על שבוע הספר

פורסם במגזין "מוצש" של מקור ראשון

שבוע הספר! חג הספר העברי! או חודש הספר? או שנת-מבצע הספר? מה זה משנה, העיקר שחוגגים! בשעת כתיבת טור זה הדוכנים בכיכר רבין בת"א, אליה חזר המאורע אחר גלות לא מוצלחת בפארק הירקון, כבר מוכנים, ובשעת פרסום טור זה הם יתגדשו בעשרות אלפי ספרים ובכמות דומה של קונים. הנה כי כן, למרות הקינות על שקיעה תרבותית, מדי שנה הולכים ומתרבים הכותרים ואלה עוסקים בטווח נושאים רחב כל כך! לפני כמה שנים, בכנס אקדמי, סיפרה לפי תומה מרצה, שחוקרת את הספרות של העשורים הראשונים למדינה, שבשני העשורים הללו ראו אור כמה מאות כותרים בפרוזה. בשנה? שאלתי. לא, בשני העשורים, השיבה. והנה היום רואים אור מעל חמשת אלפים כותרים כל שנה! ההיצע, הכמות, המגוון, השפע! איזה יופי!

ואולי לא כל כך יופי. ישנם שני דיונים שניתן לנהל על ספרים היום: דיון על איכות ודיון על כמות. אני רוצה דווקא לדבר על כמות. אבל מה אפשר להגיד נגד שפע? מה אפשר להגיד נגד פלורליזם? הרבה ומגוון זה טוב, לא?!

לא תמיד. אכילה, למשל. אכילה היא דבר טוב ואדם שאוהב מאד לאכול, כמוני, יודע זאת. על בשרו, כמו שאומרים. אבל אכילה מופרזת היא רעה. אוביסיות, המגפה האמריקנית של השמנת יתר, היא תופעה מובהקת של חברת שפע וצריכה. יש כל כך הרבה, אותו העין חומדת והכרס לא מעכלת. חמדנות, צברנות וגרגרנות אינן מוגבלות רק לאוכל, גאדג'טים, מכוניות. אלה תופעות שקיימות גם ביחס לתרבות. להספיק, להספיק, ספרים, דיסקים, סרטים, עוד, עוד. כמו באוכל, היחס לתרבות יכול להפוך כפייתי, צברני. ההנאה נמוגה בפני הצורך לרכוש, להתעדכן, לעכל בחופזה ולעבור הלאה.

ב-ס-ד-ר, תאמרו, אתה מתייחס לתופעה שולית יחסית וגם היא לא נוראה. שאלה יהיו הצרות שלנו, אנשים שמתמכרים לתרבות. אתם צודקים, זו לא בעיה חמורה. הבעיה היותר משמעותית בריבוי היא אחרת. יש עוד תחום בו הריבוי הוא בעיה. באהבה. לאהוב הרבה נשים, לאהוב הרבה גברים, זה דבר והיפוכו. אהבה תובעת בלעדיות. זה שאת אוהבת אותי ועוד עשרים זה לא מספק אותי. מגוון תרבותי אדיר, ולו יהי וכולו משובח (כאמור אינני מתייחס כאן לשאלת האיכות), הוא תופעה משמחת אבל גם מעט מעציבה. כמו בתחום היחסים בין גברים לנשים, השפע מקשה על ההתאהבות. הספר שנבחר מעורר תהיות על הספר שלא נבחר. החוויה הייחודית מעוררת שאלות האם היא באמת כה ייחודית. משהו מתחושת הקדושה ביחס לתרבות אובד כאשר המפגש הוא עם פרודת תרבות מתוך אוקיינוס. קדושה מבוססת על הבחנה בין חול לקודש. בין מקום, זמן או אדם ייחודיים לבין כאלה שאינם. אם כל העדה כולם קדושים, כמו שתבעו קורח ועדתו, אז איש לא קדוש.

ויש עוד נקודה. ריבוי ושפע, עליהם לא יכולה תודעה אחת להשתלט, יוצרים תרבויות-נישה. באמזון, חנות הספרים המקוונת, ממליצה לך החנות מה לקנות באם בחרת ספר מסוים, לפי הקניות של אחרים שבחרו באותו ספר והמשיכו לאחרים. כך נוצרות קהילייה של אנשים בעלי טעם דומה ובצדן אינספור קהיליות-נישה אחרות. בקלישאת הצייטגייסט זה נחשב דבר טוב, הקהילות-קהילות הללו. וזו אכן תופעה בעלת צדדים יפים. אבל היא מונעת מיותר ויותר אנשים להפתיע את עצמם, להיתקל בדבר-מה מחוץ לגבולות קהילת-הטעם שלהם. יותר חשוב: נוצרת כך התפרדות גוברת והולכת של החברה. כשאין "מרכז" משותף, כשאין "קאנון" מוסכם, אותו מושג מושמץ כל כך בעשורים האחרונים, הולכת ונמוגה גם החברה עצמה.

וויכוח נסוב בשנים האחרונות על הפיכת כיכר רבין בת"א לחניון, שייבנה תחתיה. המתנגדים להצעה מדברים על חשיבות "המרחב הציבורי" ללכידות החברתית, כמשקל נגד לתהליכי אטומיזציה. בספרים שעל הדוכנים שעל כיכר – "המרחב הציבורי" כבר מצטמק. "המרכז", כפי שכתב ייטס בשירו המפורסם, "לא מתפקד".

הערת שוליים

נהניתי מסרטו החדש של יוסף סידר. פחות מבניית הדמויות והבחירה הפיקנטית בנושא (תככים במחלקה לתלמוד באוניברסיטה ויחסים מתוחים בין אב לבן המלמדים בה), ויותר מבניית העלילה ובעיקר התרתה המתוחכמת וממשחקו רב-ההבעה ומועט-המילים של שלמה בראבא.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרור  On יוני 19, 2011 at 11:22 AM

    שלום אריק. אני חושב שהטענה שאתה מעלה דווקא מאוד פופולרית לאחרונה, כלומר – העובדה שכותרים רבים יוצאים היא בעייתית. קראתי מספר בעלי דעה שכותבים, שכתיבה כיום נובעת מאגו, רצון סתמי להתפרסם או לעטות על עצמך דימוי מלאכותי של "סופר". ייתכן שהדברים נכונים ברמה מסוימת, אבל אני חושש מהתוצאה ההפוכה של טענות אלו – שלא יתייחסו יותר ברצינות לספרות צעירה, שיראו בכולה הר אחיד של מגלומניות ריקה, וככה לא תיווצר בכלל הזדמנות לסופרים חדשים להשמיע את קולם של דורות חדשים ורעיונות חדשים. אני רוצה להאמין שגם בדור הצעיר קיימים עוד אנשים שהספרות והכתיבה היא בנפשם, והם מבקשים ועוד יבקשו להשמיע את קולם הייחודי. מובן שהם מעטים, תמיד הם מעטים, אבל אני חושב שיהיה חבל מאוד לפספס גם אותם.

  • אורה גור אש  On יוני 19, 2011 at 11:27 AM

    מה שקורה בשנים האחרונות, בעולם ההוצאה לאור, מטריד מאד את ציבור אוהבי הספר
    ובפרט את ציבור הכותבים.
    ודווקא אני כן רואה ספרים שיצאו לאור והפכו לרבי מכר, ובזכות מבקרי הספרות גם הפכו
    ל"קאנון".
    הדיעה הרווחת בקרב המתענינים בעולם הספר, שיש המון פוליטיקה שבה תלויה ההצלחה
    של הספר, ההולכת יד ביד עם יצירת הקשר הטוב עם המבקר הספרותי הנכון.
    וכל הדברים שהעלית כאן, אכן לקוחים מהמציאות, שהיא מרגיזה ומבאסת מאד -אנשים כמוני.
    וכמו תמיד, עונג גדול לקרוא את רשימותיך. (אנימנויה עליהן)

  • אריק גלסנר  On יוני 19, 2011 at 2:53 PM

    תודה על הערותיכם.
    דרור, אתה צודק בעיקרון. זה בעיקרון התפקיד של הביקורת. בין שאר התפקידים שלה. לבחון אם יש יצירה לא מוכרת מעניינת.

  • עוגיפלצת  On יוני 19, 2011 at 8:07 PM

    או, התלבטתי אם ללכת לסרט או לא. עכשיו נראה שאלך.

  • נטליה  On יוני 19, 2011 at 8:28 PM

    דווקא בעולם הפרוזה הישראלי, בניגוד לזה של השירה, יש קנון די מוסכם. יש חמישה-עשרה סופרים שנחשבים כ"גבוהים" (שלושת הטנורים ונספחיהם), וחמישה-עשרה "פופולרים" (רם אורן, ברנדס, אשכול נבו ונספחיהם). כל השאר משכשכים באותה מידה פחות או יותר של אנונימיות. תפקיד הביקורת, לדעתי, הוא ליצור היררכיה באותו אוקיאנוס אנונימיות. המבחר אומנם גדול, אבל כפי שאתה יודע, הם לא מוכְרים, הסופרים האנונימים, כי הם לא מוּכַּרים כאמור. לא שרייטינג אומר משהו, אבל אם לא יקראו אותם לא יידעו אם הם טובים. לכן, אולי, ביקורת הספרות קריטית מאי פעם, וחבל שמעמדה בקרשים. אולי באיזשהו תהליך דיאלקטי, בעקבות השפע, מעמדה ישתפר, מי יודע.

  • יוסף  On יוני 20, 2011 at 8:59 AM

    אבל המלצות מקבלים לא רק מאמזון, זה גם עניין מאד חברתי. אני וחברי מחליפים ספרים והמלצות לספרים, וגם אם זה לא "קאנון ישראלי", זה יוצר שפה משותפת בין קבוצות חברים, שהן בטח לא "קבוצות נישה". וזה, לדעתי, מעלה את הרייטינג של הספרות בכלל, כי הרבה יותר מעניין לדבר על ספר חדש של סופר לא מוכר מאשר לדבר על דויד גרוסמן או ר"ל על האח הגדול.

  • עוגיפלצת  On יוני 20, 2011 at 3:48 PM

    יוסף, למה הרבה יותר מעניין לדבר על ספר חדש של סופר לא מוכר? כתבת את זה כאילו מדובר באיזו אמת. אותי מעניין הרבה יותר לדבר על ספר אהוב של גרוסמן (ועל אלה שלא אהבתי), מאשר לחפש כל הזמן את "הדבר הבא".

  • יוסף  On יוני 20, 2011 at 4:45 PM

    זו איזו אמת – שלי ושל מי שאני מכיר. וזה לא חיפוש אחר "הדבר הבא", רק חיפוש אחר סיפורים ורעיונות מעניינים, לא משנה ממי הם באים.

  • razel  On יוני 20, 2011 at 8:09 PM

    אני מזדהה מאוד עם החלק שבו פתחת את הביקורת, החלק שהמגיבים מעוררי המחשבה שמעלי לא התייחסו אליו: הזילות אל הספר וחילול אהבתו. השפע שמקשה על ההתאהבות. אבל אני חושב שגם אתה העמסת כמה תובנות נפרדות באותה פיסקה. זה נחמד, כי ריבוי של טיעונים מרשים יותר בקריאה מהירה, בפרט כשהוא מנוסח ברמה ספרותית גבוהה. אבל דווקא כמי שמתחבר לדברים אני רואה כאן כמה נושאים שונים.

    "כמו בתחום היחסים בין גברים לנשים, השפע מקשה על ההתאהבות". כשיש לך ספר אחד ובודד ליד המיטה, זה שחודשיים לפני שקנית אותו שמעת עליו מחברה או קיבלת עליו הודעה במייל, ביררת עליו עוד קצת ואחר כך קנית אותו; כשהספר הזה הוא היחיד הישן איתך במיטה וחולק איתך כרית אחת; כשהוא נקרא מכריכה לכריכה – זהו ספר קדוש. ספר שיכול ללמד משהו, ספר שמתאהבים בו. אך כשהערמה ליד המיטה מתגבהת בספרים חדשים לקריאה מיידית, ולצידם שוכנים בארון עוד עשרים ספרים שהיו ליד המיטה בחודשיים האחרונים והם פינו את מקומם לחדשים עוד לפני שהם נקראו, קדושת הספר מתחללת, ועמה מתקבעת זילות כללית למילה הכתובה.

    הטיעון הבא, "הספר שנבחר מעורר תהיות על הספר שלא נבחר", הוא כבר טיעון נגד הריבוי בחנות הספרים. כאילו יש גם יחס שמתברר כפגיעה בספרים שלא נרכשו. לטיעון הזה קשה לי יותר להתחבר.

    "החוויה הייחודית מעוררת שאלות האם היא באמת כה ייחודית" – זה כבר טיעון הפוך. כאילו גם הספר שכבר קנית, כבר בחרת בו כייחודי, מפסיד את ייחודו למול הספרים שנשארו בחנות. ברמה מסוימת הטיעון הזה סותר את קודמו.

    "משהו מתחושת הקדושה ביחס לתרבות אובד כאשר המפגש הוא עם פרודת תרבות מתוך אוקיינוס. קדושה מבוססת על הבחנה בין חול לקודש. בין מקום, זמן או אדם ייחודיים לבין כאלה שאינם. אם כל העדה כולם קדושים, כמו שתבעו קורח ועדתו, אז איש לא קדוש" – כאן אתה חוזר לטיעון הראשון, לו אני מסכים.

    המשך רכישה נעימה!

  • דוד  On יוני 20, 2011 at 9:59 PM

    שמע, אני אוהב את הכתיבה שלך, אבל את עיקר המשיכה קנית אצלי כמבקר. ה"שונות" היו מין סייד קיק חמוד לא הרבה יותר. ובינתיים גרוסמן מוציא ספר חדש (נסיוני משהו?), אשכול נבו עושה קולות של סופר רציני (האמנם?) ואתה מחריש? רוצים שלמוע את דעתך בעניין

  • אריק גלסנר  On יוני 20, 2011 at 10:29 PM

    תודה על הערותיכם.
    לרזאל – אני לא בטוח שהטיעונים של סותרים זה את זה. הם מתווספים. אבל אבדוק את עצמי.
    לדוד – כרגע אין לי פלטפורמה לכתיבת ביקורת. הדברים אינם תלויים רק בי.

  • סיון  On יוני 21, 2011 at 9:48 PM

    וזאת אבידה נוראית, בתקווה זמנית.

  • ונגו  On יוני 22, 2011 at 1:35 AM

    יש יותר מדי ספרים בספריות ובחנויות. צריך להוציא צו סגירה, לא יודע איך – בחוק או דרך בית משפט, לכל ההוצאות ובמיוחד לכנרת זמורה ביתן ולאסטרולוג.

    אין שום היגיון בכזו כמות של ספרות מקור חדשה, מסה שיושבת מדף ה4+1+מחזיק מפתחות במבצע, ואחרי שבועיים עוברת למחסן החנות בדרך לעולם הבא. אז מה נעשה עכשיו, נראה האח הגדול עד קץ הדורות? – שאנשים פשוט יחזרו לקרוא קלאסיקות וזבלונים שנכתבו עד כה, והשפע יפרנס את המאות הקרובות. אין טעם להמשיך לבזבז עצים

  • אמסטרדם  On יוני 23, 2011 at 7:47 AM

    מסכים – "אין שום היגיון בכזו כמות של ספרות מקור חדשה"

Trackbacks

  • […] גם השנה כמעט ודילגתי על שבוע הספר. בסוף עברתי בככר רבין בדרך ממקום אחר, אבל בהכירי את ההתמכרות שלי הגבלתי את עצמי בזמן והצלחתי לא לקנות כלום. עשיתי סיבוב ואמרתי לעצמי שאם יהיה ספר אחד שאיך שאני אראה אותו הוא ידפוק לי עם פטיש על הראש ויכריח אותי לקחת אותו, אני לא אתנגד; אבל לא היה ספר כזה. מה הפלא שהופתעתי ונדהמתי למקרא דעתו של אריק גלסנר, שיש יותר מדי ספרים. […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: