ביקורת על "ספארי", של ג'וליה פרמנטו, הוצאת "אגם"

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

רוב הדמויות התל אביביות ב"ספארי" לא תצטרפנה למחאת האוהלים בשדרות רוטשילד. יש להן כסף. כך היא, למשל, הסופרת לוּאי קוּק, בת העשירים, או מאהבה האנמי, מיכאל בק. הבטלה היא אם כל חטאת, כמאמר הפתגם, ומי שלא יכול להרשות לעצמו לצאת כל ערב למסיבה, לממן פילגש צעירה, להסניף קוקאין או לארגן ארוחת ערב עם שף פרטי בביתו האופנתי ביפו, אולי לא יסבול גם מהקטנוניות והריקנות של החיים המתוארים כאן. גם הגר בקמן, ה"פרטי צ'יק", הגיבורה המספרת את סיפורה בגוף ראשון (חלקי רומן אחרים, למשל חייה של לואי קוק, מסופרים בגוף שלישי), שאינה אמידה כמו עמיתיה, מתעבת עניים או קמצנים. כשם שזינם של הגברים צריך תמיד לעמוד כך גם על כספומטם לגרגר.
ישנה איזו דו-פרצופיות בכתיבה ובקריאה של ספרים מהסוג הזה (וגם בכתיבת ביקורת עליהם). מין שילוב של פתיינות ויצירת גועל, הימשכות ומתיחת ביקורת. הגועל משמש לעתים כאליבי לחשיפת חומרים פורנוגראפיים; הביקורת המצקצקת של הקוראים מהולה בקנאה על החיים הטובים והסקסיים.
אבל רומן הביכורים של ג'וליה פרמנטו (הישראלית, למרות שמה המנצנץ) לא רע בכלל. יש לו קצב טוב, ארגון ופרישת החומרים המסופרים נעשו בשום שכל והחלוקה למה שנאמר במפורש ולמה שעל הקורא להסיק מוצלחת. תובנותיו הקטנות של הרומן מעניינות ודקות ("הוא רצה שהיא תמיד תהיה לצדו ותגרום לו להרגיש חכם. כי גם הוא, כמו הסובבים אותו, לא ידע אם הוא חכם או טיפש") , נימתו הסאטירית משכנעת (כמה פעמים, למשל, המספר מציין כבדרך אגב, שלואי קוק "הצטערה שאין לה משרתת"), הוא אף שנון למדי ופעם אחת אף הביא אותי לפרוץ בצחוק בקול רם. מדובר בבדיחה וולגרית במיוחד ולאלה מקוראיי שאינם רוצים להיחשף לחומרים קשים אני ממליץ לדלג שורותיים. אבל יש משהו במשפט הזה שלוכד באחת את הווייתה המיידית של הגר ואת פחדה לעבור להוויה אחרת: "תירגעי, תנשמי, מה יהיה יום אחד כשתהיי בהיריון ותצטרכי ללדת והכוּס שלך ייפתח לממדים ענקיים, כמו פיסטינג רק החוצה?" (עמ' 34). הטון של הספר לא מתריס, ייאמר עוד לשבחו. התחושה היא שפרמנטו לא מנסה להפחיד אותנו, אלא לתאר. העולם שהיא מתארת לא נראה כייפי כל כך וגם לא ממש נוראי (למעט חלק אחד, המתאר תחרות בין ברמנים במועדון על השפלת בחורות; קטע פרוזה מבחיל וחזק). זה עולם ממכר, אולי, אבל לא מהנה. גם זה הישג של הספר, תיאור של חיים הדוניסטיים סתמיים ולא מספקים.
כמה דברים בולטים בעולם המתואר. האהבה חופשית, כמו שאומרים, אבל היא תחרותית ואנוכית. ההתמכרות למותגי צריכה המצויה כאן ("אני נשכבת על המיטה לבושה בסקיני ג'ינס של קלואה ובסריג לבן של זארה"), תשוקה שעלי להודות שאף פעם לא הבנתי אותה, דומה למיניות התחרותית. גם את הגוף "לובשים" על מנת להתהדר בו. למעשה, לא ברור עד כמה הנשים בספר נהנות בכלל ממין. לואי קוק, הסופרת, מעולם עוד לא גמרה. והגר מעידה על עצמה: "חופשיה, עצמאית, פתוחה מינית. מעניין אם זה מה שכולם חושבים עלי. זה כל כך רחוק ממני". הרבה יותר מיצרי מין מצייר הספר יצרי תוקפנות, בעיקר של הגר. דוגמה אחת מרבות: "פקידים עלובים, אם לא הייתי כל כך מותשת, הייתי מפוצצת לכם את הגולגלות ודוחפת את המפתח של חדר 307 לתוך ארובות העיניים הבוהות שלכם" (עמ' 31). ואולי המאפיין המרכזי של הגיבורה הוא הקפריזיות, תנודתה התזזיתית מזעם נורא וקנאה מאכלת לרכות, רגשי נחיתות ופרצי אהבה. הגברים ברומן הזה יותר רומנטיים מהנשים, אבל התחושה היא שהסופרת חושדת ברומנטיות הזו ובאחד המקרים המוצלחים של מסירת מידע באופן לא מפורש מתברר אכן שאי אפשר לסמוך אפילו על אחד הגיבורים, בחור "רציני" ורומנטיקן-לכאורה.
מה שמונע מהרומן הזה להיות יותר מספר אלגנטי ופקחי היא היעדרה של יכולת אינדוקטיבית, כלומר לקיחת פרטי הסיפור ובניית תזה מקורית מהם. מה שהפך את וולבק לוולבק לא הייתה רק יכולתו לצייר חברה מתבהמת ומתקופפת (כלומר, נסוגה לאחור באבולוציה), אלא, בין השאר, יכולתו להסביר את הנסיבות ההיסטוריות של היווצרות החברה הזו, יכולתו להציע תזה. כאן לא נוצרת קוהרנטיות מספקת בין חלקי הרומן או בינם לבין תזת-על כלשהי. כאמור, בצד תיאור ההדוניזם, הנושא האמיתי של הרומן, בעיניי, הוא התוקפנות וחוסר היציבות הרגשית. אך אין תחושה שהסופרת עצמה הבינה שאלה נושאיה המרכזיים ו"התזה" שמבצבצת כאן קשורה להדוניזם הריקני בלבד.
אפרופו וולבק. גם עוצמת השנאה שרוחש וולבק לחברה העכשווית מסבירה את מרכזיותו. ואילו עמדתה של פרמנטו נדמית כאמביוולנטית, נגעלת ונמשכת. היא מאפיינת אמנם את גיבורתה כמי שמנסה להסתיר את קריאת ה"הצילו" ש"מתנוסס כמעט תמיד על פניה", אבל נדמה שעמדתה לא ברורה לה עצמה. כמובן, אמביוולנטיות היא עמדה לגיטימית, ואולי היחידה שניתן להצדיקה באמת בסופו של חשבון, אבל גם אמביוולנטיות אפשר להציג ביתר נחרצות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איה  On אוגוסט 20, 2011 at 2:19 PM

    לאריק,

    קודם כל משמח לראות שחזרת לאלמנט שלך 🙂

    יצא לי לקרוא בספר. הרבה ממה שכתבת לא מצאתי בו והרבה ממה שמצאתי לא התייחסת אליו. למשל, זכור לי שהקטע שבו הספר עובר לגוף שלישי מתיישב לו בממפתיע כאיזו מובלעת. סתם ככה. באופן טיפשי ולא מאוזן. חלקים גדולים בספר טרחניים ומשמימים למרות השנינות הזרועה ברצף שלעיתים ממש מעיקה, כי אין התייחסות לכעס הקיים מתחתיה כעניין מרכזי, כפי שציינת כ"תזה". אגב. הרומן הוא בעצם מין תמונת מציאות לתזה של וולבק, כביכול, אבל כתוב באופן מאוד לא קוהרנטי, כםפי שציינת, אולי בלי להבין זאת בכלל. הדמויות הן רעיונות אפילו קשה להגדירן כפלקטיות. ובסך הכל מדובר בדיקט. עוד סוג של דיקט. אפשר לומר שהדיקט עסיסי משהו שיש בו איזה מיץ והוא לא לגמרי יבשושי אבל הוא לא מפסיק להיות דיקט. לכן התפלאתי לקרוא על קיומן של "תובנות". תובנה היא הבנה שיש בה חדירה למעמקי נפש רגש והתנהגות, והרי בדיקט עסקינן וכמה כבר ניתן לחדור אליו – אתה יוצא מהצד השני. מדובר בקומנטים זעירים, הבנות זערוריות, הבחנות כלשהן.

    אני חושבת שהתרגיל האקרובטי שביצעת כאן להבנתי כדי "בכל זאת למצוא בה/בו משהו" מוזר בלשון המעטה. והערה אחרונה: אם הספר הזה אלגנטי – אז אנחנו בצרה גדולה לגבי משמעות הביטוי המושג אלגנטיות. אלגנטיות יכולה להתקיים רק בתנאי שהכותב שולט שליטה מלאה במדיום. והרי גם אתה הצבעת על העובדה ש"נדמה שעמדתה לא ברורה לה עצמה". חוסר ההבנה כזה (למשמעויות הנגזרות והעולות) קיים לכל אורך הספר ובכל האספקטים. ללא הבנה שכזו לא ניתן לשלוט במדיום באופן שמאפשר *אלגנטיות*. כמובן שלא ניתן להוציא מוצר אלגנטי אם אין בו קוהרנטיות, והרי גם אתה הבחנת בחוסר הקוהרנטיות. ואכן הספר לא אלגטני. הוא קריא, קליל, אבל אין בו אלגנטיות. אלגנטיות זה נבוקוב. למשל. בתור רף למשל. משם אפשר להתחיל לספור. צריך הרי איזה מודד.

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 20, 2011 at 3:19 PM

    לאיה – הביקורות שאני כותב על ספרים בהווה אינן עם עיניים אל הנצח. כלומר, בהשוואה למופתי הספרות העולמית בכל הדורות לא יצא אף רומן ישראלי חדש (כמעט) זכאי. וגם רומן לא ישראלי.
    נהניתי מהקריאה בספר הזה בזמן שקראתי אותו. זה לא דבר מועט בעיניי. ספרים רבים פשוט מביאים את הנאחס בקריאה: הם גולמניים, לא כנים עם עצמם, לא פקחיים, ארכניים שלא בצדק וכו'. האם צריך הקורא לקרוא בו אם לא נפל כבר לידיו כמו שהוא נפל לידיי? על זה אני מעיר בכך שהרומן סובל מבעיות כאלה ואחרות. אם הדילמה היא נבוקוב או ספארי – ברור שנבוקוב לוקח. אבל לא תמיד זו הדילמה.

  • איה  On אוגוסט 21, 2011 at 12:10 AM

    אריק,

    התכוונתי לגבי ההגדרה- אלגנטי. האם סאפרי אכן "אלגנטי".

    לא הצעתי ולא מציעה להשוות שום דבר לנבוקוב.

    ספארי באמת לא מביא נאחס. בזה אני מסכימה איתך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: