הערה בעקבות רצח ג'וליאנו מר-חמיס

פורסם במגזין מוצ"ש של "מקור ראשון"

בשבוע שעבר נרצח בג'נין השחקן ג'וליאנו מר-חמיס. מלבד הכאב והזעם על כל קיפוד חיים מתועב מעשה ידי-אדם, הרצח נתפס, ובצדק, גם כקריאת-תגר על אפשרות לחיים משותפים בין יהודים לערבים. מר-חמיס, בן לאב ערבי ולאם יהודייה, ששירת כלוחם בצנחנים ומאידך גיסא היה פעיל פוליטי בוטה למען זכויות הפלשתינים, היה סמל מְהַלך לאיזושהי אפשרות לדו-קיום; דו-קיום סכיזופרני, כמעט דו-קרב, אבל גם כזה שיכול להפוך לדו-חיים.

אבל רציחתו של מר-חמיס נטענה בסמליות גם מכיוון אחר. מר-חמיס לא היה רק יהודי-ערבי, ולכן רציחתו התפרשה לא רק כהרחקה נוספת של האפשרות ליחסי שכנות, שלא לומר קרבה, בינינו לבין הפלשתינים. מר-חמיס היה גם אמן, איש תיאטרון וקולנוע, ולכן רציחתו התפרשה כהתנגדות לַאמנות. רציחתו כמו-הציבה ניגודיות בין האמנות לאלימות. אם נאחד את שתי ההַטְענוֹת הסמליות בהן נטענה רציחתו של מר-חמיס, נקבל את צמד המשוואות הבא: דו-קיום=אמנות; לאומנות ואלימות=התנגדות לאמנות.

בתשתית הסמוך-למודע הקולקטיבי בזמננו מצויה, כמדומה, הטענה, שתפקיד האמנות בחברה הוא סובלימטיבי בעיקרו. חברה בה תהיה פעילות אמנותית ענפה היא חברה בה תפחת האלימות. חברה שבניה יצרכו אמנות, או יבטאו את עצמם, כמו שאומרים, באמנות, תהיה חברה שהפנייה אל כוח הזרוע תהפוך בה למיותרת ואולי אף ללא מובנת. הפחתת הרגשות האגרסיביים (כולל הרגשות הלאומניים) הפכה בסמוך-למודע הקולקטיבי לסיבת הקיום של האמנות. האמנות הפכה למעין ריפוי-בעיסוק, ולמעשה למעין הרחבה של הדיסציפלינה הטיפולית המכונה "תרפיה באמנות" לחברה בכללותה. אני חושב שהתפיסה הזו נכונה. אבל היא כלל וכלל לא מלהיבה. הטענה שריבוי העיסוק באמנות, או במה שמכונה אמנות, יפחית אלימות, קרובה ברוחה לטענה שמעולם עוד לא פרצה מלחמה בין שתי אומות דמוקרטיות. גם זו טענה נכונה, כמדומה, אבל גם היא לא מלהיבה. שתי הטענות תובעות מאיתנו להעריך שיטה פוליטית או יצירתיות אמנותית לא בגלל ערכן העצמי, אלא בגלל שהן משמשות כמגן מפני דבר מה חיצוני להן – אלימות. היו הרי סיבות אחרות שניתנו לאורך ההיסטוריה לעיסוק באמנות כמו גם לתמיכה בדמוקרטיה: האמנות כזינוקים גאוניים של האנושות לעבר הנשגב (נטען בתקופה הרומנטית); האמנות כביטוי של הנפש הקולקטיבית (כך היה בתקופות הטרום-מודרניות או בעידן הלאומיות, בו פושקין, מיצקביץ' או ביאליק נתפסו כ"משוררים לאומיים") ועוד ועוד; ובעניין הדמוקרטיה, הדמוקרטיה כפועל יוצא של ההומניזם, אמונה בשוויון הבסיסי בין בני האדם, ללא הבדלי מין, דת, מעמד, גזע וכישרון (!). הפיכת האמנות לריפוי בעיסוק, הפיכת הדמוקרטיה לאמצעי מניעה לאלימות, הן דבר חדש.

אבל למה בעצם טרם פרצה מלחמה בין שתי אומות דמוקרטיות (והודו ופקיסטן? אבל אולי פקיסטן לא הייתה ממש דמוקרטית?)? והרי שיעורי ההצבעה נמוכים ואף ממשיכים לצנוח במערב הדמוקרטי. לטעמי, המילה "דמוקרטיה" מטעה. לא ה"דמוקרטיה" מונעת מלחמה. ה"דמוקרטיה" כאן היא לשון-נקייה לחברת הצריכה. לא פרצה מלחמה בין שתי אומות דמוקרטיות, כלומר בין שתי אומות שבהן נהנים כל המעמדות מהאפשרות לצרוך, כי בני חברת הצריכה לא רוצים להפסיד את מה שיש להם, כלומר את תענוגותיהם הקטנים, לטובת מלחמה. וזו – כלומר ההכרה שלא ערכי ההומניזם המתבטאים בדמוקרטיה מונעים מלחמה, אלא המסעדות, הבגדים, המכוניות והטלוויזיה – השקפה לא מלהיבה.

אבל גם חלק גדול ממה שמכונה אמנות כיום הוא למעשה צרכנות. מבקר התרבות הצרפתי, ז'אן בודריאר, בספרו "חברת הצריכה", מצטט פרסומת לְקַניון, תופעה חדשה עדיין בזמן כתיבת ספרו (1970): "את יכולה לעשות שופינג בנוחות במיקום ממוזג אחד, לקנות את המזון שלך שם, לרכוש דברים לדירתך או לבית הכפר שלך – ביגוד, פרחים, הרומן האחרון או הגאדג'ט האחרון. ואת יכולה לעשות כל זאת ביציאה אחת, כשהבעל והילדים צופים בסרט, ואז כולם סועדים יחד שם". "הרומן האחרון" או "הסרט" הם חלק אינטגראלי מה"שופינג" היום. אמנות בחברה שלנו אכן מפחיתה אלימות. במקום ללכת לרצוח איש את רעהו אנחנו קונים לפ-טופ חדש או את החדש של בריטני ספירס, אוכלים פטריות כמהין וכמהים לסרט נוסף של האחים כהן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • chicky00  On אפריל 20, 2011 at 5:16 PM

    היתה באמת טענה שמעולם שתי מדינות עם סניפי מקדונלדס לא נלחמו ביניהן. היא ודאי נשברה במלחמת לבנון השניה

    • יריב מוהר  On אפריל 20, 2011 at 7:20 PM

      כן, אבל אם נתייחס לחיזבאללה כמדנה בתוך מדינה, אז יש לבדוק האם גם בדאחייה היה מקדונלדס

  • אריק גלסנר  On אפריל 20, 2011 at 7:30 PM

    תודה על תגובותיכם. כפי שציינתי בהערתי שווה לבדוק בהקשר הטענה הדמוקרטית את מקרה פקיסטן והודו, שיכול להיות שבזמן חלק מהעימותים ביניהם מאז 1947 היו שתיהן דמוקרטיות.

    • דרור בל"ד  On אפריל 21, 2011 at 1:30 AM

      לחובבי הספרות המצויינת (ולא רק היפה), כדאי מאד לקרוא את "מה שהגוף זוכר" – שונה סינג בולדווין (הוצאת כתר). ספר יפייפה המתאר את החלוקה בין פקיסטן להודו. אפילו התרגום מצויין.

  • דרור בל"ד  On אפריל 21, 2011 at 1:25 AM

    כמה הסתייגויות לגבי המשוואות: דו-קיום=אמנות; לאומנות ואלימות=התנגדות לאמנות.

    1. "הרצח נתפס, ובצדק, גם כקריאת-תגר על אפשרות לחיים משותפים בין יהודים לערבים….הרחקה נוספת של האפשרות ליחסי שכנות, שלא לומר קרבה, בינינו לבין הפלשתינים", ובהמשך: "רציחתו התפרשה [גם] כהתנגדות לַאמנות. רציחתו כמו-הציבה ניגודיות בין האמנות לאלימות".
    -אם נשלול, אך ורק לצורך הדיון, את הערתו של זביידי כי ארגון גדול או מדינה עומדים מאחור הרצח – הרי שלפי מיטב הבנתי הרצח בוצע מטעמים קנאיים דתיים וללא קשר לאפשרויות שצוינו. מה שמבחינת הרוצחים היה ייהרג ובל יעבור הייתה תחפושות ראשי החזיר שהולבשו בהם הילדים, ילדים וילדות ללא הפרדה. הדבר הזה מכונה בשיח הציוני פיגוע שנאה, אם כי כאן ראוי יותר לכנותו פיגוע קנאות-דתית (כמו הרצח בבר נוער) ולא פיגוע שנאה (כמו הטבח במערת המכפלה) או התנגדות אלימה (מה שמכונה בשיח הציוני פיגוע על רקע לאומני) ואפילו לא התנגדות אלימה להתנגדות אי אלימה (חבלה במאמצי השלום ע"פ גורמים ציוניים אחרים).

    2."…שירת כלוחם בצנחנים ומאידך גיסא היה פעיל פוליטי בוטה למען זכויות הפלשתינים, היה סמל מְהַלך לאיזושהי אפשרות לדו-קיום".
    השירות בצבא הציוני, וביתר שאת כלוחם, הוא הדבר הבוטה, לא הפעילות הפוליטית. חשוב לזכור זאת לפני שמבכים את אובדן האפשרות לדו קיום.
    כך כותב אילן פפה: "רצח ג'וליאנו מר-חמיס הוא אבידה נוראה לכל מי שמאמין ש"שלום" ו"פיוס" אינם רק הסדרים דיפלומטיים אלא ביטויים להשלמת אדם עם תרבותו ומורשתו, להתחברות אדם עם מקומו וביתו, ולהשבת הכבוד והצדק לכל מי שאלה נשללו ממנו".
    במאמרו\הספדו "הבחירה של ג'ול" (העוקץ) מתייחס פפה גם לצמד המשוואות הבא: דו-קיום=אמנות; לאומנות ואלימות=התנגדות לאמנות: "הבחירה של ג'ול היתה ברורה, גם אם עבר זמן רב עד שהתבררה: חופש מבוסס על שוויון מלא וחיים המבטיחים משמעות למי שמצליח לינוק, כמוהו, שווה בשווה מן הערביות ומן היהדות. לא ניתן ליצור חופש כזה לפני שכיבוש ודכוי מוסרים מן הארץ. אין דו-קיום ללא קיום, כפי שגורס עזמי בשארה. אבל אין חופש ללא חופש פנימי ואין מקום לחיים נטולי תרבות, בילוי והתרגשות, גם אם הכיבוש והדיכוי נמשכים".
    http://www.haokets.org/2011/04/05/%D7%94%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%92%D7%95%D7%9C/

    אין דו קיום ללא קיום, אמר בשארה, ואין דו קיום עם קונצנזוס גזעני, הוסיפה חנין זועבי (ראה מאמר בYNET בשם זה). נמעני הדברים הם היהודים הטוענים כי בראש סדר העדיפויות שלהם עומדים הדו קיום והשלום. בראש סדר העדיפויות של מר עמדה ההתנגדות לכיבוש ולדיכוי, ולכן לדעתי נכון יותר יהיה להשוות התנגדות=אמנות; לאומנות ואלימות=התנגדות להתנגדות. עכשיו אפשר לחזור לדברי זביידי ולבדוק מי מתנגד להתנגדות. הג'יהאד הציוני והג'יהאד האיסלאמי הם החשודים המובילים, אך ישנו מתנגד נוסף, עליו רומז גלסנר במאמרו, והוא הטרור הכלכלי.

    3. "הפיכת האמנות לריפוי בעיסוק, הפיכת הדמוקרטיה לאמצעי מניעה לאלימות", ובהמשך: "לטעמי, המילה "דמוקרטיה" מטעה. לא ה"דמוקרטיה" מונעת מלחמה. ה"דמוקרטיה" כאן היא לשון-נקייה לחברת הצריכה. לא פרצה מלחמה בין שתי אומות דמוקרטיות, כלומר בין שתי אומות שבהן נהנים כל המעמדות מהאפשרות לצרוך".
    -לדידו של גלסנר, לא ערכי ההומניזם המתבטאים בדמוקרטיה, גם לא האמנות, מונעים מלחמה, אלא המסעדות וגו'. טענה זו הינה הבסיס לשלום הכלכלי שמנסה נתניהו לשווק לציונים. השקפת עולם זו מיוצגת גם בניירות העמדה של השב"כ. גם עורכי העיתון הכלכלי דה-מרקר מנסים לשווקו לקוראיו. להבדיל מציניקנים אלו(אין הכוונה כמובן לגלסנר אלא לאחרונים), ארי שביט באמת מאמין למה שהוא כותב בנושא זה (כמו גם בנושאים אחרים עליהם הוא נותן את הדעת).
    דבר זה אינו אפשרי כמובן. "תרבות" הצריכה מתבססת על כך שלעולם לא ייהנו כל המעמדות מהאפשרות לצרוך. לכן גם אין לקבל את המשוואה "דמוקרטיה"\תרבות צריכה=דו קיום. יהיה זה גם בלתי מוסרי לקבל את המשוואה לאומנות ואלימות=התנגדות לתרבות צריכה\דמוקרטיה.

    לאור הסתייגויותי אני רוצה להציע את צמד המשוואות הבא: דו קיום=התנגדות, לאומנות ואלימות=ציונות, קנאות דתית פונדמנטליסטית וקפיטליזם דורסני(טרור כלכלי). זו לדעתי המשוואה אותה היה בוחר ג'וליאנו מר. על כך בהרחבה במאמרו של אודי אלוני – החזית הדו לאומית לשחרור המזה"ת (YNET).
    כך נכתב, חודש בלבד לפני הרצח: " [החזית הדו-לאומית] מודעת לסיכונים הצפויים למהפכה משני כוחות-על ריאקציונרים: הפונדמנטליזם הדתי, יהודי או מוסלמי מחד, ודיקטטורה פוסט קולוניאליסטית, הדואגת לאליטות שלה בלבד מאידך. כבר עכשיו אפשר לראות את השילוב הקטלני של שתי הכוחות הריאקציונרים הללו כמרכיב העיקרי של ממשלת ישראל, וגם לזהות אותם הכוחות ההורסים את החברה הפלסטינית מבפנים.
    בין שני כוחות אופל אלו, קמה עוצמה שלישית וזוהרת של כוחות אזרחיים שנלחמים על דרך חדשה. מי יציל אותה מלא ליפול לידי איראן או אמריקה. אי אפשר לעמוד מהצד ובסוף לומר בקול דטרמיניסטי: אמרתי לכם. עדיף לקחת חלק במהפכת היסמין ולנסות לייצר מקום שישתלב במזרח תיכון, שמנסה להגדיר את עצמו מחדש – כחופשי".

  • אורלי  On אפריל 21, 2011 at 7:21 PM

    נהנתי לקרוא את הפוסט הזה

  • אריק גלסנר  On אפריל 21, 2011 at 8:03 PM

    תודה אורלי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: