Monthly Archives: יולי 2011

מכתב גלוי לכלכלנים מאיש מדעי הרוח

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

מכתב לכלכלנים מאיש מדעי הרוח,

מכובדיי,

אני יודע שיוקרת מקצועכם ספגה מכה בעקבות המשבר הכלכלי של 2008, "יום כיפור" של הכלכלנים. אבל אני דווקא רוחש למקצועכם הערכה. כמו הפוליטיקה, כך גם הכלכלה יכולה להיות מקצוע אצילי. הכלכלן, ג'ון מיינארד קיינס, הוא מהאישים הדגולים של המאה ה-20 ומקומו לא נמוך בהרבה ממקומו של צ'רצ'יל. ואני חושב שקיינס היה כלכלן דגול בזכות קרבתו ההדוקה לחוגי אמנים וסופרים, "חוג בלומסברי". קיינס הבין שעל מנת להיות כלכלן גדול צריך להבין בבני אדם ואת ההבנה הזו מספקת התרבות. אולי, לפיכך, המחשבות שלהלן, ממי שאינו כלכלן אלא חניכה של התרבות, תהיינה לכם לתועלת. חלק מהמחשבות שלהלן התחזק בי בעקבות ההתעוררות החברתית המשמחת של הציבור בשבועות האחרונים.
אקדים ואומר, כי אני סבור שבני האדם מונעים על ידי צרכים מגוונים, צורך באחווה ובשוויון אבל גם צורך להצטיין בדברים שהם עושים ולקבל עליהם תגמול נאות וצורך בחירות ובחופש. אי לכך הכלכלן הטוב צריך לדעת לנווט בין קטבים, לאזן ולתקן ללא הרף, על מנת לסייע להביא את מרב האושר למרב האנשים. אלא שבדור האחרון נטה מדע הכלכלה לכיוון קוטב אחד, תוך זניחת הצדדים והצרכים האחרים של החברה.

פערים

סוגיית הפערים בחברה היא גם פסיכולוגית, לא רק כלכלית. גם אם רמת החיים של כל שכבות החברה עולה, אם הפערים בה גדלים הרי שהחברה בבעיה. פערים גדולים יוצרים תחושת חוסר אונים. האזרחים מרגישים דלים לעומת עמיתיהם האמידים בסדרי-גודל ותחושת שותפותם בדמוקרטיה מתכרסמת. גם רגשות קנאה, לנוכח פערי מעמדות אדירים, אינם רק בעייתו של הפרט. רווחת האזרחים הינה גם רווחתם הנפשית ועל המדינאים והכלכלנים לפעול גם למען האחרונה.

מצליחנות ולוזריות א'

הצלחה כלכלית אינה דווקא עדות לכישרון. היא נובעת פעמים רבות מהון ראשוני (ממשפחת המצליחן), ממזל או אף מבינוניות המאפשרת למצליחן לקלוע במוּצרוֹ למכנה משותף רחב.

מצליחנות ולוזריות ב'

הצלחה נובעת גם מהתאמה בין תכונות המצליחן לאופי השוק. כעת, ישנם אנשים שאינם רוצים או מסוגלים להתנכר לטבעם ולעסוק במה שמתאים לשוק ברגע היסטורי נתון. ישנו, למשל, אדם, שטוב בעבודה עם אנשים ורוצה להיות עובד סוציאלי. מה שקורה כיום בפועל הינו שאנחנו מענישים את העובדים הסוציאליים על נטייתם הרעה לעזור לאנשים בגלל שאנחנו יודעים שהם ידבקו בה גם תמורת שכר עלוב. זו דוגמה קלאסית לכשל שוק.

מצליחנות ולוזריות ג'

הצלחה כלכלית הינה, פעמים רבות, פריו של מבנה אישיות מסוים. המצליחן הוא אסרטיבי, תחרותי, זריז, ערמומי, לעתים אגרסיבי ומניפולטיבי. המצליחן, פעמים רבות (בהחלט לא תמיד!), צריך להיות בעל אופי של טורף. כשאנחנו בוחרים בחברה שמתגמלת מצליחנים בלבד אנחנו מעודדים את תכונות האופי הללו ומענישים את בעלי התכונות הנגדיות. אנחנו מענישים את הביישנים, את הענווים, את העדינים, את המתונים והמאופקים. התשובה לשאלה אם אין חשיבות חברתית גם לבעלי תכונות אלו נדמית לי ברורה. כשאנחנו בוחרים בחברה שמתגמלת מצליחנים באופן כמעט אקסקלוסיבי, אנו יוצרים חברה שבה יש תסיסה מתמדת וחוסר-מנוחה מתמיד. אבל החיים אינם רק תחרות ותזזית וטירוף-דעת ושאפתנות, החיים אינם רק "מירוץ עכברים". על מנת שבחברה הנשאפת יהיה גם מקום למנוחה, להתרגעות, להתבוננות, צריך לאפשר לאלה שאינם בוחרים במסלול המהיר חיים בכבוד ובכבוד-עצמי. גם הם תורמים לחברה – בעצם מתינותם.

מקצועות נצרכים ולא נצרכים

השוק, בכלכלה של העשורים האחרונים, הפך לעיקרון מטאפיסי-מוסרי. מה שיש לו שוק – סימן שהוא נצרך ובעל ערך. מקצועות שאין להם שוק – למשל, כתיבת שירה – מזולזלים. אבל כלכלת "הצרכים" (needs), כפי שהעירו כבר מבקרי תרבות וכלכלנים, היא מיתוס. רוב רובם של המוצרים שהחברה שלנו מייצרת אינם הכרחיים. למכונית מהודרת יש "שוק", אבל ה"שוק" הזה נובע מרהבתנות אנושית. חלק גדול מהכלכלה העכשווית הרי אינו מושתת על ייצור לחם ומים אלא על רצון בבידול חברתי סנוביסטי או על שלהוב של צרכים מלאכותיים באמצעות הפרסום. אי לכך, השוק אינו פוסק עליון, אלא צריך לעמוד, בחלקו, לביקורתה של החברה, שתחליט במה ובמי היא רוצה להשקיע: בהקלות מס ליצרני 4 על 4 או בתגמול רופאים.

נדל"ן

בספרו החשוב, "The Last Intellectuals", כותב מבקר התרבות האמריקאי ראסל ג'קובי, שתהליך הג'נטריפיקציה בערי בארה"ב גרם לדלדול כוחם של האינטלקטואלים האמריקאים ולדילול התרבות האמריקאית. בוהמה צריכה מרכז עירוני זול יחסית שבה תוכל לחיות, להידיין, לריב, ליצור ולהעשיר את החברה בכללותה. על כלכלן שעניינו אופייה של החברה בתוכה הוא פועל לקחת בחשבון גם את השיקול הזה.

אני מקווה שחלק מהרעיונות הללו, שהובאו כאן בקיצור נמרץ מאד, יעוררו בחלקם ובחלקכם עניין מסוים.

אסיים באופן מסורתי בלשון הכרזה שראיתי בשדרת רוטשילד: "בבניין הארץ ננוחם"

בכבוד רב,
אריק גלסנר

המלצה: "גן הצבאים" של נורמן מיילר

http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaarit

לצערי איני מצליח ליצור קישור נורמלי לבלוג המקביל שלי באתר MySay.
מי שיש לו רעיון – אשמח לעזרה!

הקישור מופיע בתגובה הראשונה. עם קוראיי הסליחה על הסרבול.

סוֹרי

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

סורי

'סוֹרי, חשבתי שאני לפניך בתור'. 'סוֹרי, נראה לי שזה לא ילך בינינו'. '(לקבצן:) אין לי מזומן, סורי'.
השימוש באנגליציזמים, כלומר בביטויים שמקורם בשפה האנגלית, מכוער פעמים רבות, אבל הוא גם תופעה מורכבת. השימוש באנגליציזמים חושף מורכבות בשימושי השפה שאיננו שמים אליה לב בדיבור השוטף. שימוש באנגלית בא לעתים להפגין תחכום ומעודכנות ("היה הייפ מטורף, זה פשוט הטרנד עכשיו"), שמייד אחרי השתרשותו באה התנשאות (מוצדקת!) מצד מי שחשים ששימוש באנגלית על מנת לבטא תחכום הוא פרובינציאלי ובעצם לא ממש מתוחכם. שרבוב מילים באנגלית נובע, כמובן, מהשפעת הגלובליזציה. זו נחלקת להשפעה תת-סיפית ולהשפעה מודעת, כלומר לחדירת האנגלית באופן שפתאום צצה וקופצת המילה האנגלית על לשונו של הדובר וכן לרצון מכוון של דוברים מסוימים להרגיש "אזרחי העולם" באמצעות השימוש באנגלית. אך השימוש הזה מבטא גם את הרעה החולה של הגלובליזציה: ניתוק ממקום וזמן קונקרטיים ותחומים לטובת לימבו חסר זהות, לטובת הוויה שעטנזית. הרי "האנגלית" שבה לא-דוברי-אנגלית-כשפת-אם משתמשים, היא לרוב שטוחה וסטרילית ולא שורשית ורווּיָה. ידיעת האנגלית הזאת אינה, למשל, כזו המאפשרת היכרות אינטימית עם הספרות והשירה האנגלית, כלומר עם השפה בשיא עושרה, חריפותה ודחיסותה. לפעמים, הצורך להתהדר ב"קוסמופוליטיות", באמצעות שימוש באנגלית, מוביל לתופעות משעשעות. כמו כינויו, בקרב מי שרוצים לחוש "אזרחי העולם האינטלקטואלי", של מבקר התרבות והספרות היהודי-גרמני ולטר בנימין בשם "ולטר בנג'מין". "בנג'מין" הנו הרי הנוסח האמריקאי המשובש של השם העברי "בנימין".
המקרה של "סורי" מעניין במיוחד. כשאומרים "סורי" במקום "סליחה", אומרים סליחה בלי ממש להתכוון לבקש אותה. מתנצלים בלי להתנצל. זו דוגמה לדיבור ריק. השימוש ב"סורי" הנו אירוני בלי כוונת מכוון כמעט. הוא אירוני כי איננו, דוברי העברית, רוצים לממש את מלוא מובן המילה, את מלוא ההתנצלות ולכן אנחנו פונים ללעז. אנחנו בסך הכל רוצים לחסוך מעצמנו חיכוך; לסגת, להימנע, להיטשטש. לעתים, השימוש האירוני הלא-מכוון ב"סורי" הוא אחר. אנחנו מבקשים לתחום את האירוע כאירוע לא דרמטי. הוא לא מצריך שימוש במילה כבדה והרת משמעות כל כך כמו "סליחה". "סורי" – כי לא קרה בעצם כלום.
בין אם השימוש ב"סורי" נועד לאפשר לנו להתנצל מהשפה ולחוץ בלבד, בין אם הוא נולד מהצורך לצנן ולהקטין את האירוע שאולי תבע התנצלות, אנחנו לומדים בעקיפין מהשימוש בלעז את כוחה של שפת-האם. "סליחה" היא מילה טעונה, שורשית, גדושה. "סליחה" היא מילה כבדה, היא אינה ניתנת לטלטול קליל ממקום למקום, אינה מטבע לשוני מזוהם ושחוק העובר לסוחר. כשאנחנו מבקשים "סליחה" אנחנו נוכחים במלואנו בפעולת ההתנצלות. איננו מאותתים ב"סורי", על מנת שנוכל לצאת לעקיפת התאונה החברתית ולחזור לאוטוסטראדה במהירות כמו דבר לא אירע.

אמנים בפרסומות

נוכחותם של אמנים (שחקנים וזמרים, בעיקר) בפרסומות שברה כיום את כל השיאים. מעניין היה להשוות את הנוכחות המטרידה הזו בישראל עם המצב המקביל בעולם, באירופה, בארה"ב. לאחרונה, למשל, מוצגת פרסומת מעצבנת במיוחד לחברת הטלוויזיה בלוויין בכיכובה של הזמרת קרן פלס.
מאות בשנים עמדה האמנות מנגד למציאות. או שהאמנות הציגה עולם של יופי שלעומתו נשפטה המציאות המכוערת. או שהאמנות ייצגה את המציאות ובאמצעות הנקודה הארכימדית שסיפק הייצוג ביקרה אותה (הייצוג הנו תהליך מורכב בהרבה מהעתקה מימטית של 1:1; ריאליזם במיטבו הוא מה שברנר כינה "ריאליזם סימבולי", כלומר ריאליזם שחושף את העקרונות הבסיסיים שבהתאם להם פועלת המציאות או שמבליט רגעי תמצית חריפים בה). שילובה של האמנות בשוק, מסחור האמנות, שבאים לידי ביטוי בקלות הדעת שבה אמן הופך ל"פרזנטור", הנם שילובה הממית בנשיקה של האמנות במציאות. האמנות אינה ניצבת יותר מנגד; היא שולבה באופן אינטגראלי בחברה העכשווית, כלומר בשוק ובקפיטליזם.
השילוב הזה הינו חלק מהתהליך שכינה מבקר התרבות המסעיר והמגזימן ז'אן בודריאר (בעקבות מרשל מקלוהן): "קריסה כלפי פנים" (implosion). "קריסה כלפי פנים" פירושה שאין הפרדה בין מציאות לבין ייצוג; אבל פירושה גם שאין הפרדה בין האמנות לבין המציאות. האמנות שהוטבעה במים של המציאות, מאבדת כך את כוחה הביקורתי. אמנים שמופיעים בפרסומות לא רק מוותרים על הילת האמן בעבור בצע כסף, אלא חותרים תחת כוחה של אמנותם.

הערות על דוקטור פאוסטוס – חלק שני ולא אחרון

הנה
http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaarac

לצערי איני מצליח כרגע לתת קישור מוצלח יותר. אני מקווה שאצליח בקרוב. עם קוראיי הסליחה!

על יוקר המחייה

פורסם במגזין "מוצש" של מקור ראשון

בבוקר לא עבות אחד, לפני כשבועיים, חיכו לנוסעי התחבורה הציבורית במרכז הארץ מאות דיילים מסבירי פנים והעניקו להם כשי חוברת מהודרת ובה פירוט הקווים החדשים של "דן". חייכתי בחביבות לדייל מסביר הפנים, העובד מן הסתם בשכר מינימום ומגיע לו לפחות חיוך – למרות שהיה עליו לבחור בעיסוק בפיננסים, היי-טק או סלבריטאות ולהיטיב את מעמדו – נטלתי את החוברת ובפח הסמוך הנחתי אותה באין-פותח. הבאתי איתי חומר קריאה מעט מסעיר יותר. בשובי לביתי, אחר הצהריים, קראתי באתרי האינטרנט שהתעוררה מחאה ציבורית נגד רפורמת הקווים החדשה של "דן". נוסעים מחו על קווים שבוטלו או שונו ובמקרה אחד לפחות המחאה נפלה על אוזניים קשובות והקו הישן הוחזר. כיוון שהקו בו אני משתמש לא שוּנה עברתי לפעולה החשובה באמת שלשמה נוצר האינטרנט (שהנו, כידוע, ההתפתחות התרבותית החשובה של דורנו) – בדיקת מיילים. חלפה כבר שעה מאז שבדקתי לאחרונה את תיבת הדואר הנכנס שלי ואולי מחפשים אותי בעולם על מנת להעניק לי סכום כסף גדול, להגדיל איבר מאיבריי או סתם לומר לי "בראבו" (בְמערכון של חנוך לוין שומע גיבור המערכון "בראבו" ברחוב, זוקף את גבו – סוף סוף! – רק על מנת לשומטו בחזרה כשהתברר שמאן דהוא צעק לרעהו "אברמוב"). אחר הצהריים נזקקתי שוב לתחבורה הציבורית. הפעם שמתי לב לְמה שמשום מה לא שמתי אליו לב בבוקר: מחירי כרטיס האוטובוס עלה מ-6 שקלים ל-6 שקלים וארבעים אגורות. כלומר, עלה בכמעט 7 אחוזים. האם כל רפורמת הקווים החדשה של "דן" נועדה להסיט את תשומת הלב מהשינוי האמיתי שהתחולל, כלומר מעליית מחירי הכרטיסים? לא, לא יכול להיות… זו מחשבה פרנואידית. אבל היותך פרנואיד, כידוע, אינה אומרת שלא רודפים אחריך.
החיים בישראל הופכים יקרים משאת. שכר הדירה שלי בתל אביב עלה בארבע השנים האחרונות בקרוב לשלושים אחוזים (ידידתי משלמת על דירה דומה בגודלה, באפר-איסט סייד במנהטן, סכום גבוה רק במעט; ומרוויחה פי שלוש). יציאה תמימה לסופרמרקט על מנת לקנות מצרכי יסוד (בהחלט לא רק קוטג'!) אינה מסתכמת בהוצאתם של פחות ממאתיים שקלים. המחירים בבתי הקפה ובמקומות הבילוי מטפסים ביציבות. כרטיס קולנוע או שווארמה, כתבתי פה כבר, פסקו מלהיות בילוי ומאכל עממיים כשהפכו להיות שווי ערך לשעתיים עבודה בשכר מינימום. וכעת עלייה במחירי התחבורה הציבורית, לה נזקקים ממילא אנשים רבים שאינם מהמעמדות הגבוהים. הרשו לי לגלות לכם שהמשכורת שלי לא עלתה בשבעה אחוזים בשנים האחרונות, לבטח לא בשלושים. למרות שעיתונות, אולי, אינה דבר חשוב בחברה מתוקנת. גם הוראה, רפואה ציבורית, שירותי רווחה, אינם חיוניים במיוחד לחברה טכנוקרטית ואינדיווידואליסטית. גל השביתות שפקד בחודשים האחרונים את הארץ הוא הרי מחאתם של אותם מקצועות שמיועדים לתת שירותים בסיסיים לכלל האוכלוסייה או לסייע לחלשים יותר בקרבה. חברה שלא מוכנה לשלם כראוי לרופאיה, למוריה ולעובדיה הסוציאליים היא חברה שמסרבת לערבות הדדית ולשוויון, חברה שמסרבת להיות חברה, כי "אין דבר כזה חברה", כמִכתמהּ המלבב של תאצ'ר.
חתן פרס נובל בכלכלה, ג'וזף סטיגליץ, מספק (במאמר שהתפרסם לאחרונה ב"Vanity Fair") את הנתונים הבאים ביחס לכלכלת ארה"ב: האחוזון העליון (1%) בארה"ב מרוויח כיום 25 אחוזים מכלל ההכנסה הלאומית. ואילו במונחי רכוש והון, האחוזון העליון בארה"ב הוא הבעלים של ארבעים אחוזים (!) מהרכוש הלאומי. ואילו לפני 25 שנה, האחוזון העליון הרוויח רק 12 אחוזים מההכנסה הלאומית והיה בעלים של 33 אחוזים בלבד מהרכוש. ואילו במעמד הביניים, מראה סטיגליץ, חלה צניחה בהכנסות. כל הצמיחה כמעט, טוען סטיגליץ, היגרה כלפי מעלה. באופן ברור, המדיניות הכלכלית של העשורים האחרונים בארה"ב, העשורים הניאו-ליברליים, היטיבה עם העשירים והרעה עם מעמד הביניים והעניים. הנתונים ביחס לישראל הולכים ומידמים לאלה של ארה"ב. לאחרונה החלו אפילו המוספים הכלכליים שלנו – לפנים, המעוזים הקנאיים והדוגמטיים של הניאו-ליברליזם – להצביע על כך שהכנסות מעמד הביניים הישראלי אינן עומדות בקצב יוקר המחייה. כלומר, לא רק שהפערים החברתיים בישראל הם מהגבוהים בעולם המערבי, עובדה ידועה לכל או ראוי שתהיה, אלא הם גם הולכים ומתרחבים כל העת.
ממי שאכפת לו מהחברה הישראלית – אם מתוך תפיסה לאומית, אם מתוך תפיסה סוציאל-דמוקרטית ואם מתוך שילובן – המציאות הזו תובעת מחאה פעילה.

שלושה קצרים

כאן

על הסרט החדש של וודי אלן

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

אל תלכו לראות את הסרט החדש של וודי אלן. אל תתפתו למבקרים שמתקשים להיפרד מהיוצר החשוב-לשעבר הזה ומשכנעים את עצמם ואת קוראיהם שבכל זאת, הפעם, ולמרות. מאז "לפרק את הארי" (1997), להוציא אולי את "נקודת מפגש" (2005), אלן מדלל את המוניטין המוצדקים שלו בעיסת יצירה בנאלית וחלושה עד שלא נודעו המוניטין כי באו אל קרבה. כמו שלמה ארצי, שבהופעותיו יורה אחד-אחד בשירים שלו, בביצועים "המנוניים", גסים ודומים-זה-לזה, מוציאם להורג לתשואות ההמונים, כך לוקח אלן את יצירותיו המוקדמות  וממית אותן בגרסה דהויה שלהן. האמנות, טען אפלטון, היא דבר נחות, חיקוי של חיקוי. יצירותיו המאוחרות של אלן הן ודאי נחותות, בהיותן חיקוי עצמי נטול לשד ונשמה. הן, בעצם, התגלמות של דקדנס. לדקדנס כמה מובנים: יצרי ותשישותי. עידנים דקדנטיים, המאופיינים בהתפוררות תחושת המשמעות, הסדר והארגון החברתי, מתבטאים בעליית היצרים העירומים. אך עידנים דקדנטיים מאופיינים גם בתחושת עייפות, בתחושה שהכל כבר נאמר, שהכל חוזר על עצמו. היצירה המאוחרת של אלן שייכת לסוג השני של הדקדנס.

היו כמה תקופות בהיסטוריה שזכו לכינוי דקדנטיות. מאות השנים האחרונות של האימפריה הרומית, עת האימפריה האדירה נפלה כפרי בשל, רקוב למעשה, לידי הנצרות היא אחת מהן. עידן דקדנטי קרוב יותר לזמננו הוא העשורים האחרונים של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. בשנים אלה חשו רבים, בעיקר אמנים, כי אירופה הבתר-נוצרית אובדת דרך. הייאוש הזה, וזה מה שמפחיד בדקדנס, הוביל למה שהוא אולי שפיכות הדמים המיותרת והאבסורדית בהיסטוריה: מלחמת העולם הראשונה. כביכול, הייאוש וחוסר התכלית מצאו להם פורקן רק בהילולת יצרים אגרסיבית, רק בהתמכרות לתכליות-לכאורה כמו הלאומנות והמלחמה. היו, אגב, אינטלקטואלים רבים וטובים, לא רק פשיסטיים-לעתיד, וביניהם, אגב, למרבה הצער, הרב קוק (כמו גם תומאס מאן!), שראו במלחמה מעין התחיות של ציביליזציה תשושה.

גם העשורים האחרונים של המאה ה-20 דקדנטיים במובנים רבים. הביטוי "פוסטמודרניזם", שבא לתאר את הנעשה בתרבות בעשורים אלה, מבטא את הדקדנס כבר בשמו. "פוסט", כְמָה שבא אחרי, אחרי שהכל כבר נאמר. פעם העיר מבקר הספרות המנוח יורם ברונובסקי הערה חריפה על היחס בין הפוסטמודרניזם לדקדנס של שלהי המאה ה-19. הבעיה בפוסטמודרניזם, טען ברונובסקי, הינה שהוא גם פוסט-דקדנטי. כלומר, בדקדנס המקורי ניתן היה להתנחם ביצירות מופת דקדנטיות, כמו אלה של בודלר, ניטשה או פרוסט. ואילו היום אנו נאלצים לחזור אל אותן יצירות על מנת לנסח מה אנו מרגישים. אפילו בדקדנטיות אנחנו נעדרי מקוריות.

"חצות בפריז" מדגים במובהק, בלי כוונה, את התשישות הפוסטמודרנית. זאת כי גיבורו, סופר אמריקאי בן זמננו, מבקש לחזור אל פריז של שנות העשרים, פריז של פיצ'ג'ראלד, המינגוויי, פיקאסו, ט.ס. אליוט, ג'ויס ועוד, כלומר אל פריז בשיא המודרניזם. כל זה מלווה בקלישאות מביכות ובורגניות כל כך על האמנות וחיי האמנים. ואנא, אל תשעו ל"מסר" הרפה של הסרט הזה, "מסר" שמוצג בלב-ולב, ה"מסר" שאין למה להתגעגע כי בכל תקופה ממילא נוהגים להתגעגע לאחרת. הסרט עצמו ממחיש שדווקא יש למה להתגעגע. כי הוא כל כך חלוש וכל כך תשוש וכל כך דקדנטי שהוא מעורר געגועים לתקופות ויטאליות בהן לאלן ולקולנוע בכלל היה מה לומר.

כי הבעיה של אלן היא גם הבעיה של הקולנוע העכשווי. בפתח העידן הפוסטמודרני, ב-1967, טען הסופר ג'ון בארת, במסה מפורסמת, "ספרות התשישות", שבספרות הכל כבר נאמר, והדרך היחידה, אולי, להיחלץ מהמבוי הסתום היא לכתוב רומנים על כתיבת רומנים, כמו שעושה בורחס. הקולנוע, אמנות צעירה בהרבה מהספרות, עמד אז בשיא כוחו. למעשה, המודרניזם בקולנוע ניתן לתארוך מאוחר בהרבה מזה של המודרניזם בספרות. אם המודרניזם בספרות חל, בקירוב, בין 1860 ל-1939, הרי שהמודרניזם בקולנוע שייך, אולי, לדורם של ברגמן, פליני וקוראסווה, כלומר לשנות החמישים, הששים והשבעים של המאה ה-20. התשישות של הספרות בשנות הששים – כרגע אגב היא דווקא מגלה סימני התאוששות – מתגלה היום לטעמי בקולנוע. הקולנוע, ברובו הגדול, הפך להיות מדיום מטופש המיועד לילדים ולנוער. יצירת אלן המאוחרת הולמת את טיפשותו העכשווית.

כמה הערות על "דוקטור פאוסטוס" – חלק ראשון

כאן

על פטריוטיות

פורסם במגזין מוצ"ש של "מקור ראשון"

אני יודע שעורכי הציעו לי את הפינה הצנועה הזו ב"מוצש" בגלל רוח השטות ובדיחות הדעת שאני ידוע בהן. לא הכול יכול להיות חמור סבר כל הזמן, חשבו עורכי. נביא להם את גלסנר, כאתנחתא קומית. מה יש?? גם לקלילות יש מקום! ועם זאת, אני רוצה לחרוג באופן חד פעמי מהמנדט ההיתולי שלי ולכתוב דבר מה רציני. דבר מה פטריוטי. אני פטריוט. אני אוהב את הארץ הזו, על אף כל תחלואיה. אני רוצה בטובתה ומודאג מעתידה. הארץ הזו, המיוסרת ורדופת הסתירות, הכואבת והמכאיבה, היא המקום בו אני רוצה לחיות. לכתחילה, לא בדיעבד. אני מגדיר את עצמי באמצעות שפתי. אני רוצה להסתפח אל שולי המורשת המפוארת של הכתיבה בעברית. אני חושב שתל אביב היא יצירת מופת של הציונות. חזור: של הציונות. כל הכאבים והדמעות והדמים והכיסופים והאכזבות שנכאבו והורדו ונשפכו על ידי רבים כל כך בעבור הארץ הזאת כמו מטילים על כתפיי אחריות, איני יכול להיות אדיש להם. אני חושב שישראל היא סוג של נס. ועל ניסים צריך לשמור כך שימשיכו להאיר ימים רבים ולא יכבו אחרי יום אחד.

אני פטריוט. ואני פטריוט מודאג. אני פטריוט מודאג כי בשם הפטריוטיות נעשים בשנים האחרונות מעשים מסוכנים ומוצהרות הצהרות מפחידות. חוסנה של ישראל נעוץ ביכולתה להיות מקום חופשי, להיות דמוקרטיה פלורליסטית. חשוב להסביר את הנקודה: הפלורליזם והדמוקרטיוּת אינם רק ערכים "אוניברסאליים"; זהו אינטרס פטריוטי ממדרגה ראשונה! לכל מי שאכפת מישראל חייב להיות אכפת משימור האפשרות להיות שונה בחברה הישראלית, חייב להיות אכפת משימור החופש להתווכח ואף להשמיע דעות קיצוניות בוויכוח. חברה חזקה היא חברה שיכולה להכיל בתוכה מחלוקות חריפות והבדלי טעם גדולים – מבלי לפרק את החבילה. חברה מרשימה היא חברה שבה חופש הביטוי (למעט מקרי קיצון הרשומים בחוק) נשמר באדיקות. הסיבה היא פשוטה: כשהזירה הציבורית פתוחה לוויכוח, גם לוויכוח מר, כשחירויות הבסיסיות של כל אזרח נשמרות, בלי קשר לדתו, לאומיותו או דעותיו, הרי שכלל האזרחים מרגישים שיש להם אינטרס בשימור המבנה החברתי בכללותו. האזרחים, בחברה חופשית, גאים במדינתם על החופש והחירות וההגנה-מכפייה שבה. כשסותמים פיות, כשמבקשים לשלול זכויות מבני מיעוטים ואחרים, כשמעלים את הפטריוטיות לכלל אמונה דוגמטית וצרת-אופקים – מורידים את כל ההבדלים והמחלוקות למחתרת. הם לא ייעלמו כך, באמצעות השתקה. מה שיקרה הוא שבמקום ליטול חלק בשיחה הישראלית, ולכן באופן מודע וסמוך-למודע להיות בעל אינטרס בשימור המסגרת שמאפשרת דיון חופשי כזה, כלומר בשימורה של ישראל, החברה עצמה תתפורר. הפטריוט האמיתי צריך לקדם בכל כוחו את הפלורליזם. פטריוטיות-היתר, הפטריוטיות-לכאורה – מעידה על חולשה גדולה. אדם חסר ביטחון עצמי מתמוטט מכל ביקורת שמושמעת עליו. אדם חסון ומאמין בעצמו שומע את הביקורות, מקבלן או דוחן, לעתים תוכן אוכל וקליפתן זורק. בכל מקרה הוא לא מתמוטט מהן. חברה ישראלית חזקה היא חברה שיכולה לשמוע ביקורת.

הימין, יש לזכור, נמצא כעת בקואליציה. הכוח נמצא בידיו. ובדין – הוא ניצח בבחירות דמוקרטיות. אבל בשולי הימין מצויים אנשים שלא הפנימו את האחריות שבאה עם השלטון. הם מתנהגים כאילו עודם באופוזיציה ומציעים הצעות מקצינות והולכות כאופוזיציונר שיודע שעמדותיו במילא לא יתקבלו והוא מרשה לעצמו להתלהם. פתחתי רדיו השבוע ושמעתי עורך דין ימני מכנה בקול מזרה-אימים של קנאי טרוף-עיניים עיתונאים מהשמאל "עיתונאים מחבלים". קמפיין יצא לאחרונה בהצעה לסגור את "גלי צה"ל" בגין "שמאלניותה". הצעה תקיפה מושמעת להחליף את "יזכור עם ישראל", המקובל על רוב חלקי העם, ב"יזכור אלוקים" שאינו מקובל על כולם. חוקים מפלים כנגד ערביי ישראל מוצעים בכנסת חדשות לבקרים. וישנן עוד דוגמאות רבות. על כל אחת מהדוגמאות אפשר להתווכח לכאן ולכאן. קשה להתווכח שיש כאן גל הקצנה פטריוטי-לכאורה, תשוקות אפליה והזיות השתקה. כל מי שאכפת לו מעתיד המקום הזה צריך לומר: עד כאן. הפטריוט האמיתי יודע שחברה מסתגרת, מפלה ומשתיקה-ביקורות היא חברה חלשה ומפוחדת. הפטריוט האמיתי יודע שהפטריוט הפנאטי מזה-הקצף אינו פטריוטי באמת.