על "סליחה איך מגיעים מכאן", של אברי הרלינג, הוצאת "כרמל"

פורסם במוסף לספרות של "מעריב" במרץ 2011

 

אברי הרלינג כותב על אנשים עניים, בודדים ונידחים, בעיקר מדרום ת"א. אנשים שנחמתם היא: "טוב שאני לא כושי סודני פיליפיני ערבי" (עמ' 88). זה קובץ סיפורים וסקיצות שאתה רוצה לאהוב. החמלה שמגיעה לכולנו, שנזרקנו לעולם ומעתה ואילך אנחנו נהדפים במסדרונו מכאב לעונג, בואכה היציאה, אינה מוטלת בספק. קל וחומר החמלה שמגיעה לאומללים במיוחד שבינינו.

אך עמדתי לגבי הקובץ חצויה. הקובץ מסתמך לעתים על הרומנטיקה של הלוזריות ועל הנחת המבוקש. בניסוח אחר: הוא לא יוצר בתוכך את החמלה על ידי הצגת הדברים באופן ניטראלי, אלא מסתמך על אריזתם הכללית כ"אזור" לוזרי ואומלל. בלשון עולם הפרסום: הסופר ממתג את יצירתו, את דימויָה, ופחות טורח ועמל על התוצר הממשי, על הסיפורים עצמם. סופר צריך להראות לי יותר ממה שאני יודע או יכול לנחש בעצמי, וכאן יש הסתמכות על האומללות כפי שהיא ארוזה זה כבר בזרם התודעה הקולקטיבי.

בצד זה ישנו כאן עולם לויני ללא העברית הלוינית. מה שעשה את לוין ללוין היו הדיוק והחומרה הלשוניים, שביטאו מצדם את צלילות הראייה של הסבל. כאן יש לעתים עולם לוויני ללא נחמת הדיוק, נחמת העברית. הדמות הראשית, המופיעה ברבים מהסיפורים, גבר בשנות הארבעים לחייו החי בפלורנטין, אומרת למלאך שנחת אצלה במרפסת ושואלו על סידורים אחרונים לפני המיתה: "שאלת על סידורי הלוויה שלי, ובכן, גם אלה אינם משנים, אני בסך הכול אהיה הנקבר, שהמלווים ידאגו לעצמם, כך שאפשר לקבוע שסידורים אחרונים הקשורים למגזר הפורמליסטי ביורוקרטי אין לי" (עמ' 103). ביטוי לא צח כמו "מגזר פורמליסטי ביורוקרטי" לא היה מופיע אצל לוין. והנה עוד דוגמה: "'בוא', אמרה לו אחרי שטלפן ושתק והיא הקשיבה, 'בוא, נאכל ארוחת ערב, נבכה קצת ביחד' […] הם יושבים לשולחן […] אלומת אור צהבהב ורך בוקעת מהמטבח ונר אחד בתוך צנצנת רחבה דולק על השולחן ואחראי לתפעול צללים כמעט שקופים" (עמ' 117). "תפעול" היא בחירת-מילה גסה. החיים העלובים קלי-ערך אולי, אבל הטקסט המתאר אותם צריך להיות כבד-משקל. להיעדר החומרה הלשונית שניכר כאן לעתים (אמנם לעתים רחוקות; אבל רומן הוא כמו מפה לבנה, מספיקים כמה כתמים) מתלווה היעדר ניפוי מספק של חלקים בנאליים או סנטימנטליים.

אך בצד זאת ישנן כאן כמה פנינים. מעניין שפנינה אחת כזאת הינה פנינתית בדיוק מכיוון שהיא חורגת מהרומנטיקה של הלוזריות, מתייחסת אליה באירוניה. הגיבור מביט בעצמו בזגוגית באוטובוס: "מאז ומעולם התקשיתי לראות את עצמי במראה. לא חושב על המראה שלי מחשבות חיוביות. אתה נראה ממש נורא, חבטה בי ההכרה, לא פלא שהאישה שלך העדיפה אחר על פניך" (עמ' 32). אלא שהסיפור הקצרצר מסתיים בשורות מחץ מהפכות: "בתחנה שקרובה לפינת לוינסקי, אחת לפני זו שאני יורד בה, קם זה שישב לידי וירד אל חייו. הבנתי אז שהדמות שהסתכלתי בה כל הדרך היתה שלו" (עמ' 33). ההתייסרות המתענגת על הלוזריות נחשפת ככזו. והנה פנינה בצד בנאליות, שגם היא, עם זאת, נחווית כהברקה. "כל עוד יש נייר ועט אני מסודר", מכריז הגיבור הצנוע. אלא שמייד הוא מוסיף "צריך גם סיגריות. כמובן, מצית, קפה, מים, אוכל, מקום רחצה. צריך גם מקום לישון בו, שמיכה להתכסות בה עד מעל הראש בלילות מסוימים" (עמ' 36) והרשימה מתארכת והולכת. האפקט הקומי נבנה על הפרכת הפנטזיה שקיום מינימליסטי, אוטרקי, אפשרי; האויב נמצא בתוכנו, בקשת הנוחות, ההודפת את היחיד לחיק החברה ולעולם העבודה. לכך נלווית תהיה בנאלית: "וכמה אנשים יש בעולם? בערך? אולי שבעה מיליארד, אולי שמונה" וכולם "כלומר, ממש כולם, לא בחרו במה שמכונה העולם". ולמרות זאת הבנאליות מקבלת כאן גוון מבריק: "ועולה השאלה, התהייה, מה טוב יכול לצאת ממצב כזה. ממקום כזה" (עמ' 37). העובדה הבנאלית שלא בחרנו להיוולד מקבלת כאן פרספקטיבה חדשה: העולם כ"מקום", כבית כלא צפוף שהוטלו אליו שבעה מיליארד בני אדם. טוב לא יכול לצמוח בבית כלא כזה. הברקה נוספת קיימת בסיפור אחר, המתאר בפרוטרוט חוויית ריחוף בשמי הארץ, והקורא, שנהנה מהתיאור, בכל זאת סבור שיש משהו בנאלי בפנטזיית ההימלטות הבסיסית הזו. אבל סיום הסיפור יוצר אנלוגיה מתוחכמת בין פנטזיית הריחוף לקריאה בספרים. הצלילה אל הספרים משולה לריחוף בגבהים.

 

ב

לעיתים רוח של היתול נונסנסי מבליחה בספר: "בזמנו, לאחר שהחליט לחזור בתשובה", מדובר בחמור פלורנטיני בשם אבנר, "אבנר הגיע למסקנה שאם הוא טוב למניין הוא גם יכול לקרוא ולכתוב כמו כל יהודי. הוא רכש אפוא אייפון עם מסך מגע והוא מחזיק בפה מקל קטן וככה הוא מתקשר עם העולם הגדול ומודיע בשקדנות על כל ברית מילה של עיירָיו" (עמ' 202). למרות קלישאת רוח התקופה, המדברת בשבחה של הקלילות, רוח ההשתטות פוגמת לטעמי באפקטיביות של הקובץ. לפעמים התגובה הנכונה לסבל היא פשוט זעקה.

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עוגיפלצת  On מרץ 20, 2011 at 8:46 PM

    "שנזרקנו לעולם ומעתה ואילך אנחנו נהדפים במסדרונו מכאב לעונג".
    מקסים.

  • אסף  On אפריל 10, 2011 at 3:21 PM

    אני לא יודע אם מותר להכניס כאן קישורים מסוג זה, אבל נדמה לי שזה יוסיף פרספקטיבה, איך ב.צ שיבח אותו בשנת 2007 ואיך נראו הסיפורים שלו (סיפור האוטובוס זכור לי עד היום) אז:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/873192.html?more=1

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: