על "היינו העתיד", של יעל נאמן, הוצאת "אחוזת בית"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" במרץ 2011

 

בביקורת מתפעלת על "זכרון דברים" של יעקב שבתאי, שפירסם ב-1985 ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס" המבקר היהודי-אמריקאי הדגול, אירווינג האו, עם תרגום הרומן לאנגלית, העיר האו ששבתאי משתמש בספרו ב"אחת הקונבנציות של ספרות המערב: מיתוס של שקיעה היסטורית ומוסרית". לפיכך, בשום אופן, מעיר בחריפות האו – שאולי, כאוהד ישראל, נחרד מעט מהתמונה המצטיירת ברומן של שבתאי – אין להתייחס ל"זכרון דברים" כתיאור ריאליסטי נאמן למציאות. התבנית הספרותית, או המיתוס, או הקונבנציה התרבותית, של השקיעה, שימשו בידי שבתאי לכתיבת האלגיה, הקינה, הקודרת והלא-סנטימנטלית שלו על החלומות שהכזיבו.

נזכרתי בהאו לנוכח ההצלחה הביקורתית ואף ההצלחה המסחרית המסתמנת של "היינו העתיד", ספרה של יעל נאמן, על ילדותה ונערותה בקיבוץ יחיעם של השומר הצעיר. אם שבתאי דיבר על שקיעת מעמד ההסתדרות העירוני בשנות הששים, הרי שנאמן – להבדיל גם מבחינת הרמה הספרותית – מדברת על שקיעת הקיבוץ בשנות השבעים (נאמן נולדה ב-1960 ועזבה את הקיבוץ ב-1980). "חשבנו שהמונים יצטרפו אלינו. גרעיני השומר הצעיר, מתנדבים מעבר לים, פועלי כל העולם. לא ידענו שב-1960 נולדנו לכוכב שאורו מת מזמן, והוא נמצא בדרכו אל הים. לא ידענו שהתנועה הקיבוצית היתה בשיא יוקרתה בתקופת חומה ומגדל, בשנות ה-30; ושלפני הקמת המדינה, ב-1947, שיעור אוכלוסיית הקיבוצים הגיע לשיא של כל הזמנים ועמד על שבעה אחוזים מתוך כלל האוכלוסייה היהודית. ב-48' כבר הלכנו והתמעטנו, ובשנות ה-70 היה שיעורנו 3.3 אחוזים בלבד מכלל האוכלוסייה" (עמ' 15). הרומן הנאה הזה נהנה, אני חושב, מכך שנושאו מעוצב מראש בידי המציאות לפי "אחת הקונבנציות של ספרות המערב: מיתוס של שקיעה היסטורית ומוסרית". טון הקינה החרישית, והרק-קצת-סנטימנטלית, שבו כתוב הרומן, קורץ כך לקוראים. יש דבר מה מנחם בסיפורי שקיעה מלנכוליים, יש דבר מה מחייה בהם.

מלבד קונבנציית השקיעה, הקורצת לקוראים, דבר מה בהצלחתו המסתמנת של הספר (כמו בהצלחת ספרו הטוב של אסף ענברי, "הביתה", שדווקא נכתב בטון סאטירי ולא אלגי) קשור לסוציולוגיה של הספרות. סוגיית ההתקבלות של "הביתה" ו"היינו העתיד" נובעת לא רק מכך שאלה ספרים טובים אלא, כמדומה, מכך שקהל היעד שלהם מפולח היטב, אנשי קיבוץ ועוזבי קיבוץ ("העוזבים נשארו במובן מסוים חלק מהקיבוץ. אפילו תוארם המוזר, הכפול, שתי מילים מנוגדות זו לזו אך מאוזקות זו לזו – עוזבי-קיבוץ – סימן כאותו סימָן על בגד מהקומונה שהם מכאן" – עמ' 205), קבוצה שמחפשת פשר למצבה וזהות, ולו זהות משותפת הנוצרת אצל קבוצה שאיבדה באחת את זהותה. בכלל, היותך מיעוט בשדה התרבות הינו יתרון. למיעוט יש מה שאין לרוב: מובחנות. מיעוטיות היא מוצר שיש בו מחסור. לרוב אין אותו. השוק חסר מיעוטיות, ולפיכך עבור המיעוט מדובר בשוק של מוכרים.

הביקורת שלי מסתמנת כקנטרנית. לכן אדגיש שוב שזה רומן נאה. נאמן משתמשת בהברקה מתבקשת (אוקסימורון אמנם) ומספרת את סיפורה, ברובו, בגוף ראשון רבים, גוף הרבים של כיתת "נרקיס", אליה השתייכה. הטון האלגי המוזכר מכמיר לב ועבודת ההיסטוריון והארכיון שמגבה את הרומן בעובדות נעשתה כאן באחראיות. בספר תובנות נבונות, ביטויי ליריקה רגישים, טון יציב, ניסוחים יפיפיים. ואולי גם ההתקבלות האוהדת של הספר באה ממקום אחר. אולי העניין בקיבוץ אינו מגזרי ואינו נובע מ"פילוח" וכו'. אולי הניסוי הקיבוצי מטריד אותנו כי הוא בעל משמעות מטפיסית, הנוגעת לכולנו. אולי הניסוי הקיבוצי ביטא את כמיהותינו העמוקות לאנושות לא מצולקת בצלקות התחרות והאינדיבידואליזם הפוצע והנפצע. באחד הקטעים היפים בספר כותבת נאמן: "מגדל הסילוֹ שלנו, של קיבוץ השומר הצעיר […] נבנו למרגלות המבצר [מבצר יחיעם], בדומה לאופן שבו נוצרים או מוסלמים שכבשו חבל ארץ חדש בונים את הכנסייה או המסגד שלהם בצמוד לכנסייה הישנה יותר, השייכת לזרם אחר, או על חורבות המסגד שכבשו. אבל המבצר הצלבני נשאר עומד על תלו מתחת לשמים, בראש הגבעה, צופה על כל הנוף שמסביב, מסגיר בעצם קיומו את ההיסטוריה – גבוהה, נוכחת ויפה, ממשיכה להתקיים במקביל לדת שלנו, שכוונה לעתיד שיהיה שונה מכל מה שידעה האנושות אי-פעם ויביס את העבר" (עמ' 39-40). הקיבוץ היה דת, וכל מי שמוטרד ממשמעותו העמוקה והמסוכנת (בצד זו המשחררת) של החילון לעתיד האנושות יתעניין בסיפורו.

ב

כגבר מעשן בפרט וכאדם חמור סבר בכלל, אבל כזה שרוצה להפסיק (להיות חמור סבר), הייתי אסיר תודה לנאמן שחרגה מהטון האלגי של סיפורה לטובת פרק קורע מצחוק שעסק בעישון האובססיבי בקיבוץ יחיעם, בעיקר עישונם האובססיבי של יוצאי הונגריה בקיבוץ. כשמת אחד מההונגרים נהגו לומר "איקס הפסיק לעשן". "ולא היו אי-הבנות", מספרת נאמן, "אף הונגרי לא הפסיק לעשן באותן שנים, אלא אם הוא מת" (עמ' 78). בשיחת קיבוץ ב-46' התחננו הישראלים שההונגרים יגבילו את העישון ויעשנו מחוץ למבני הציבור. על כך מחה אביה של הסופרת, והדברים מובאים כלשונם מהפרוטוקול: "עוד אף אחד לא מת מעישון, אבל מקור מתו מיליונים" (עמ' 79).

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: