מכתב גלוי לכלכלנים מאיש מדעי הרוח

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

מכתב לכלכלנים מאיש מדעי הרוח,

מכובדיי,

אני יודע שיוקרת מקצועכם ספגה מכה בעקבות המשבר הכלכלי של 2008, "יום כיפור" של הכלכלנים. אבל אני דווקא רוחש למקצועכם הערכה. כמו הפוליטיקה, כך גם הכלכלה יכולה להיות מקצוע אצילי. הכלכלן, ג'ון מיינארד קיינס, הוא מהאישים הדגולים של המאה ה-20 ומקומו לא נמוך בהרבה ממקומו של צ'רצ'יל. ואני חושב שקיינס היה כלכלן דגול בזכות קרבתו ההדוקה לחוגי אמנים וסופרים, "חוג בלומסברי". קיינס הבין שעל מנת להיות כלכלן גדול צריך להבין בבני אדם ואת ההבנה הזו מספקת התרבות. אולי, לפיכך, המחשבות שלהלן, ממי שאינו כלכלן אלא חניכה של התרבות, תהיינה לכם לתועלת. חלק מהמחשבות שלהלן התחזק בי בעקבות ההתעוררות החברתית המשמחת של הציבור בשבועות האחרונים.
אקדים ואומר, כי אני סבור שבני האדם מונעים על ידי צרכים מגוונים, צורך באחווה ובשוויון אבל גם צורך להצטיין בדברים שהם עושים ולקבל עליהם תגמול נאות וצורך בחירות ובחופש. אי לכך הכלכלן הטוב צריך לדעת לנווט בין קטבים, לאזן ולתקן ללא הרף, על מנת לסייע להביא את מרב האושר למרב האנשים. אלא שבדור האחרון נטה מדע הכלכלה לכיוון קוטב אחד, תוך זניחת הצדדים והצרכים האחרים של החברה.

פערים

סוגיית הפערים בחברה היא גם פסיכולוגית, לא רק כלכלית. גם אם רמת החיים של כל שכבות החברה עולה, אם הפערים בה גדלים הרי שהחברה בבעיה. פערים גדולים יוצרים תחושת חוסר אונים. האזרחים מרגישים דלים לעומת עמיתיהם האמידים בסדרי-גודל ותחושת שותפותם בדמוקרטיה מתכרסמת. גם רגשות קנאה, לנוכח פערי מעמדות אדירים, אינם רק בעייתו של הפרט. רווחת האזרחים הינה גם רווחתם הנפשית ועל המדינאים והכלכלנים לפעול גם למען האחרונה.

מצליחנות ולוזריות א'

הצלחה כלכלית אינה דווקא עדות לכישרון. היא נובעת פעמים רבות מהון ראשוני (ממשפחת המצליחן), ממזל או אף מבינוניות המאפשרת למצליחן לקלוע במוּצרוֹ למכנה משותף רחב.

מצליחנות ולוזריות ב'

הצלחה נובעת גם מהתאמה בין תכונות המצליחן לאופי השוק. כעת, ישנם אנשים שאינם רוצים או מסוגלים להתנכר לטבעם ולעסוק במה שמתאים לשוק ברגע היסטורי נתון. ישנו, למשל, אדם, שטוב בעבודה עם אנשים ורוצה להיות עובד סוציאלי. מה שקורה כיום בפועל הינו שאנחנו מענישים את העובדים הסוציאליים על נטייתם הרעה לעזור לאנשים בגלל שאנחנו יודעים שהם ידבקו בה גם תמורת שכר עלוב. זו דוגמה קלאסית לכשל שוק.

מצליחנות ולוזריות ג'

הצלחה כלכלית הינה, פעמים רבות, פריו של מבנה אישיות מסוים. המצליחן הוא אסרטיבי, תחרותי, זריז, ערמומי, לעתים אגרסיבי ומניפולטיבי. המצליחן, פעמים רבות (בהחלט לא תמיד!), צריך להיות בעל אופי של טורף. כשאנחנו בוחרים בחברה שמתגמלת מצליחנים בלבד אנחנו מעודדים את תכונות האופי הללו ומענישים את בעלי התכונות הנגדיות. אנחנו מענישים את הביישנים, את הענווים, את העדינים, את המתונים והמאופקים. התשובה לשאלה אם אין חשיבות חברתית גם לבעלי תכונות אלו נדמית לי ברורה. כשאנחנו בוחרים בחברה שמתגמלת מצליחנים באופן כמעט אקסקלוסיבי, אנו יוצרים חברה שבה יש תסיסה מתמדת וחוסר-מנוחה מתמיד. אבל החיים אינם רק תחרות ותזזית וטירוף-דעת ושאפתנות, החיים אינם רק "מירוץ עכברים". על מנת שבחברה הנשאפת יהיה גם מקום למנוחה, להתרגעות, להתבוננות, צריך לאפשר לאלה שאינם בוחרים במסלול המהיר חיים בכבוד ובכבוד-עצמי. גם הם תורמים לחברה – בעצם מתינותם.

מקצועות נצרכים ולא נצרכים

השוק, בכלכלה של העשורים האחרונים, הפך לעיקרון מטאפיסי-מוסרי. מה שיש לו שוק – סימן שהוא נצרך ובעל ערך. מקצועות שאין להם שוק – למשל, כתיבת שירה – מזולזלים. אבל כלכלת "הצרכים" (needs), כפי שהעירו כבר מבקרי תרבות וכלכלנים, היא מיתוס. רוב רובם של המוצרים שהחברה שלנו מייצרת אינם הכרחיים. למכונית מהודרת יש "שוק", אבל ה"שוק" הזה נובע מרהבתנות אנושית. חלק גדול מהכלכלה העכשווית הרי אינו מושתת על ייצור לחם ומים אלא על רצון בבידול חברתי סנוביסטי או על שלהוב של צרכים מלאכותיים באמצעות הפרסום. אי לכך, השוק אינו פוסק עליון, אלא צריך לעמוד, בחלקו, לביקורתה של החברה, שתחליט במה ובמי היא רוצה להשקיע: בהקלות מס ליצרני 4 על 4 או בתגמול רופאים.

נדל"ן

בספרו החשוב, "The Last Intellectuals", כותב מבקר התרבות האמריקאי ראסל ג'קובי, שתהליך הג'נטריפיקציה בערי בארה"ב גרם לדלדול כוחם של האינטלקטואלים האמריקאים ולדילול התרבות האמריקאית. בוהמה צריכה מרכז עירוני זול יחסית שבה תוכל לחיות, להידיין, לריב, ליצור ולהעשיר את החברה בכללותה. על כלכלן שעניינו אופייה של החברה בתוכה הוא פועל לקחת בחשבון גם את השיקול הזה.

אני מקווה שחלק מהרעיונות הללו, שהובאו כאן בקיצור נמרץ מאד, יעוררו בחלקם ובחלקכם עניין מסוים.

אסיים באופן מסורתי בלשון הכרזה שראיתי בשדרת רוטשילד: "בבניין הארץ ננוחם"

בכבוד רב,
אריק גלסנר

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גולדבלט משה  On יולי 30, 2011 at 8:24 PM

    מעולה-הפוסט הזה סוף סוף נוגע בשאלות המטרידות אותי ורבים אחרים. ההמשך יהיה לשאול את השאלות החשובות באמת,עד כמה יעילות כלכלית,תוצר גבוה יותר ,צריכה מטורפת ושאר מאפייני החברה שלנו הם הכרח הכלכלה "המדעית" ועד כמה מותר לסולם הערכים שלנו להתערב בדר העדיפות הכלכלי "הטהור"

  • Gil  On יולי 30, 2011 at 10:50 PM

    ערך הוא עניין סובייקיטיבי. מה שהשוק עושה הוא לספק לכלל האוכלוסיה האנושית את הדברים שהיא מעריכה בצורה עדיפה על השיטות האחרות שידועות לנו. העובדה שאתה חושב שיש ערך דווקא בהתנהגותם של "הביישנים, את הענווים, את העדינים, את המתונים והמאופקים" לא אומרת ששכנך היקר לא חושב ההיפך ושהדוד שלו מעפולה לא מעניין לו את הימנית כי הוא רוצה בכלל מכונית חדשה. זה מה שהשוק עושה. לא יותר וגם לא פחות. כעת השאלה היא למה כולנו צריכים להחשיב במיוחד את העובדה שאתה, נאמר, כותב שירים שחביבים על 20 איש או אפילו 1000 איש? השוק אומר דבר אחד – מי שמחשיב את מעשיך ישלם לך עבורם. כך תאורגן הכלכלה. אין "חשוב יותר" לכולם. יש חשוב יותר לאדם מסויים וכל אדם יחליט מה חשוב לו יותר. אז מסתבר שהמון אנשים לא ממש בוחרים לקרוא את השירים שהיית רוצה שהם יקראו. זה מה יש. השאלה היא למה אתה חושב שצריך לארגן את הכלכלה בצורה אחרת? מה ההצדקה לכך? אתה יכול להסביר את זה בצורה שבה כל אחד מהקוראים יבין למה זה טוב יותר עבורו או עבור ילדיו או מכריו ואהוביו?

  • Gil  On יולי 30, 2011 at 10:59 PM

    משה, לא ברור לי מה זה אומר "יעילות כלכלית" כשזה בא מפיך. אני יודע למה מתכוונים בכלכלה כשאומרים "יעילות" – הכוונה היא שאי אפשר לשפר את מצבו של אחד בלי להרע את מצבו של אחר. "יעילות" אינה תנאי מספיק אצל הכלכלנים אלא הכרחי – אם המצב אינו יעיל סימן שיש מישהו שאפשר לשפר את מצבו בלי לפגוע באחרים. מה רע בכך?

    נמשיך – תוצר גבוה יותר אינו מעניין. כלומר, הוא מעניין תחת אילוצים רבים מאוד, אבל בפני עצמו תוצר גבוה מעניין בערך כמו שכמשקיע הייתי מתעניין במחזור של חברה. אני לא הייתי מתעניין בכך במיוחד כיוון שלחברה יכול להיות מחזור עצום וגם הפסדים וחובות עצומים. זה פשוט לא אומר דבר בפני עצמו.

    צריכה "מטורפת" אף היא לא אומרת דבר בפני עצמה. כלומר, היינו מצפים שאם מישהו הוא עשיר תהיה לו צריכה גבוהה יותר מאשר לעני ואכן קשה לקיים צריכה גבוהה לאורך זמן בלי להיות עשיר. העניין הוא שצריך להסתכל על עניינים נוספים. ניקח כמשל אדם שאנו רואים שהוא צורך המון. אנחנו בודקים את מצב האשראי שלו מהבנק ומגלים שהאיש לוקח הלוואות ללא הרף. אנחנו בודקים את מצב תעסוקתו ואנו מגלים שהוא ירד מ-100% משרה לחצי משרה. המסקנה היא שהוא צורך בעצם את מה שאחרים מייצרים ומתישהו הוא לא יוכל להמשיך בכך ויאלץ לשלם חובות אדירים ויהפוך לעני. כך גם עם מדינות. מי שצורך ללא הפסקה וחובו גדל (ויתר על כן – עיקר החוב מופנה לצריכה ולא לגורמי ייצור) ויצרנותו יורדת אפשר להבין שהוא עשיר "בכאילו" ולא באמת. הוא עשיר כי בינתיים הוא צורך את מה שאחרים מייצרים. כל העניין הזה הוא קל וחומר בכלכלה ואני מתפלא שמי שקנה לעצמו השכלה כעו"ד לא מכיר את העניין הזה.

    אגב, מעניין שאתה מזכיר את כל המשתנים המקרו כלכליים דווקא. מקרו כלכלה הוא ענף שהתפתח לאור תורתו של קיינס ולא לאור דבריהם של הכלכלנים מהאסכולות הליברליות למיניהן (שרובם סולדים מהעניין הזה שמתואר בפיהם כפסאודו-מדע).

  • אחת העם  On יולי 31, 2011 at 12:12 AM

    אני ממליצה לך לקרוא את הספר "מומו" של מיכאל אנדה. לכאורה ספר ילדים, ובעצם משל על העולם הקפיטליסטי החומרני. בעיני ביבי ודומיו הם אנשים חומרניים, חשוכים ומסוכנים להתפתחות המין האנושי. בפירוש כך. קרא את מומו, ותבין.

  • bronte  On יולי 31, 2011 at 4:04 AM

    איזה פוסט חכם!

  • אזרח.  On יולי 31, 2011 at 5:24 AM

    דבריך נופלים על אוזניים ועיניים אטומות. הקלקלנים רואים רק מספרים.הם לא יכולים לראות בני אדם.הופתעתי לרעה שדווקא הפילוסוף (האמור להבין את מה שכתבת טוב יותר מהקלקלנים ) שמונה לשר האוצר מתנהג כאחרון הקלקלנים.

  • nina ramon  On יולי 31, 2011 at 7:40 AM

    עוד נקודה שנדמה שנשכחה:
    הכלכלן הראשון, אדם סמית', היה ידידו של דיוויד יום, והיה פילוסוף מוסר!!!
    לא היה מדע כלכלה במאה ה-18!
    ובאשר ליד הנעלמה – מסתבר שסמית' עצמו לא התייחס לזה כאבן היסוד של משנתו. מישהו, לאורך הדרך, כמו שלפעמים קורה, לקח משהו קטן אחד והפך אותו לענק…

  • אריק גלסנר  On יולי 31, 2011 at 2:50 PM

    תודה רבה על תגובותיכם. עתותיי אינן בידיי כעת כך שאיני יכול להתייחס ביתר פירוט לתגובות, האוהדות והביקורתיות כאחת. כפי שאמרתי כמה פעמים: אני קורא את כל התגובות ומתייחס אליהן (בראשי) בכובד ראש (לפי העניין), אבל איני מספיק תמיד לענות ולהתייחס אליהן.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: