על "חוסר מודעות עצמית"

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

יש איזה ביטוי שכיח בעיתונות הישראלית, בעיקר בעיתונות התרבות הישראלית, שמטריד אותי בשנים האחרונות. לעתים הביטוי בשימוש דווקא בפי הפיקחים יותר בקרב הכותבים, הרבה פעמים מבקרי טלוויזיה. הביטוי הוא "חסר/ללא מודעות עצמית". במאמר מוסגר: אני אוהב לקרוא מבקרי טלוויזיה. זה הז'אנר העיתונאי המועדף עלי. כשאני לוקח עיתון ליד אני לא קורא קודם לכל את הכותרות הפוליטיות, את הכלכלה, בטח לא את הספורט או הרכילות. אני קורא ראשית את ביקורת הטלוויזיה. למה? בין השאר, כי מבקרי הטלוויזיה חוסכים ממני את הצורך לראות טלוויזיה. סארטר כתב פעם על המשפטים ברומנים של פלובר שהם מזנקים על הנושא שלהם כמו נמר המזנק על טרפו וצולל אתו אל התהום אחרי שסגר עליו ולכד אותו בטפריו. פלובר, טוען סארטר, מוחק בעצם את הרגש, את העולם, את התכנים, על ידי לכידתם במילים. באופן דומה, מבקרי הטלוויזיה, ובמיוחד אם הם פקחים, ולאורך השנים היו כמה פקחים במיוחד בעיתונות הישראלית, מזנקים על התוכניות השונות ולוכדים אותן במילים, לעתים הם מוחקים אותן כך. בהגזמה קלה אוכל לומר כי אני אוהב טלוויזיה בגלל שהיא יוצרת ביקורת טלוויזיה; אני אוהב טלוויזיה רעה כי היא יוצרת ביקורת טלוויזיה טובה.

והנה, בעיתונות התרבות הישראלית, וכאמור הרבה פעמים בביקורת הטלוויזיה, רווח הביטוי "חסר/ללא מודעות עצמית". משתמשים בביטוי הזה לתאר אדם שאינו מודע לרושם שהוא מותיר בסביבה. אדם השקוע בעצמו, או החסר חוש מידה וטאקט, או רחפן, או מאוהב בעצמו, עד כדי כך שהוא אינו חש שהוא מביך את עצמו בהתנהגותו. התופעה מוכרת. ואכן, בעיקר בטלוויזיה היא רווחת. אנשים, באופן פרדוקסאלי משהו, מסתנוורים מזה שהם בטלוויזיה, מוצגים לעיני ההמונים, ובו זמנית אינם רגישים לכך שהתנהגותם, המוצגת אכן לעיני כל, מביכה. כאילו ההופעה בטלוויזיה מעניקה הרשאה להתנהגות שכמותה ספק אם ראוי לנהוג אף בחדרי חדרים.

אבל התכונה הזו אינה בדיוק "חוסר מודעות עצמית". ההדרכה "דע את עצמך" הייתה חרוטה במקדש בדלפי וסוקרטס הפכה לעיקרון-חיים. "מודעות עצמית" הינה תכונה המופנית פנימה ולא החוצה. "מודעות עצמית" מצריכה התכנסות, התרכזות, התבודדות, על מנת להבין מי אנחנו, מה מניע אותנו, מה מסב לנו אושר ומה סבל, מה הן חולשותינו ומה חוסננו. חסר מודעות עצמית הוא מי שאינו מכיר את עצמו, את פנימיותו, את סתריו, מי שקשוב יתר על המידה לסביבה, רגיש יתר על המידה לדעת האחרים עליו. "חסר מודעות עצמית" הוא מי שמאמץ, בלשון הפסיכואנליטיקאי דונלד וויניקוט, "עצמי מזויף", הנועד לרצות את החברה.

השימוש בביטוי "חסר/ללא מודעות עצמית" לא על מנת לתאר מישהו שאינו צולל פנימה לתוך נשמתו אלא, להיפך דווקא, על מנת להגדיר מישהו המרוכז בעצמו ושאינו ער לסביבתו, מעיד, לטעמי, על דבר מה משמעותי ברוח זמננו. אנחנו חיים בחברה שמבקשת לצמצם את המרחב האינטימי על מנת לפנות מקום לחברה בכללותה. טעות לראות בעידן שלנו עידן אינדיווידואליסטי. זהו עידן קולקטיביסטי דווקא. אנחנו מוכוונים ורגישים מאד לרושם שאנחנו יוצרים באחרים. גיבורי העידן שלנו הם סלבריטאים: כלומר אנשים שידועים לא על סמך פועלם אלא משום שהם ידועים, כמו שניסח זאת מבקר התרבות האמריקאי דניאל בורסטיין. כלומר, השאיפה של רבים בעידן הזה היא לאושש את קיומם על ידי חריטתו בתודעתם של אנשים רבים ככל האפשר. מדוע זה כך? מדוע החיים בחברה העכשווית מעודדים רגישות-יתר לחותם שאנחנו מותירים בסביבתנו ומְגָנים מי שלא רגיש לסביבתו כ"חסר מודעות עצמית"? לכך יש הרבה סיבות ובהזדמנות אחרת אציע כמה. אבל יש סיבה אחת פרוזאית מאד: צפיפות האוכלוסייה. מספר האנשים שחיים כיום רב יותר ממספר כל האנשים שחיו על פני כדור הארץ מאז ימי האדם הראשון. וישראל, וזה נתון שאנשים נוטים לשכוח, היא אחת המדינות צפופות האוכלוסין ביותר בעולם. "צפוף פה, צפוף",  כדברי "החברים של נטשה". לפיכך רגישותנו לסובבים אותנו, למתחככים בנו, גבוהה יותר, דלקתית. לפיכך, אם איננו רגישים לסביבה אנחנו מואשמים, הגם שבניסוח מוטעה, ב"חוסר מודעות עצמית".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דוד  On מאי 10, 2011 at 6:00 PM

    שלום. קרא את השיר הנהדר "צפוף" של חיים גורי. !

  • יריב מוהר  On מאי 10, 2011 at 9:24 PM

    מעולה. אבל אולי העידן הטלווזיוני כולו הוא כזה החוגג את החצנת נקודת הייחוס של הפרט. מרכז הכובד של הפרט נודד בהקשר זה מה"פנימי" (מושג לא לחלוטין ברור אם פורטים אותו לפרוטות אמפיריות) ואולי גם מהתחום של הקהילה הקטנה והמיידית (משפחה למשל), החוצה אלא קהילה רחבה ומדומיינת – הציבור הרחב, קהל הצופים ובאינטרנט גם צי של מבקרים בעמוד הפייסבוק.

  • אריק גלסנר  On מאי 10, 2011 at 9:51 PM

    היי יריב. לגבי העידן הטלוויזיוני אתה צודק. מקלוהן ראה בטלוויזיה מעבר לתרבות שבטית חדשה, אחרי התרבות האינדיבידואליסטית שקידמה תרבות הכתב. האבחנה שלו נכונה כמדומה (בהיפוך סימני הערך: מקלוהן ראה בזה דבר טוב).
    לגבי "האני" – אני חושב על זה הרבה בזמן האחרון, על כך שאת אותה חד-פעמיות של תפיסת נפח-חלל מסוים בזמן מסוים, נפח-חלל התופס כל אחד מאיתנו ונתקל בו בנפחי-חלל נוספים וייחודיים בעצם תפיסתם נפח-חלל מסוים בזמן מסוים גם הם, אותו נפח-חלל אותו לא תופס אף אחד אחר מלבד "האני", היא אולי הבסיס לתפיסה אינדיבידואליסטית חדשה. אנסה לפתח זאת בעתיד אם ירצה השם.

  • איה  On מאי 10, 2011 at 11:03 PM

    מעניין. אבל אני חושבת שמבקרי הטלויזיה מתכוונים לחוש גיחוך עצמי, זהו המושג שהם מתכוונים אליו בעצם (נדמה לי שיש לזה ביטוי קולע ומדויק בצרפתית). ולאו דווקא למודעות עצמית. הם טועים. מודעות עצמית הפך מין ביטוי כללי, זה מין סלנג כזה.
    לדעתי אנחנו כן חיים בעידן אינדיבידואליסטי. עידן הפיתוי עידן הצומי- תשומת הלב, עידן נרקסיסטי שבו הפרט מרוכז בעצמו (שזה לא בהכרח קשוב ומודע לעצמו, אבל מאוד עסוק בעצמו ובסיפוקיו) וכדי לפתות ולקבל תשומת לב צריך קהל וסביבה מביטה שגם משקפת בחזרה, את הדימוי, שאיתו הפרט שואף להתלכד, כדי לקבל את האישור והסיפוק הנחשק, וחוזר חלילה.

  • אריק גלסנר  On מאי 10, 2011 at 11:20 PM

    לאיה,
    ההגדרה של הדור כקולקטיבסטי אכן צריכה חידוד. אני, בין השאר, התכוונתי להבחנה – לאורה כותב כריסטופר לאש ב"תרבות הנרקיסיזם" – בין "אגואיזם" ל"נרקיסיזם". "נרקיסיזם" תובע נואשות קהל. "אגואיזם", שלפי לאש אפיין שלב מוקדם יותר בקפטיליזם, זה של היזמים במאה ה-19, לא תובע אהבת קהל אלא נחישות להשגת מטרותיך בלי התחשבות בזולת.

  • איה  On מאי 10, 2011 at 11:38 PM

    אריק, לא קראתי את הספר שהזכרת, מסקרן מאוד.
    אני פשוט לא מצליחה בשום צורה לראות קולקטיב של נרקיסיסטים. על פי ההגדרות של קולקטיב שאני מכירה. כלומר, בקולקטיב יש חיבור בין הפרטים שהוא סוג של אידיאולוגיה או מטרה שמשיגים *ביחד* לא לחוד, אין תחרות על מרכז הבמה, אלא הגשמה כקבוצה, על פי הגדרת קולקטיב. העידן שלנו היום הפוך. אמנם קיימת דבוקה, צביר אנשים. צביר נרקיסיטסים. אבל הם לא קולקטיב. הם קולקציה.

  • עוגיפלצת  On מאי 11, 2011 at 12:44 AM

    מעניין מאוד. לא חשבתי על המונח מודעות עצמית כך מעולם. אימצתי אותו כמו שנעשה בו שימוש בביקורות טלוויזיה, בין השאר. אני עוד צריכה להרהר בעניין זה, זה ממש דורש הסתגלות מחודשת.
    ובעניין רגישותנו, כאזרחי עולם ומדינה צפופים יותר , לסובבים אותנו – גם הבחנה מעניינית, אם כי היא לא מתיישבת לי עם היפנים. יפן היא מדינה שמתמודדת עם צפיפות כבר מאות שנים, ולמיטב הבנתי הצפיפות היא אחראית עיקרית למוטיבים עיקריים בתרבותה. וכך, כשבשאר העולם אתה טוען שהרגישות לסובבים אותנווהמתחככים בנו גדלה, היא מובילה, אם הבנתי נכון את הפוסט, לצורך שלנו להותיר חותם באחרים (הבנתי נכון?), או לכל הפחות "לצמצם את המרחב האינטימי על מנת לפנות מקום לחברה בכללותה". ואילו ביפן כל הקודים ששלטו מאות שנים (אינני מומחית ליפן, ובטח לא יפן המודרנית, שנשמעת לי כמו פאזל של סתירות) מכוונים בדיוק להפך: להגן כמבצר על המרחב האינטימי המועט שמתאפשר לך ולצמצם אי-נעימות במגע הבלתי נמנע עם אחרים. לא כך?

  • אריק גלסנר  On מאי 11, 2011 at 10:35 AM

    תודה על תגובותיכן.
    אני חושב שהצפיפות יוצרת מגוון תופעות: מודעות חריפה לאחרים המתבטאת בהצטמצמות או בנימוס מופלג (אולי היפנים?) או בעוינות ומיזנטרופיות או ברצון להותיר חותם. כל זמן שהאדם היה מול הטבע, הרצון היה להותיר חותם בטבע. אני מדבר כמובן באופן גס ביותר. כאשר הטבע נעלם, כפי שהוא כמעט נעלם כיום – הסביבה האנושית הופכת להיות "הטבע" שבו מותירים חותם. כל זה דורש עידון ומחשבה נוספים.

  • יוסי  On מאי 12, 2011 at 4:51 PM

    אחלה בלוג!

  • misha30792  On מאי 16, 2011 at 12:23 AM

    פוסט מצוין!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: