ביקורת על "מי מאמין", של אנטוניו מונדה, הוצאת "עם עובד"

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

להלן כמה מרגעי השיא בקובץ הזה, בו מפנה הקולנוען (הקתולי), אנטוניו מונדה, שאלות לאינטלקטואלים ואמנים אמריקאיים, נוצרים, יהודים ומוסלמי, הנוגעות לאמונתם באלוהים וליחסם לדת. סול בלו (מאמין) אינו שש להתראיין על אמונתו: "משום שאנחנו יכולים להיות כנים במאה אחוזים רק עם עצמנו ובעצם, עם אלוהים. בראיון מה שקובע בסופו של דבר הם: נרקיסיזם, הרצון לומר משהו אינטליגנטי והדאגה לרושם שנותיר, גם כשברור שהכוונות טובות" (עמ' 28). הסופר מייקל קנינגהאם (לא מאמין) אך "חושב שכל מי שמאמין במשהו, מלבד קניות [צ"ל "בקניות" – א.ג.; על התרגום להלן], הוא גיבור" (עמ' 41). הסופרת פאולה פוקס (לא מאמינה) מוצאת בדת זכות גדולה: "לפני כמה ימים התנגשתי במקרה בשליח שבא למסור משהו. כשהתנצלתי הוא אמר לי: 'לעולם אל תבקשי סליחה. זה סימן לחולשה'. אני לא יודעת אם רצה להיות נחמד ולחסוך לי את המבוכה, אבל אני חושבת שגישה כזאת חושפת היעדר חינוך דתי" (עמ' 63). גרייס פיילי (לא מאמינה), הסופרת היהודייה, אוהבת את התנ"ך אך פחות את הברית החדשה: "נראה לי שמה שהיה עַד לאותה נקודה מסע מופלא של הגדרה והגדרה עצמית הופך למשהו תעמולתי" (עמ' 99). סלמאן רושדי (לא מאמין), מאמין עם זאת בנשמה מסוג מסוים: "אני מאמין בנשמה בת חלוף" (עמ' 112). המשורר בן האיים הקריביים וזוכה הנובל, דרק וולקוט (מייד יוסבר), עונה לשאלה האם הוא מאמין באלוהים באופן הבא: "אני מאמין שאני מאמין" (עמ' 131).
אנחנו ב-213 מילים בתוך הביקורת ומניתי את רוב רגעי השיא בקובץ. חסכתי לכם את קריאתו. הלא תסכימו איתי: ספר שאפשר להביא את רוב רגעיו החשובים בחצי ביקורת – אין טעם לקוראו בשלמותו. זה אינו קובץ גרוע או שטחי, אם כי הוא גם אינו מעמיק במיוחד. הנקודה היא שרוב הרעיונות בראיונות הן וואריאציה על הגדרתו של טולסטוי את הדת. ב"ווידוי" שלו הגדיר טולסטוי את הדת בפשטות: דת היא ביטוי היחס שחש האדם לקוסמוס, ביטוי היחס בין הסופי לאינסופי. זה רעיון עמוק המבוטא בפשטות טולסטויאנית אופיינית. אינני צריך לקרוא חזרות רבות עליו, דוגמת זו של טוני מוריסון (אגנוסטית): "אנחנו חשים שאנחנו יחידי סגולה ואכן אנחנו כאלה בדרכים שונות, אבל אנחנו חשים גם שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר שאיננו יכולים לחוש כלפיו אלא נוסטלגיה" (עמ' 95).
יש לטעמי עניין בספר הזה. אבל הוא לא מצריך או מצדיק את קריאתו. עניין אחד הוא עצם הופעתו. אחרי מאות שנים של קרבות מאסף, הדת נמצאת היום באופנסיבה, הדת חזרה ובגדול, אם לנקוט לשון חולין. הניו-אייג', על כל גווניו, יש לזכור, הוא הרי סוג של תחייה דתית. בניגוד לנביאי כפירה כריצ'רד דוקינס, אני (לא מאמין) לא בטוח שזה דבר רע. העולם החילוני-ליברלי-אבולוציוני של דוקינס, על "הישרדות המותאמים ביותר", מזכיר לי יותר מדי את אותו שליח שנזף בפאולה פוקס: "לעולם אל תבקשי סליחה. זה סימן לחולשה".
אבל חזרתה של הדת היא כבר מן המפורסמות. מה שמקורי יותר באשר לקובץ הזה (שוב, בלי צורך לקוראו) הוא הפנייה לאנשי רוח, ובמיוחד לסופרים, המהווים את רוב הנשאלים (12, בצדם ארכיטקט, שלושה בימאי קולנוע, שחקנית והיסטוריון). האם לא רק הדת חוזרת? אלא גם דמות הסופר-האינטלקטואל? מעניין שרבים מהכותבים מציינים את האמנות כדתם. גם זו אמירה שמזמן לא הושמעה, או לא הושמעה בכזה חוסר התנצלות. כך פראנזן: "הדת שלי היא ספרים ובשבילי המאמינים הם אנשים שקוראים, ועובדה עצובה היא שאני פשוט לא מעוניין באנשים שאינם קוראים, אלא אם כן מתחשק להם להמיר את דתם לזו שלי" (עמ' 72). והנה הסופר ריצ'רד פורד, באמירה לא פחות מפתיעה: "הדת שלי והסיבה שלי לחיות מצויות באמנות. אני רוצה לצטט מדבריו של וואלאס סטיוונס: 'בעידן של חוסר אמונה המשורר הוא שצריך להעניק את הסיפוק של אמונה במקצב ובסגנון שלו'" (עמ' 57). האם הקובץ מבטא את חזרתו של הסופר כאוטוריטה רוחנית ואת חזרתה של האמנות כעיסוק רציני? ישעיהו ברלין טען פעם כי ההשפעה האדירה שזכו לה הסופרים ברוסיה של המאה ה-19 נבעה מהצנזורה הצאריסטית. כל הדיונים החשובים – הפוליטיים, הפילוסופיים, הכלכליים, החברתיים – לא יכלו להתנהל בחופשיות והתקבצו אל הספרות. כך הפכה הספרות הרוסית של המאה ה-19 למה שהיא. האם חדירתו המסיבית של השוק לתחומי האמנויות, התמסחרות לה נופלים בעיקר אותן אמנויות שמצריכות סיכון גדול של הון ראשוני (הטלוויזיה והקולנוע, למשל), האם דילול השיח הציבורי (קשייה של העיתונות המודפסת ורדידות החדשות בערוצים המסחריים, למשל), יוצרים אפקט דומה לצנזורה הצאריסטית? האם, לפיכך, בספרות הולכים ומתנקזים הדיונים הרציניים של החברה? והאם, בהתאם לכך, הסופרים חוזרים ומקבלים מעמד שכבר עשרות שנים לא היה להם (מקרה פראנזן, לפחות, מוכיח שכן)? אלה אפשרויות מרחיקות-לכת ולא סבירות אמנם, על רקע המצב התרבותי העכשווי, אבל הקובץ הזה מציע שאולי אלה אפשרויות לא לגמרי מופרכות.
בכל אופן, עדות סותרת לאפשרות ההיפותטית הזו של יחס רציני מחודש לתרבות מספקת הגרסה העברית. התרגום מרושל מאד. ההתרשלות מתחילה ממש בפתיחה. האם הקובץ מתורגם מאנגלית, כפי שמצוין בפתיח, או, כפי שמצוין באותו עמוד ממש, מהקובץ האיטלקי ("Tu Credi?"). חלקים גדולים בספר כתובים באנגלית מעוברתת (השמטת ה"א הידיעה, למשל). בהוצאת "עם עובד", בה במיוחד, רצוי שג'ונתן פראנזן לא ייקרא, בפמיליאריות שאינה במקומה, "יונתן פראנזן".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: