שונות

פורסם במגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון"

"יללה"

בשבוע שעבר כתבתי שבעיתונים אני אוהב במיוחד לקרוא ביקורות טלוויזיה. בעיקר בגלל שהן חוסכות לי צפייה. עוד סיבה לכך שאני אוהב לקרוא ביקורות טלוויזיה היא שיש בהן ניסיון התמודדות במדיום אחד, כתיבה, עם מדיום אחר. הסרט "יללה", שמוקרן כעת בבתי הקולנוע, מספר את סיפורה של הפואמה המפורסמת בעלת אותו השם שפרסם המשורר היהודי-אמריקאי אלן גינזברג ב-1955. זה אינו סרט טוב במיוחד. נרטיב השחרור שהוא מבטא – "יללה" כצעד נוסף בהגנה על חופש הביטוי וכמבוא למהפכה המינית – שחוק. השחרור המיני הוא תופעה מורכבת יותר, ותוצאותיה אמביוולנטיות יותר, מכפי שהנרטיב הזה מתאר. אבל הסרט שווה צפייה בין השאר בגלל שהוא מתמודד במדיום אחד, הקולנוע, עם מדיום אחר, השירה. והפואמה הזו של גינזברג, "יללה", שנקראת לאורך הסרט בליווי קטעי אנימציה, היא באמת פואמה דגולה. בכלל, שנות החמישים מעניינות כי בהם היו אנשי הספר, דור הביט למשל, מובילי המהפכה התרבותית. רגע לפני שהם פינו את מקומם לרוקנרול (גינזברג, למשל, משח את דילן לממשיכו).

פרות קדושות

באנטריקוטיה (המצאה שלי!) ליד ביתי, בה מוכרים כריכי אנטריקוט, נכתב על הקיר "אין פרות קדושות". גם אני חשבתי לתומי שהפרות הקדושות של הישראליות נשחטו כולן בשנות השמונים והתשעים. כעת אפשר אולי רק לחתוך אותן דק-דק, לעשות מהן סטייק טרטר, או, כמו בטקסים של שבטים פגאניים, להשיב אותן לחיים-כביכול רק על מנת לשוחטן שנית במין פסיכודרמה סדיסטית. שחיטת פרות קדושות בעידן כזה משולה להבאת תבן לאפרים, כמו שאומרים (אפרים שעליהם מגדלים פרות מלאכותיות, משובטות, אותן שוחטים לראווה). לכן ניגשתי בעוינות מוקדמת לצפות בשני הפרקים הראשונים בסדרה של ירון לונדון בערוץ 8 , "העם הנבחר" שמה. בנפול אויבך אל תשמח, רטנתי כלפי לונדון, המיתוסים מתו, הפאתוסים הפכו פתטיים, מה אתה חוגג, מה העליצות הזו לכם. והדקות הראשונות של הצפייה עוד ליבו את עוינותי. לונדון, אותו אני מחבב מאד, מצלם את עצמו באסתטיקה ובאתיקה של "מחוברים". הוא מהגג כשהוא מתגלח, שוטף כלים, מתנשק עם דנה ספקטור (סתם!). הנה הגול העצמי שלך, ירון, חשבתי. מול גיבורים, שאת המיתוס שלהם אתה עוין, הרי צומחים לנו "גיבורי תרבות". אין וואקום בחברה. או גיבורים או מחוברים. הקולקטיב לא נעלם, רק משנה את פניו ואת גיבוריו. הלאומיות הייתה בעבר הדבק החברתי, כיום הדבק החברתי הוא השוק וחזיון הראווה של המדיה. אבל אחרי כמה דקות, הצפייה הפכה למהנה. הסדרה הצליחה לחדש פה ושם אפילו בנושאים שחוקים. למשל, בהצגת התרעומת העכשווית של צאצאי הצנחנים הארצישראליים שנשלחו לאירופה על דחיקת מקומם ההיסטורי של אבותיהם ואמותיהם מפני מיתוס חנה סנש. הגון מצד לונדון היה גם להשאיר כמה תשובות טובות מאד ואף מפתיעות שהוא קיבל ממרואייניו הימניים. אבל מעל הכל הסדרה הזו המחישה לי שצריך אכן להקדיש מחשבה ללאומיות הישראלית החדשה, ששבה לתחייה בשנות האלפיים. זו לאומיות שיש בה צדדים יפים. אבל יש בה שוליים רחבים מאד של לאומנות, גזענות, אטימות וקהות חושים רגשיות וטמטום פשוט. לונדון מאתר נכון את הסימפטומים. אני לא בטוח שהוא מבין את האטיולוגיה, כלומר מה הפחדים והמגמות שהולידו אותה (למשל, התפוררות החברה הישראלית; למשל, הטמטום והשטחיות של המדיה, שלעומתה נראית הלאומנות לאנשים מסוימים שיא העומק והחוכמה; למשל, עוצמת תהליך החילון; וכמובן האינתיפאדה השנייה).

חברת הראווה

הסוציולוג הגרמני הדגול, יורגן הברמאס, טען במחקר על הולדת העיתונות המודרנית, שבראשית צמיחתה של זו הייתה טמונה אירוניה. העיתונות נוסדה בחלקה על ידי השליטים המונרכיים באירופה, כיוון שבאמצעותה ביקשו לפנות לנשלטים בתביעות (למיסים וכדומה) ואף להציג לעיניהם לראווה את חיי החצר. הבורגנות האירופאית העולה החלה להשתמש באותה עיתונות, שנוסדה בידי השליטים, כנגד השליטים עצמם. כלומר, העיתונות הפכה לחרב פיפיות בידי השליטים. העיסוק התקשורתי המופרז בחתונת הנסיך וויליאם עורר בי את התהייה אם אין כאן סימן נוסף לפאזה הריאקציונרית שאנחנו מצויים בה. האם העיתונות אינה חוזרת לתפקידה המקורי: להיות כלבלבה הצייתן של האריסטוקרטיה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דודי  On מאי 18, 2011 at 12:12 PM

    תבן לעופריים!

  • אריק גלסנר  On מאי 18, 2011 at 12:40 PM

    היי דודי, אתה צודק לכאורה, והעירו לי על כך בעבר. אבל משום מה נעוץ בזכרוני – אולי מפירוש רש"י לתורה – גרסה של "אפרים", באל"ף, מלשון אחו, ואני לא מצליח להשתחרר ממנה. אבדוק זאת בהזדמנות.

  • אריק גלסנר  On מאי 18, 2011 at 12:48 PM

    ובכן, בדקתי היכן שחשבתי שרש"י משתמש ב"אפרים" והוא משתמש ב"עפריים". יתוקן להבא!

  • סיון  On מאי 18, 2011 at 1:17 PM

    יפה עשית שהצלחת להתגבר על העוינות הבסיסית שחשת כשניגשת לצפות בסדרה, עוינות שרוב המבקרים (מבקרים במירכאות. יותר כתבים שקיבלו טור ביקורת*) לא הצליחו לעשות, וקטלו את הסדרה בשמחה לאיד. רבים רבים רוצים לראות את לונדון האליטיסטי (והשמרן וכו' וכו') נכשל, והצורך הזה קצת עיוור את עיניהם. כמו בביקורת הספרים שלך יש לך תמיד יושרה להביט בדברים בצלילות. איי לייק איט.

    * אין שום קשר משפחתי או חברי ללונדון
    ** בקשר לסעיף 1, הרבה מהביקורות האלה זה סתם מלל.

  • chicky00  On מאי 18, 2011 at 1:32 PM

    עוד דבר מעניין בביקורת הטלויזיה הוא העובדה שיש למבקרים מעמד של כותבים-כוכבים שלא עורכים את הטקסטים שלהם, מעמד נדיר בעיתונות המאוד מעובדת של ימינו. מצד אחד הטקסט שלהם נמצא במקום מעולה בעיתון, מצד שני בגלל הדדליין הלוחץ הטקסט לא נערך ואפשר לכתוב בו מה שרוצים, היות שהטלויזיה נושקת לתחומים רבים בפוליטיקה ובחברה.
    הדבר מביא לכך שהכותבים מגלים שהם יכולים לכתוב מה שמתחשק להם ולראות שזה עובר. אט אט הטלויזיה משעממת את הכותבים, והם פשוט מנצלים את הטור להעביר עמדות שעורכי הדעות לא יסכימו להכניס, וכמובן גם כתבי החדשות שנאמנים למקורות שלהם לא יסכימו לפרסם.
    מבקרי הטלויזיה הם גם באופן מסורתי צעירים יחסית שנונים, וכך יכולים להכניס חומרים חתרניים (במובן המילולי) שנושקים לטאבואים ישראלים. ואני מדבר על רוגל אלפר, נועם יורן ומורן שריר בהארץ, ירון טן-ברינק בידיעות\רייטינג ואלון הדר במעריב, ובטח שכחתי מישהו.

  • אריק גלסנר  On מאי 18, 2011 at 1:42 PM

    תודה על תגובותיכם.

  • עוגיפלצת  On מאי 19, 2011 at 12:09 PM

    יופי של טקסט על התכנית של ירון לונדון. גם אני לא מבינה מה יש לעלוץ למותם של מיתוסים. כמו שאמרת – אין ואקום. וגם כמה קל לזלזל בדיעבד. כל אלה היו נחוצים כדי לבנות פה מדינה וחברה, וסליחה על חוסר הציניות. מקווה שיצא לי לראות את התכנית (וגם עשית לי חשק לסנדוויץ' באותה אנטריקוטיה. אסור לשם בהקדם).

  • אריק גלסנר  On מאי 19, 2011 at 2:28 PM

    תודה עוגי. נסי את הסלט אנטריקוט!

  • איילת  On מאי 23, 2011 at 7:51 AM

    ישר כוח על הבלוג המרתק והמאתגר שלך.

    בעינין ירון לונדון [אדם שהערכתי בעבר ואני סולדת ממנו כיום.]
    אני חושבת שהבעיה הבסיסית שלו [ושל קהל מעריציו המושבע].
    היא שומן. הוא שבע מדי.כמה ימי רעב[רעב לא צום], ריצה קלה במבוך שמאחוריו אריה שואג ופראי.יגרמו לו להפסיק להתענג על שחיטת מיתוסים. ולהסתכל בעיניים קצת יותר מפוקחות על המציאות סביבו.טוב לו מדי!
    תסלחו לי כולם על העונג שאני מפיקה פה מהתוקפנות מוחצנת.
    אבל אחרי שקראתי את הציטוט של אריק בנושא "חברה ויקטוריאנית בנושא
    החופש להבעת עוינות"- קצת הוקל לי.וחוצמזה אני לא חושבת שמה שאמרתי על לונדון הוא בבחינת לשון הרע. כי מדאיג אותי מאד הרוח הזחוחה, השבעה הדיכאונית ולכן התבוסתנית שהוא משפיע מעמדת ההשפעה שלו.
    משפיע מעמדת הכוח שלו.

  • צור  On מאי 26, 2011 at 12:06 PM

    הקטע של האריה השואג ולונדון במבוך גדול…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: