Monthly Archives: מאי 2011

מחשבה על בידור

פורסם במגזין מוצש של "מקור ראשון"

אני רוצה לומר משהו על בידור ומשהו נוסף על הטמטום; איך הבידור הוא בעצם דבר עצוב וכיצד יש כאלה שמוצאים חדווה אקסטאטית בַטמטום. לפני כמה שבועות התראיין מודי בראון לאחד העיתונים, ובתשובה לשאלות בדבר טיב פעילותו – הכוללת כידוע מרור בחרוסת וצדפות בחומוס, כלומר פרסומות חינניות-אוויליות, שידורי ספורט וסדרות "איכות" על ההיסטוריה היהודית-ציונית, וכעת גם הנחיית תוכנית תרבות בערוץ 8 – השיב שבעצם "כולנו בדרנים". למה התכוון בראון? אולי לכך שכולנו מבקשים ללכוד את תשומת לבם של האחרים ולפיכך אין זה משנה מה הנושא שבחרנו באמצעותו ללכוד את תשומת לבם, ייסוד דגניה או שינוי בשעות פתיחת הבנק. ואולי כיוון בראון לדעת גדולים, לדעת ג'ורג' אורוול, שבמסתו המהוללת "מדוע אני כותב?" ציין כי הדחף לכתיבה אינו שונה בבסיסו מהדחף של תינוק הצורח על מנת לקבל תשומת לב (אם כי אורוול מונה גם סיבות אחרות, מורכבות יותר, לכתיבה). אבל מה זה בעצם "בידור"? אטימולוגית "בידור" בא מ"פיזור", "שערה התבדר ברוח" הכוונה היא ש"שערה התפזר ברוח". "בידור" הוא "פיזור", ומה שמפזרים באמצעותו זה את הדעת. כלומר, מסיחים אותה. "בידור" הוא יחידה מיוחדת לפיזור דעתנו. כשדעתנו מתכנסת אנחנו מפזרים אותה בבידור. אך למה אנחנו צריכים לפזר את דעתנו? כי דעתנו מוסיפה מכאוב. כשאנו מרוכזים בחיינו, כשאנחנו יוצאים לכיכר-הנפש שלנו על מנת להפגין בעד קיומנו, אנחנו מוצאים שההפגנה דלת-משתתפים, אנחנו דלים, ואו אז אנחנו מזעיקים בעצמנו את היחידה לפיזור הפגנות, את הבידור. הבידור המודרני עלה לגדולה במקביל לשקיעת הדתות הגדולות; תרבות מסוג אחד החליפה תרבות מסוג אחר. אבל קיים הבדל מהותי בין הנחמה שהציעו הדתות הגדולות לנחמה שמציע הבידור. הדתות הגדולות תקפו חזיתית את המצוקות האנושיות – את סופיותנו, את מצוקת אי-השוויון בינינו, את היעדר-המשמעות, את התשוקות הסותרות האוכלות בנו בכל פה – והעניקו להן מענה. לכשנדחו תשובות הדתות הגדולות בא על מקומן הבידור. הבידור אינו נותן מענה לשאלות; הוא מסיח את הדעת מהן. הדתות הגדולות ריפאו – הבידור מאלחש. הדתות הגדולות חיזקו – הבידור מחליש. האדם שלמד שהוא יצור מקרי, חסר חשיבות, מושלך לגוב האריות של אחיו בני-האדם, חסר-יכולת לאזן בין דחפיו – בורח אל הבידור. הלהיטות לרוב מה שמכונה "תרבות" היא להיטות להסחת דעת, לשכחה, לשיכוך. כך הן רוב תוכניות הטלוויזיה, רוב שירי הפופ, רוב הספרים, רוב הסרטים. בידור הוא דבר עצוב. ומאותו מקום אנחנו מתענגים על הטמטום. בגיליון החדש של כתב העת המומלץ למדע ולרעיונות, "אודיסאה" (גילוי נאות: כתבתי בו בעבר), נמצא מאמר מעניין של ד"ר רועי ברנד. ברנד מנסה לבאר את ההצלחה העכשווית של אותם סרטוני וידיאו ביתיים באיכות ירודה, המופצים באינטרנט ובהם "מישהו, בלתי מוכשר בעליל, מניע את שפתיו ללא קול לצלילי שיר פופ". מיליוני אנשים צופים בקליפים הללו, מציין ברנד. מדוע? ברנד נותן תשובה מתוחכמת, לטעמי מתוחכמת מדי, תשובה אופטימית, אופטימית מדי. הקליפים הללו, לשיטתו, מבטאים רצון לחקות מוצר תרבותי דומיננטי אך להוסיף לו גוון אישי. הביצוע החובבני של להיט פופ, לעתים רק בהנעת שפתיים ללא קול, הוא דרך להשתייך ולהתבדל בו-זמנית. לטעמי, יש הסבר נוסף לתופעה הזו. ההצלחה האדירה של קליפים טיפשיים מהסוג הזה נובעת בדיוק מטיפשותם. מה שמכניס את מיליוני הצופים לאקסטאזה הוא עצם הטמטום. אנשים יושבים מול המסכים ומוקסמים מהטמטום שעל המסך, מכך שמיליונים אחרים מצאו את הטמטום מקסים, מכך שהם עצמם מצטרפים לקולקטיב המטומטם. יש משהו מנחם בטמטום, אפילו אקסטאטי. הוא מסמן לנו שאין למה לשאוף ואין על מה לכאוב. מטומטמים אינם צריכים להצטער על כך שחייהם מתבזבזים; מטומטמים אינם צריכים – כי אינם יכולים – לשנות את חייהם. אנחנו צופים בקליפים מטומטמים באותה חדוות התגוללות בזוהמה והרס-עצמי עליה כתב ביאליק "אבוא, אחי, בחברתכם! יחדיו נרקב עד-נבאשה!". אנחנו מבקשים להסיח את דעתנו מחיינו באמצעות הבידור. והבידור הופך אט-אט לטמטום על מנת לשכנע אותנו שממילא חיינו אינם שווים שנתמקד בהם.

שונות

כאן

עזרה

לצערי איני מצליח ליצור קישור כאן לפוסט שהעליתי היום באתר "MySay", האם מישהו יודע ומכיר את הבעיה? כשאני מנסה להדביק את כתובת הפוסט לתוך הטקסט המערכת מעיפה אותי החוצה…

הערה על "תרגיע"

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

ידידה שלי הייתה בעברה עוזרת פרלמנטרית. היא טענה בפני שאני חייב לראות את "פולישוק", כי, אל"ף, זה טוב, ובי"ת, כי זה בדיוק ככה במציאות. יום אחד צפיתי ברוב פרקי העונה הראשונה. לא סבלתי במיוחד. בשבוע שעבר צפיתי בפרק הראשון בעונה השנייה החדשה. גם הפעם לא סבלתי. אבל פחות. אני בספק אם אמשיך לצפות.
שתי קלישאות: הראשונה, בישראל לא יודעים לעשות קומדיות. השנייה: תקיפת הפוליטיקאים היא התקפה על חלשים, הכוח אינו מצוי היום בעיקרו בידיהם, אלא בידי בעלי ההון. על הקלישאה השנייה יש לי לומר רק דבר אחד: היא נכונה. על הראשונה: ואיפה כן יודעים לעשות קומדיה?
שלוש האמנויות שמשפיעות עלי בעוצמה הגדולה ביותר הן אמנות הרומן, שיר רוק חכם אך מלא פאתוס אמין וסטנד-אפ. בתוך הסטנד-אפ, אמנות שכשהיא במיטבה היא נעלה ממש, מצליחה להמתיק את הכאבים הגדולים ביותר, אני כולל גם כמה קומדיות גדולות, שחלקן אכן נוצרו בידי סטנדאפיסטים. מי שמצליח להצחיק אותי אני אסיר תודה לו מאד. זו החופשה הטובה ביותר מהמציאות. זה, אגב, נכון גם לספרים מצחיקים. "גולד שווה זהב" של ג'וזף הלר או "כסף" של מרטין איימיס הם מהספרים האהובים עלי ביותר. אך זה לא תקף לרוקנרול. זמרים מצחיקים, כמו סנדרסון או גלעד כהנא, אני רק מחבב. ברוק אני מחפש טרגיות.
כל זה על מנת לספר לכם שאני כבר כמה שבועות בקריז. אחרי שנים של חיפוש קומדיה מצאתי לפני כמה שנים את "תרגיע" של לארי דייויד. ולפני כמה שבועות סיימתי לצפות בפעם השנייה בכל העונות. הזמנים הטובים נגמרו. לפני ארץ ישימון נטולת קומדיות. אני מלומד אכזבות מקומדיות. חלק גדול ממה שמשודר היום פשוט לא מצחיק אותי. דחוק כך ולחוץ, החלטתי בכל זאת לנסות ולצפות בסדרה עכשווית עליה המליצו בחום בסביבתי, "רוק 30". צפיתי בשלושה פרקים ברצף כשאני הולך ורוצה לבכות. איפה "תרגיע"? רוצה "תרגיע"! מה זה הקיטש האמריקאי הכאילו-מתוחכם הזה?! "תרגיע"! סרקתי נואשות את ההוט-וי.או.די. לשווא.
החיפוש הביא אותי לחשבון נפש. למה, בעצם, אני נהנה במיוחד מ"תרגיע" ולא מכל כך הרבה סדרות קומיות אחרות? נכון, לארי דייויד גאון, גם בבנייה והסיגור האלגנטיים, החסכוניים והלא מתפשרים של קווי העלילה שלו, גם באבחנות קולעות על הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום, על רגעים קטנים מביכים או מעצבנים. נכון, יש משהו אמין באופן נדיר, ולכן מעורר כבוד ואף מחשבה, בתחושה שהסדרה – בה דייוויד משחק את עצמו, יוצר "סיינפלד" שפרש עשיר כקורח ללוס אנג'לס – מעבירה על שוליותה היחסית של ההצלחה בשינוי דפוסי אופי קמאיים. דייוויד כמעט, ואני הולך להשתמש במילה שאני שונא, בין השאר בגלל שימושים אינפלציוניים בה כמו שאני עושה כעת בדיוק, חתרני ביחס למוסד "ההצלחה". אבל למה סדרה שמעצבנת חלק גדול מהאנשים, כלומר הם בפשטות מתעצבנים על גיבורה הנרגן ועל התנהגויותיו האנטי-סוציאליות, מעוררת בי כזה עונג?
עשיתי סקר קטן בקרב מכריי למצוא מי מהם אוהב את הסדרה הזו והאם ניתן למצוא קווי אופי משותפים להם. אני חושב שמצאתי. הממצאים מעלים תובנה לא מחמיאה ותובנה מחמיאה. אנשים שאוהבים את "תרגיע", או כך לפחות עולה מהסקר שלי, הם אנשים בעלי רגשי תוקפנות לא זניחים. זה החלק הפחות מחמיא. אך מאידך הם אנשים בעלי סופר-אגו מפותח, וזה החלק המחמיא, שאינו מאפשר להם לבטא את אותם רגשי תוקפנות בחיי היומיום, כפי שכה מומלץ ובריא כידוע. אנשים כאלה הם הקהל של דייויד. כל הקומדיה שלו בנויה על חריגה אינסופית מכללי נימוס והתנהגות מקובלים, חריגה שמולידה התעמתויות אינספור בינו לסביבתו, סביבה אמריקאית כל כך, כלומר כזו שנמנעת ככל שניתן מעימותים.
בשבוע שעבר נמצאה לי הגאולה. "הממלכה הקטנה בארה"ב". צמד הבריטים המופרעים שהגיעו לארה"ב ועושים בה מה שדייויד עשה בה זה כבר. עוד סדרה על אנשים שעושים ואומרים כל מה שלא נהוג ומקובל לתענוגם של אנשים שלא מעזים לעשות זאת. למרות שלפעמים היו מאד רוצים.

נ.ב.

1. במחקר הקטן שהוצג לעיל התגלו יוצאים מן הכלל, כלומר, אנשים (מתוקים, אגב) עם אגרסיות ובלימות-אגרסיות מרשימות, שעם זאת לא סובלים את "תרגיע".

2. מה שמוביל להשערה שאולי יש עוד משתנה שתורם לאהדה ל"תרגיע": משיכה גדולה לאורח חיים שכולל בעיקר אכילה במסעדות יוקרה, גולף, מסיבות ובטלה במסווה של עבודה.

שונות

כאן

שונות

פורסם במגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון"

"יללה"

בשבוע שעבר כתבתי שבעיתונים אני אוהב במיוחד לקרוא ביקורות טלוויזיה. בעיקר בגלל שהן חוסכות לי צפייה. עוד סיבה לכך שאני אוהב לקרוא ביקורות טלוויזיה היא שיש בהן ניסיון התמודדות במדיום אחד, כתיבה, עם מדיום אחר. הסרט "יללה", שמוקרן כעת בבתי הקולנוע, מספר את סיפורה של הפואמה המפורסמת בעלת אותו השם שפרסם המשורר היהודי-אמריקאי אלן גינזברג ב-1955. זה אינו סרט טוב במיוחד. נרטיב השחרור שהוא מבטא – "יללה" כצעד נוסף בהגנה על חופש הביטוי וכמבוא למהפכה המינית – שחוק. השחרור המיני הוא תופעה מורכבת יותר, ותוצאותיה אמביוולנטיות יותר, מכפי שהנרטיב הזה מתאר. אבל הסרט שווה צפייה בין השאר בגלל שהוא מתמודד במדיום אחד, הקולנוע, עם מדיום אחר, השירה. והפואמה הזו של גינזברג, "יללה", שנקראת לאורך הסרט בליווי קטעי אנימציה, היא באמת פואמה דגולה. בכלל, שנות החמישים מעניינות כי בהם היו אנשי הספר, דור הביט למשל, מובילי המהפכה התרבותית. רגע לפני שהם פינו את מקומם לרוקנרול (גינזברג, למשל, משח את דילן לממשיכו).

פרות קדושות

באנטריקוטיה (המצאה שלי!) ליד ביתי, בה מוכרים כריכי אנטריקוט, נכתב על הקיר "אין פרות קדושות". גם אני חשבתי לתומי שהפרות הקדושות של הישראליות נשחטו כולן בשנות השמונים והתשעים. כעת אפשר אולי רק לחתוך אותן דק-דק, לעשות מהן סטייק טרטר, או, כמו בטקסים של שבטים פגאניים, להשיב אותן לחיים-כביכול רק על מנת לשוחטן שנית במין פסיכודרמה סדיסטית. שחיטת פרות קדושות בעידן כזה משולה להבאת תבן לאפרים, כמו שאומרים (אפרים שעליהם מגדלים פרות מלאכותיות, משובטות, אותן שוחטים לראווה). לכן ניגשתי בעוינות מוקדמת לצפות בשני הפרקים הראשונים בסדרה של ירון לונדון בערוץ 8 , "העם הנבחר" שמה. בנפול אויבך אל תשמח, רטנתי כלפי לונדון, המיתוסים מתו, הפאתוסים הפכו פתטיים, מה אתה חוגג, מה העליצות הזו לכם. והדקות הראשונות של הצפייה עוד ליבו את עוינותי. לונדון, אותו אני מחבב מאד, מצלם את עצמו באסתטיקה ובאתיקה של "מחוברים". הוא מהגג כשהוא מתגלח, שוטף כלים, מתנשק עם דנה ספקטור (סתם!). הנה הגול העצמי שלך, ירון, חשבתי. מול גיבורים, שאת המיתוס שלהם אתה עוין, הרי צומחים לנו "גיבורי תרבות". אין וואקום בחברה. או גיבורים או מחוברים. הקולקטיב לא נעלם, רק משנה את פניו ואת גיבוריו. הלאומיות הייתה בעבר הדבק החברתי, כיום הדבק החברתי הוא השוק וחזיון הראווה של המדיה. אבל אחרי כמה דקות, הצפייה הפכה למהנה. הסדרה הצליחה לחדש פה ושם אפילו בנושאים שחוקים. למשל, בהצגת התרעומת העכשווית של צאצאי הצנחנים הארצישראליים שנשלחו לאירופה על דחיקת מקומם ההיסטורי של אבותיהם ואמותיהם מפני מיתוס חנה סנש. הגון מצד לונדון היה גם להשאיר כמה תשובות טובות מאד ואף מפתיעות שהוא קיבל ממרואייניו הימניים. אבל מעל הכל הסדרה הזו המחישה לי שצריך אכן להקדיש מחשבה ללאומיות הישראלית החדשה, ששבה לתחייה בשנות האלפיים. זו לאומיות שיש בה צדדים יפים. אבל יש בה שוליים רחבים מאד של לאומנות, גזענות, אטימות וקהות חושים רגשיות וטמטום פשוט. לונדון מאתר נכון את הסימפטומים. אני לא בטוח שהוא מבין את האטיולוגיה, כלומר מה הפחדים והמגמות שהולידו אותה (למשל, התפוררות החברה הישראלית; למשל, הטמטום והשטחיות של המדיה, שלעומתה נראית הלאומנות לאנשים מסוימים שיא העומק והחוכמה; למשל, עוצמת תהליך החילון; וכמובן האינתיפאדה השנייה).

חברת הראווה

הסוציולוג הגרמני הדגול, יורגן הברמאס, טען במחקר על הולדת העיתונות המודרנית, שבראשית צמיחתה של זו הייתה טמונה אירוניה. העיתונות נוסדה בחלקה על ידי השליטים המונרכיים באירופה, כיוון שבאמצעותה ביקשו לפנות לנשלטים בתביעות (למיסים וכדומה) ואף להציג לעיניהם לראווה את חיי החצר. הבורגנות האירופאית העולה החלה להשתמש באותה עיתונות, שנוסדה בידי השליטים, כנגד השליטים עצמם. כלומר, העיתונות הפכה לחרב פיפיות בידי השליטים. העיסוק התקשורתי המופרז בחתונת הנסיך וויליאם עורר בי את התהייה אם אין כאן סימן נוסף לפאזה הריאקציונרית שאנחנו מצויים בה. האם העיתונות אינה חוזרת לתפקידה המקורי: להיות כלבלבה הצייתן של האריסטוקרטיה.

על האוטוביוגרפיה של קלוד לנצמן + שונות

כאן

על "חוסר מודעות עצמית"

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

יש איזה ביטוי שכיח בעיתונות הישראלית, בעיקר בעיתונות התרבות הישראלית, שמטריד אותי בשנים האחרונות. לעתים הביטוי בשימוש דווקא בפי הפיקחים יותר בקרב הכותבים, הרבה פעמים מבקרי טלוויזיה. הביטוי הוא "חסר/ללא מודעות עצמית". במאמר מוסגר: אני אוהב לקרוא מבקרי טלוויזיה. זה הז'אנר העיתונאי המועדף עלי. כשאני לוקח עיתון ליד אני לא קורא קודם לכל את הכותרות הפוליטיות, את הכלכלה, בטח לא את הספורט או הרכילות. אני קורא ראשית את ביקורת הטלוויזיה. למה? בין השאר, כי מבקרי הטלוויזיה חוסכים ממני את הצורך לראות טלוויזיה. סארטר כתב פעם על המשפטים ברומנים של פלובר שהם מזנקים על הנושא שלהם כמו נמר המזנק על טרפו וצולל אתו אל התהום אחרי שסגר עליו ולכד אותו בטפריו. פלובר, טוען סארטר, מוחק בעצם את הרגש, את העולם, את התכנים, על ידי לכידתם במילים. באופן דומה, מבקרי הטלוויזיה, ובמיוחד אם הם פקחים, ולאורך השנים היו כמה פקחים במיוחד בעיתונות הישראלית, מזנקים על התוכניות השונות ולוכדים אותן במילים, לעתים הם מוחקים אותן כך. בהגזמה קלה אוכל לומר כי אני אוהב טלוויזיה בגלל שהיא יוצרת ביקורת טלוויזיה; אני אוהב טלוויזיה רעה כי היא יוצרת ביקורת טלוויזיה טובה.

והנה, בעיתונות התרבות הישראלית, וכאמור הרבה פעמים בביקורת הטלוויזיה, רווח הביטוי "חסר/ללא מודעות עצמית". משתמשים בביטוי הזה לתאר אדם שאינו מודע לרושם שהוא מותיר בסביבה. אדם השקוע בעצמו, או החסר חוש מידה וטאקט, או רחפן, או מאוהב בעצמו, עד כדי כך שהוא אינו חש שהוא מביך את עצמו בהתנהגותו. התופעה מוכרת. ואכן, בעיקר בטלוויזיה היא רווחת. אנשים, באופן פרדוקסאלי משהו, מסתנוורים מזה שהם בטלוויזיה, מוצגים לעיני ההמונים, ובו זמנית אינם רגישים לכך שהתנהגותם, המוצגת אכן לעיני כל, מביכה. כאילו ההופעה בטלוויזיה מעניקה הרשאה להתנהגות שכמותה ספק אם ראוי לנהוג אף בחדרי חדרים.

אבל התכונה הזו אינה בדיוק "חוסר מודעות עצמית". ההדרכה "דע את עצמך" הייתה חרוטה במקדש בדלפי וסוקרטס הפכה לעיקרון-חיים. "מודעות עצמית" הינה תכונה המופנית פנימה ולא החוצה. "מודעות עצמית" מצריכה התכנסות, התרכזות, התבודדות, על מנת להבין מי אנחנו, מה מניע אותנו, מה מסב לנו אושר ומה סבל, מה הן חולשותינו ומה חוסננו. חסר מודעות עצמית הוא מי שאינו מכיר את עצמו, את פנימיותו, את סתריו, מי שקשוב יתר על המידה לסביבה, רגיש יתר על המידה לדעת האחרים עליו. "חסר מודעות עצמית" הוא מי שמאמץ, בלשון הפסיכואנליטיקאי דונלד וויניקוט, "עצמי מזויף", הנועד לרצות את החברה.

השימוש בביטוי "חסר/ללא מודעות עצמית" לא על מנת לתאר מישהו שאינו צולל פנימה לתוך נשמתו אלא, להיפך דווקא, על מנת להגדיר מישהו המרוכז בעצמו ושאינו ער לסביבתו, מעיד, לטעמי, על דבר מה משמעותי ברוח זמננו. אנחנו חיים בחברה שמבקשת לצמצם את המרחב האינטימי על מנת לפנות מקום לחברה בכללותה. טעות לראות בעידן שלנו עידן אינדיווידואליסטי. זהו עידן קולקטיביסטי דווקא. אנחנו מוכוונים ורגישים מאד לרושם שאנחנו יוצרים באחרים. גיבורי העידן שלנו הם סלבריטאים: כלומר אנשים שידועים לא על סמך פועלם אלא משום שהם ידועים, כמו שניסח זאת מבקר התרבות האמריקאי דניאל בורסטיין. כלומר, השאיפה של רבים בעידן הזה היא לאושש את קיומם על ידי חריטתו בתודעתם של אנשים רבים ככל האפשר. מדוע זה כך? מדוע החיים בחברה העכשווית מעודדים רגישות-יתר לחותם שאנחנו מותירים בסביבתנו ומְגָנים מי שלא רגיש לסביבתו כ"חסר מודעות עצמית"? לכך יש הרבה סיבות ובהזדמנות אחרת אציע כמה. אבל יש סיבה אחת פרוזאית מאד: צפיפות האוכלוסייה. מספר האנשים שחיים כיום רב יותר ממספר כל האנשים שחיו על פני כדור הארץ מאז ימי האדם הראשון. וישראל, וזה נתון שאנשים נוטים לשכוח, היא אחת המדינות צפופות האוכלוסין ביותר בעולם. "צפוף פה, צפוף",  כדברי "החברים של נטשה". לפיכך רגישותנו לסובבים אותנו, למתחככים בנו, גבוהה יותר, דלקתית. לפיכך, אם איננו רגישים לסביבה אנחנו מואשמים, הגם שבניסוח מוטעה, ב"חוסר מודעות עצמית".

קצרים

כאן