ביקורת על "המראה מקאסל-רוק", של אליס מונרו, הוצאת "זמורה ביתן"

פורסם ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בהקדמתה כותבת מונרו, הנחשבת (ומהיכרותי עם חלק מיצירתה: בצדק) לאחת מגדולות כותבות הפרוזה בעולם האנגלוסכסי, שספרה הנוכחי שונה מהאחרים. מונרו הקנדית, ילידת 1931, שספרה זה יצא במקור ב-2006, מסבירה: "בסיפורים אחרים שכתבתי בגוף ראשון שאבתי השראה מחומרים אישיים, אולם עשיתי בהם ככל העולה על רוחי […] בסיפורים אלה, לעומת זאת, עשיתי משהו מעט שונה, משהו שדומה יותר לכתיבה אוטוביוגרפית". ואכן, הספר שלפנינו מביא סיפורים מתולדות משפחתה של מונרו, המתחילים בסקוטלנד במאה ה-18, באזור ליד אדינבורו המכונה בספר גיאוגרפיה אחד "אזור חסר יתרונות" (מטפורה לדמויות הממוצעות המעוררות את עניינה של מונרו הסופרת), עוברים להגירתה של המשפחה לקנדה בתחילת המאה ה-19 ולתיאור קשייה החלוציים במדינה החדשה ומגיעים עד לפרקים מחייה של הסופרת.
מעברם של כותבי פרוזה לכתיבה אוטוביוגרפית הוא, אם כן, תופעה עולמית. אם כי בישראל הוא הגיע לממדים עצומים והוא, אולי, המאפיין הבולט ביותר של הפרוזה הישראלית בעשור האחרון. בעבר התייחסתי לתופעה הזו בחשדנות. היא נדמתה לי עדות להידלדלות היכולת לסובלימציה, כלומר היכולת להינשאות על כנפי הדמיון. היעדר יכולת לסובלימציה הוא גם אחד המאפיינים של הנרקיסיזם בתיאוריה הפסיכואנליטית. ההיצמדות לדברים שקרו לסופר, נראתה, לכן, כדוגמה נוספת למה שמבקר התרבות הדגול, כריסטופר לאש, כינה: "תרבות הנרקיסיזם". אבל היום איני בטוח כל כך. בין השאר בזכות מונרו, שסגולותיה הגדולות כסופרת מסירות את החשד שמדובר בנרקיסיזם פשוט. ייתכן, אני מהרהר היום, שהמעבר לכתיבה אוטוביוגרפית מבטא שידוד מערכות ספרותי, חזרה לאחור (שהיא אולי התקדמות); מעבר לפוסטמודרניזם, למודרניזם ואף מעבר לתפיסת האסתטיקה כאוטונומית ומנותקת מהחיים, תפיסתו של קאנט מהמאה ה-18. ייתכן שהמעבר לכתיבה אוטוביוגרפית מבטא חיפוש של הספרות אחר רלוונטיות, הפיכתה להיסטוריה של הפרט (כלומר, מיזוג בין ה-history וה–story). אם הכתיבה האוטוביוגרפית עוררה אצלי בעבר את החשד כי בעולם שמאדיר את ה"פראקטי" הרי שהיא מבקשת לספק את "הפרקטיות" הנחשקת באמצעות ההצדקה התועלתנית המכונה "ניסיון חיים", הרי שאותה מחשבה בדיוק נראית לי כעת לאו דווקא שלילית.
ועם זאת יש להעיר על תופעה מעניינת וכמעט מסתורית. בקובץ הסיפורים הזה אין את אותה תחושה של לכידת חיים בפלצור ספרותי, שיש בקובץ הסיפורים הכביר של הסופרת, "בריחה", שראה אור לפני שנים אחדות. הקובץ הזה, האוטוביוגרפי, פשוט פחות טוב. דווקא בסיפורים הבדויים ניכר היה יותר דופק החיים והתחושה הייתה שהסופרת לכדה משהו מטבעם החמקמק.
אולי שיאי הקובץ מצויים בתיאור יחסי מונרו ואביה, אדם עדין וחולמני שהתקשה לפרנס את משפחתו. כשאביה מספר איך כמעט מת בסופת שלגים וחשב כיצד יותיר את בני משפחתו ללא משען, שואלת מונרו הצעירה האם לא חשב גם על דברים אחרים באותה שעה הרת גורל. אביה תמה האם זה לא מספיק ומונרו המבוגרת מסבירה את שאלת אליס הצעירה: "אבל אני התכוונתי, האם לא חשב על עצמו". כמה רוך ואכפתיות של בת כלפי אביה יש באמירה הזו!
אבל ככלל חלק גדול מהנאת הקריאה כאן היא הנאה על דרך השלילה; לא מה שמונרו אומרת אלא מה שהיא נמנעת ממנו. אנו מתפעלים מהיכולת הלוליינית של מונרו לא לגלוש להבלטה עצמית מתפנקת, לקלישאות, לחוסר דיוק, לרגשנות, לאטימות, לְשֶקֶר, לגסות. אני מכנה את היכולת הזו: אצילות. האצילות הזו מתבטאת לפעמים פשוט בבחירת מילה. למשל, שימוש בביטוי "כבדת גוף" במקום ב"שמנה" לתיאורה של אישה שאחד מבני משפחת מונרו דחה את חיזורה (בגין אותה "כבדות גוף"). אין טעם, כמו אומרת מונרו, לפגוע בדמות משנה ברומן. לפעמים אותה אצילות מביאה את מונרו לדיוק מסוג אחר. כשאליס הצעירה והמעט צדקנית, לעדותה, עובדת כעוזרת בית בבית עשירים, היא מפחידה את בתם חסרת הדאגות בתיאור מפורט ומוגזם של חייהם הקשים של העניים. על התיאור המפורט והפיוטי הזה מעירה מונרו הבוגרת: "אף אחת מההצהרות האלה […] לא הייתה שקר מוחלט". שנאת ההפרזה של מונרו מביאה לכך שהיא מתעבת את הצגת הקונפליקט המעמדי באופן רגשני אך גם בהימנעותה מהלקאה עצמית מופרזת.
ישנם סופרים או ספרים שגאונותם או כישרונם הגדול הוא פוזיטיבי באופיו, כלומר הוא ניכר במה שיש להם לומר. אך ישנם סופרים או ספרים שגאונותם או כישרונם הגדול ניכר במה שהם נמנעים ממנו באנינות. ההבדל בין קנז של "התגנבות יחידים" (1986) לקנז של העשור ומחצה האחרונים, למשל, הוא שלקנז ב"התגנבות יחידים" היו דברים מופלאים לומר ואילו קנז המאוחר – הפחות טוב יש להודות – מצטיין במה שהוא לא אומר: במדידות המשפטים המהוקצעים, בהימנעות מרגשנות, במאופקות. כך גם מונרו. באצילות הזו יש יסוד מחנך: הקורא נתבע אף הוא לסכור את נהייתו הטלנובלית ואת להיטותו להפרזות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עוגיפלצת  On אוגוסט 28, 2011 at 9:53 PM

    אחזור גם פה: איזה כיף שחזרת לכתוב ביקורות ספרות! תענוג אינטלקטואלי צרוף!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: