא". העבודה המדוברת היא עבודה על פלובר. המרצה ממליץ לליין לפרסם את עבודתו, אבל ליין מתלבט, או מתלבט כביכול: "מאמרי ביקורת על פלובר ועל כל החבר'ה האלה הרי יש עשרה בסנט", אך מצד שני "אני לא חושב שנכתבו עליו עבודות ממש חריפות בזמן האח –" . פראני קוטעת את המשפט האחרון. פראני המבריקה נתונה בעיצומו של משבר שניתן לכנותו דתי, ועליו למעשה נסב הספר. אין לה הערכה מרובה לציביליזציה הספרותית שהיא לכודה בתוכה: "אם אתה נהיה בוהימיין או משהו משוגע כזה, אתה מיישר קו ממש כמו כל השאר, רק בדרך אחרת". פראני מותחת ביקורת על החברה האמריקאית כולה, וביקורתה אינה פוסחת על אנשי הרוח כביכול שחיים בה. כולם דומים זה לזה בסופו של דבר וכולם עבדי האגו שלהם: "פשוט נמאס לי מכל האגו, אגו, אגו הזה. שלי ושל כולם. נמאס לי שכולם רוצים להגיע לאנשהו, לעשות משהו גדול וכל זה, להיות אנשים מעניינים. זה מגעיל – מגעיל – מגעיל". פראני מחפשת קדושה – שהיא בו זמנית בקשת ייחוד ורצון להתגבר על האגו – ומוצאת אותה בשילוב של תורות מזרחיות ומיסטיקה נוצרית. "פראני וזואי", בתרגומו הנבון, האחראי והאלסטי של חברי ניר רצ'קובסקי, מספר, בריאליזם מפורט ומלא חיוניות, על המשבר הדתי המעמיק של פראני ועל הדרך בה זואי, אחיה, מחלץ אותה ממנו.

אולי אינני היחיד ש"התפסן בשדה השיפון" מנע ממנו להתוודע לשאר יצירותיו של סלינג'ר. הספר הזה קיבע את סלינג'ר במחשבתי במיקום דומה למיקומו של פנחס שדה, משהו שקוראים בנעורים ולא שבים אליו. בשנים האחרונות קראתי את רוב יצירותיו של הסופר הגדול הזה, שהנו גדול בדיוק מכיוון שהוא יותר מסופר, משום שהוא סופר שתשוקותיו העמוקות הנן דתיות, סופר שבז בוז עמוק לאינדיבידואליזם האמריקאי ההישגי והתחרותי, כולל לפולחן הגאונות הספרותית. כמו פיצ'ג'ראלד אלילו, שב"טייקון האחרון", ניסה ליצור דמות אמריקאית בכל רמ"ח ושס"ה, אבל מי שמנסה לקפוץ מעבר לצלה, לצאת מהמרוץ ומהתחרות של החברה האמריקאית, כך חותרים בני משפחת גלאס של סלינג'ר אל הקדושה, ניסיון שגם אם איננו צולח הרי שהוא מסעיר.

סלינג'ר הוא אחת התופעות המפוארות של שנות החמישים. אירוניה גדולה של ההיסטוריה התרבותית שידכה בין סלינג'ר למארק צ'פמן, רוצחו של ג'ון לנון, הנציג המובהק של תרבות שנות הששים, שנים בהן נדחקה הספרות ממקומה המרכזי ואופציית הקדושה של סלינג'ר הפכה אנטגוניסטית לרוח הזמן ולפולחן הסלבריטאות שזו צררה בכנפיה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יריב מוהר  On מרץ 5, 2011 at 7:36 PM

    וואו, החזרת אותי לאחד הספרים שאהבתי. והביקורת האירה אותה באור קצת חדש שלא לגמרי הייתי בפוקוס עליו.
    אני גם זוכר שחשבתי שהוא ספר מבריק שמצד אחד, במובן מסויים, הוא גם מאוד משעממם. עם התיאורים המפורטים הללו שנותנים תחושה מאוד נטורליסטית. מעניין שזה אחד הדברים שהכי משכו את תשומת ליבי ולאוו דווקא העניינים העיוניים.

  • אריק גלסנר  On מרץ 6, 2011 at 8:09 AM

    שלום יריב,
    תודה על התגובה וההערה

  • איה  On מרץ 6, 2011 at 11:26 AM

    גם אותי החזירה הרשימה לספר שמאוד אהבתי, קראתי אותי לפני די הרבה זמן. מסקרן נורא מה ההבדל בין התרגומים…. אריק, האם אתה יכול להתייחס לזה?

  • אריק גלסנר  On מרץ 6, 2011 at 1:39 PM

    היי איה. את התרגום הקודם לא קראתי כך שאיני יכול לערוך השוואה. אני חש שתרגומו של חברי ניר רצ'קובסקי הוא תרגום חי ונושם, וכאילו הספר נכתב בעברית בת ימינו, וזה שבח גדול לדידי במקרה הזה.

  • איה  On מרץ 6, 2011 at 11:05 PM

    אריק תודה. נשמע מסקרן.

  • א  On מרץ 8, 2011 at 9:10 PM

    איה,

    קראתי רק את התרגום הקודם, של נירה צפריר, ובעיני הוא מופתי כמעט. זה מעבר לתרגום טוב – ממש מצאתי את עצמי עוצרת באמצע הספר כדי לבדוק מי אחראי לתרגום החזק הזה.

    גם בעיני סלינג'ר הוא אחת התופעות המעניינות והמפוארות בספרות האמריקאית, ובספר הזה הוא בשיאו: כן מאוד ומאוד מיואש.

  • איה  On מרץ 10, 2011 at 10:46 AM

    א' תודה. גם אני קראתי את הספר בתרגומה של נירה צפריר וזו בדיוק ההרגשה שהייתה לי לכן הסתקרנתי על התרגום החדש. הזיכרון שלי מהתרגום הקודם הוא של משהו חי ונפלא ותוסס ועם זאת שנאמן למקור.
    ואני סמכימה עם כל מילה שכתבת על סלינג'ר. בספר הזה הוא באמת בשיאו. וגם הרימו את ב-הרימו את קורת הגג, אבל עם ניחוח מעט שונה וגם יותר מיואש

  • איה  On מרץ 10, 2011 at 10:49 AM

    אוי

    תיקון – התכוונתי: וגם בספרו – הרימו את קורת הגג נגרים

  • נטלי  On אוקטובר 20, 2012 at 1:52 PM

    היי, תודה. הביקורת באמת מסקרנת ומענינת מאוד לכשעצמה, לדעתי הספר יותר רוצה לדבר על אותו רצון לשחרור מאגו והתמזגות דתית יותר מאשר באמת מדבר על זה. אני חושבת שבספרות מאוד חשוב מי הדמוייות עצמן, אלו שנושאות את הרעיונות וכמובן מה יש לסופר לומר על אותם רעיונות דרכן. הספר לוקה, לדעתי, בשני המובנים האלה. הספר זורם מאוד בקלות, העלילה והדיאלוגים זורמים וקל לאהוב את הדמויות. אולי פה חלק מהבעיה, יותר מדי קל לאהוב את הדמויות. אני חושבת שסלינג'ר מאוהב בדמויות שלו ועל כן הן יוצאות, בסופו של דבר, שטחיות ומוכרות בלי שום הפתעות או חידושים. הסופר חוזר מספר פעמים על כך שתי הדמויות עם חלק ממשפחת גאונים אך לא מראה שום דבר מיוחד שיבחין אותם בגאונותם. מחשבתם לא מיוחדת/מענינת/מופרעת יותר מכל אדם אחר ובטח לא יותר מגיבורים ספרותיים אחרים. כך יוצא שכל אלו הם פרטים שנאמרים אך אין בהם שימוש אמיתי ולא ברור מה הם משרתים חוץ מהעלאה (מיותרת בעיני) של הדמויות למדרגת הגאונים המיוסרים. כאמור, בעיני הדמויות די שטחיות ומוכרות. פראני היא הסטודנטית החכמה והיפה והמתוסבכת באופן די מוכר (לא יודעת מה לעשות עם עצמה, מפחדת/נגעלת מהאגו של עצמה ואחרים, מפחדת ממימוש היכולות שלה וכולי) בגיל שבו חובה להיות מתוסבכים. זואי הוא גבר גיי, מבוגר ממנה בקצת, מדהים ביופיו, מוכשר בכל דבר, שיא הקוליות, גם הוא, כמתבקש מגבר שהוא שיא הקוליות, קצת מדוכא, וגם זה רק כל עוד זה מוסיף לסקס אפיל שלו. מפני שהוא כבר התבגר, ופתר את השאלות הגדולות שלו על החיים (הוא בסוף שנות העשרים אם אני לא טועה) הוא מנחה את פראני ומוציא אותה מדיכאונה הקיומי. זה לא עובד מיד, אבל לבסוף, באופן לא מפתיע, הוא מצליח. שיא השכנוע נעשה בעזרת משל ששמעתי אותו גם ב"גלי" מאחד הגיבורים, ומבחינתי זה עומד על אותה רמת עומק. משהו כמו – תתגברי על הגאווה ועל תחושת חוסר המשמעות כשאת מופיעה בזה שתדמיני שבקהל יושבת גברת שמנה בנעלי בית שממש ממש צריכה את ההופעה המדהימה והחד פעמית שלך, כי אנשים שמנים וכנראה גם עניים זקוקים לחסד האומנות הבורגנית, והעיניים שלהם לא מאימות ולא בוחנות כי הרי אנשים שמנים ועניים הם כמו מלאכים טובי לב וטהורים שבאו לעולם כדי לאהוב אותך.
    בשתי הדמויות, שהעלילה סובבת סביב הבאסה שלהם, לרגע לא מורגש שבר אמיתי, כיעור או חוסר מוצא תהומי. הקורא בסופו של דבר תמיד על קרקע בטוחה של "יהיה בסדר". הדמויות מספיק מדהימות ביופין וחכמתן וכישוריהן כי להתמודד עם הבעיות שלהן, שנשארות בגדר תיאור ולא באמת מצטירות כמצב אנושי כואב או מאתגר את הקורא.
    בסוף הספר, זואי, הגבר, אומר שהגברת השמנההיא ישו. ישו?? יש פה סתירה פנימית בעיני. והרי ישו אמור להיות זה שנותן נחמה, מכיל, חסר אגו, זה שמגע ידו כל חטאים, רגשות האשם והחרטה נעלמים. ואילו הגברת השמנה, ובכן לא נראה לי שפראני היפה תתקרב אליה יותר ממטר ובטח לא תתן לה לגעת בה. היא נמצאת שם כדי לתת לפראני אשלייה סוג ג שהקהל לא מאיים, וכן, הוא צריך אותה ואת יצירתה. הגברת השמנה לא נותנת אישור לפראני מתוך חמלה ואהבה, היא פשוט מעריכה באופן אוטומטי כי אין לה דרך לשפוט וזקוקה נואשות לאמנות הגבוהה כדי להביא מעט אור לחייה העלובים.
    נראה לי שסלינג'ר עצמו ראה בעיני רוחו את הגברת השמנה כשהוא כתב את הספר "פראני וזואי". זו שתקרא על מעללי הגאונים היפים שלו בצמא ותחשוב שלצרוך תרבות מסין, ללכלך על כל מי שמסביב, ולרצות להגשים את עצמך זה הדבר הכי מקורי שיש ששמור רק לגאונים והיפים שבינינו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: