Monthly Archives: ספטמבר 2011

חשבון

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

עונת השנה הזו ותודעת משמעותה בלוח השנה היהודי מרטיטות מיתרים בנפש, סליחה על קלישאת הדימוי. אולי נימלט מעט מהקלישאה אם נתאר לנו מיתרים דוממים בחדר נעול שבנפש, מיתרים מאובקים, מתוחים בציפיית שווא תמידית לרוח שתנענעם ושתמיד מתמהמהת. רק עונת השנה הזו פורצת למקום כלאם ומשיבה רוח מרטיטה עליהם. ואולי עדיין נותרנו בקלישאתנו ("מיתרים סמויים") ונינצל מעט אם ננסה לדייק יותר. אנחנו כבר לא צעירים, ומיתרים כמוסים בנפש לא רוטטים אצלנו כל יום. לפעמים מצליח לנו ולפעמים לא. כך שאנו משתמשים בעונת השנה הזו ובתודעת משמעותה בלוח השנה היהודי להזיז משהו בפנים, להנעיד את המיתרים המאובקים. אנחנו כמו פורצים בכוח לחדר הנעול ואז מאפשרים לרוח הסתווית לפעול על מיתרינו, כביכול בספונטניות.
עליונותו הברורה של ראש השנה היהודי על מקבילו האזרחי נובעת מכך שבראש השנה היהודי הטבע עצמו ממחיש את השתנות העתים. המלנכוליה המתוקה של ראש השנה נובעת מכך שאין כאן רק שינוי שרירותי של מספר או אותיות, מתשע"א לתשע"ב, אלא העולם סביבנו ממחיש את תחלופת הזמן בהשתנותו מקיץ לסתיו. בעוד שהאחד בינואר הוא עיצומו של חורף (בארצות הצפון) או אותה עונה שאינה קיץ (בישראל), ומאחוריו ומלפניו אותה עונה בדיוק. ואילו באלול, רוח סתיו עוברת ברחובותינו, רוחות שינוי. אמנם לעתים זו רוח הססנית ולעתים כמעט מדומה, אך דווקא בהססנותה, בהיותה רק נרמזת, דווקא בהיותה לא ממש ממשית, היא מפעילה את הגוף והנפש לתור אחריה, לרחרח אחריה, כמו עומדים הגוף והנפש על קצות האצבעות ומנסים, כמעט בכוח, לצפות בסתיו שאולי יופיע על חמור לבן בראש אחד ההרים.
כיוון שנולדתי בשלהי חודש אב, נלוותה לעונת השנה הזו ולמשמעותה בלוח השנה היהודי דחיפות פרטית: המונה שלך דופק, חבר. משלהי אב לראש השנה – חודש וקצת של חשבון נפש. השאלות צפו ועלו משגרת החיים, כבועות גז בכוס סודה תוססת: מי אני? מה הפכתי להיות? מי רציתי שאהיה? מי אנסה להיות? האם יש מספיק זמן לכך? ומה זה העולם הזה בכלל? הוא אמיתי? הוא משל? ומה הנמשל? ואם הוא אמיתי הרי הוא משל נורא, משל על מציאות ללא נמשל, על פשט ללא סוד. ומה זו אהבה? זה רציני הדבר הזה? זה חומר שניתן לבנות עליו, בטון מזוין, או פטה מורגנה, שכל אימת שמתקרבים אליה היא נמוגה? עם כל סלידתי מכל מה שריח אבק מיסטיקה ניו-אייג'ית נודף ממנו, הרי שבין שלהי אב לראש השנה הייתי עסוק בחישובי מספרים. כשהייתי בן 24 הייתי מוטרד מכך שהגעתי למחצית גילו של אבי בשעת מותו. וכשהייתי בן 33 מכך שאני בן גילו של אבי בשעת נישואיו. והיום, כשאני בן 38, חישבתי ומצאתי שחלפו 19 שנה מאז שהתחלתי את תהליך החזרה בשאלה. כלומר, מחצית חיי הייתי דתי ומחציתה האחרת לא. כך חשבון הנפש מושפע מחשבון פשוט.
הממ…הולך ומסתבר, אם כך, שהטור הזה הוא מה שנקרא טור אישי. פעם בשנה אולי ייסלח לי על כתיבת טור שבאופן מובהק שייך לסוג הזה.
חשבון הנפש השנתי שלי עודו בעיצומו, אבל ישנה איזו מסקנת ביניים מתגבשת. חשבון נפש מחייב רצינות, אבל רצינות אמיתית יודעת שרוח השטות מציבה אתגר רציני. והנה זו גם מסקנת חשבון הנפש שלי: מותר לי קצת להשתטות.
לבי נוקפני בחודשים האחרונים: אתה בן 38 ובמקום לקחת משכנתא ולרכוש נדל"ן, כמו אדם מבוגר, אתה חי קצת כמו מתבגר. אמנם אתה עובד בימים כמו נמלה, אבל בלילות אתה די צרצר, או לפחות הולך לשמוע להקת צרצרים ושותה בירה תוך כדי. כל זאת במקום לכרוע תחת הנטל, כמו שצריך, כמו שעושים אנשים בגילך.
אך חשבון הנפש החמור שהימים האלה עודדו אותי לחשבן משיב כנגד הטענות הללו: נכון, מרשי מתנהג קצת כאילו הוא בגיל ההתבגרות. אבל למרשי, יש לזכור, לא היה בדיוק גיל התבגרות משלו. החיים הביאו לכך שבגיל ההתבגרות המקורי היה מרשי חמור סבר ומחשבה. החיים הביאו לכך שבלילות נעוריו לא יצא מרשי לבלות כדרך הנערים, אלא ישב מרשי שקוד על דפי גמרא. על כך, אגב, מרשי לא מצטער. הוא אהב ללמוד גמרא והלימוד הועיל לו רבות. הוא אף טוען שיש קרבה גדולה בין הפלפול התלמודי לסוג הכישרון הנדרש ממבקר ספרות. אבל אין זה מענייני. בקיצור, רבותיי, מותר לפעמים להיות נער, לא רק בגיל 38 אלא גם בגיל 68. מותר, לפעמים. ולפעמים גם חובה.

על "האחים קרמאזוב" של דוסטוייבסקי (הוצאת "עם עובד")

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

את היצירה הגדולה הזו – סיפורה של משפחת קרמאזוב, שבן אחד מבניה נחשד ברצח אביו, בן אחר הוא אתאיסט וניהיליסט שסבור ש"אם אין אלוהים – הכל מותר" ובן שלישי קדוש מעורר אהדה – צריך לקרוא כמאורע בתולדות החילון המערבי. תאריך יציאתו של הרומן לאור, ב-1880, ראוי להיחקק בצד תאריכי פרסום התאוריה של קופרניקוס, משפטו של גליליאו גליליי, פרסום "מוצא המינים" של דרווין וההכרזה על מותו של אלוהים של ניטשה. בשונה מהמאורעות האחרים, “האחים קרמאזוב" הוא התקפה חזיתית על החילון ולא ציון דרך בניצחונו.
אבל מה הבעיה, בעצם, בחילון? מדוע שלא, כדברי השד שנולד במוחו הקודח של איוואן קרמאזוב, האח הניהיליסט, דברים הנאמרים באירוניה, “ינצח האדם את הטבע […] כל אדם ידע שהוא בן תמותה כל כולו ולא תהיה לו תחייה, ויקבל את פני המוות בגאון ובשלוות נפש […] בגאוותו יבין שאין טעם להלין על החיים שאינם אלא רגע, ומתוך כך יבוא לידי אהבת הזולת שלא על מנת לקבל פרס"?
דוסטויבסקי סקפטי מאד לגבי האפשרות המלבבת הזו. הספק הגדול והמפורסם שמובע בספר הזה הנו שתוצאת החילון תהיה דווקא אנרכיה מוסרית, כי "אם אין אלוהים – הכל מותר", כאמור. אחרי החורבן הרצחני שהמיטו אידאולוגיות חילוניות כמו הפשיזם ואף, להבדיל, הקומוניזם, על האנושות, הטענה הזו הזו ראויה להתייחסות רצינית. דוסטויבסקי אף טוען (הדברים נאמרים מפי אדם שפגש בצעירותו הישיש זוסימה, מורו של הבן השלישי), ובכך הוא רלוונטי יותר לתקופתנו, כי "עידן בידוד אנושי" יבוא בעקבות מות האלוהים. ברגע שיאבד הרעיון המלכד את האנושות והמקור האחד ממנו באה, כלומר האלוהים, ישקעו בני האדם בבדידות: “שהרי כל אחד שואף היום לבדל ככל האפשר את אישיותו שלו, רוצה לחוש בקרבו את מלאות החיים כולה, אלא שכל מאמציו סופם שהם מביאים לא למלאות החיים אלא להתאבדות מלאה".
ודוסטויבסקי מעמיק אף יותר את טיעונו. הוא אינו משוכנע שהחילון בכלל אפשרי! "משעה שנהיה בן חורין, אין לו לאדם דאגה כוססת ומייסרת יותר מזו – למצוא חיש-חיש מישהו לסגוד לו", חוזה האינקוויזיטור הגדול (אותו גיבור של הסיפור בתוך הסיפור שנמצא כאן, הסיפור שכותב איוואן ומשמיעו לאליושה, אחיו הצדיק). האדם מחפש ומחפש תחליפי אלוהות ומשתגע משאינו מוצאם. לפיכך חוזה האינקוויזיטור הגדול, שבתום מאות שנים של הפקרות יתחננו בני האדם לשובה של הדת כי לא יוכלו לשאת את החירות. גם בכך, גדול כוחו הנבואי של הרומן הזה; הרי אנו נוכחים בחזרתה המרשימה של הדת בעשורים האחרונים. אך מה שהופך את האמירה של האינקוויזיטור הגדול ליותר מקלישאה סמכותנית, מה שהופך אותה לגאונות דוסטוייבסקאית, הינה שהאינקוויזיטור אומר את כל זה בהתרסה כלפי ישו! כי ישו של דוסטוייבסקי אינו תומך בסמכותנות כזו! דוסטוייבסקי לא היה ריאקציונר מן השורה, הוא ייחס לחירות האנושית חשיבות דתית עליונה ולכן כישלון האנושות להיות בת-חורין אינו משמח אותו.
ועם זאת, יש לטעמי הבדל חשוב בין תוצאות החילון בדורנו לתחזיתו של דוסטויבסקי. חלה התפתחות אחת אותה לא חזה הגאון הרוסי. ההטמעה של החילון באנושות, אבדן האמונה באל, כמו חיסרה ממד מהעולם, ממד העומק, והפכה את העולם לדו-ממדי. נותרנו ללא ממד שלישי, טבולים עד צוואר בתוך העולם הזה, בקרב אחינו בני האדם. לפיכך, הבעיות האופייניות לדורנו הן בעיות הקשורות בנרקיסיזם, כלומר בתלות שלנו בתשומת הלב של אותם אחינו בני התמותה. בקצרה, אני מבקש לטעון שהנרקיסיזם האופייני לתקופתנו (שמבאר מצדו תופעות מרכזיות בחברה שלנו, כמו הסלבריטאות) נובע מסיבות מטפיסיות, הוא תוצר של החילון. ברגע שאלוהים יצא מהתמונה פונה האדם בייאושו למיקסום ההכרה שהוא יכול לקבל מאחיו.
התרגום של נילי מירסקי נהדר כצפוי. עם זאת, באחרית הדבר רומזת מירסקי שהתרגום הקודם, של צבי ארד, הנו תרגום גרוע. לא לי להתווכח עם כלת פרס ישראל לתרגום, רק אומר שכמי שקרא פעמיים את תרגומו של ארד וכעת קרא את תרגומה של מירסקי התחושה לא הייתה של קריאת ספר חדש. כך שהמתרגם הקודם לא היה כנראה כל כך גרוע.
לסיום, משהו על דוסטויבסקי והיהודים. דוסטויבסקי היה אנטישמי, אך עם זאת לא כזה שמסרב לדיאלוג. בתשובה פומבית למכתב של מבקר הספרות העברית, אברהם אורי קובנר, שתהה היאך הסופר המלא חמלה לכל נדכאי העולם אינו רוחש סימפטיה למיעוט מדוכא כל כך המונח תחת חוטמו, השיב דוסטויבסקי, בין השאר, שאם כל העולם שונא את היהודים הרי לא ייתכן שכל העולם טועה והיהודים צודקים. אמירה זו עוררה את אחד העם (כעבור שנים מספר) לכתיבת מאמרו המפורסם והמבריק "חצי נחמה". כן! אמר אחד העם, ייתכן בהחלט שכל העולם טועה! הרי "כל העולם" העליל על היהודים עלילות דם ובזה הרי בוודאי שטעה, אז, אם כך, ייתכן גם ייתכן שטועה העולם האנטישמי גם בשאר האשמותיו. והנה, בעמ' 737 בתרגום החדש, שואלת הנערה ליזה את אליושה, הגיבור החיובי של הרומן, “תגיד לי, אליושה, זה נכון שהיהודונים גונבים ילדים לקראת הפסח ושוחטים אותם?” ועל כך עונה אליושה: “אין לי מושג"! הנה לכם דוגמה לליקוי מאורות.

בכיינות גאונית – המלצה על הרומן "לא לישון לעולם"

הקישור בתגובה הראשונה

על חרדת-סטטוס אחת

פורסם ב"מוצ"ש" של "מקור ראשון"

אני רוצה לדבר על נושא רגיש אף מורכב. ואולי טור קצר לא יוכל להקיף אותו ולעשות אתו צדק. הנושא הוא חרדת סטטוס. ולא סתם חרדת סטטוס, נושא כאוב בפני עצמו, אלא חרדתנו אנו, הכותבים, ביחס למוזיקאים הפופולריים. מאז (קצת לפני) שנות הששים, מראשית הרוקנרול, הפכו יוצרי המוזיקה הפופולרית לגיבורי התרבות הגדולים ביותר. יותר משחקנים, בימאים, ציירים, מנחי טלוויזיה ובטח ובטח שסופרים. אמנם גם במאה ה-19 התקיים פולחן מוזיקאים. אולם, ראשית, ההערצה לה זכו מלחינים או אף מנצחים דגולים לא עקפה אז, כמדומה, את ההערכה לה זכו אמנים מתחומי אמנויות אחרות; לא הייתה גדולה מפולחן משוררים, למשל. שנית, יש הבדל בין הערצת מלחין, הניצב בצל מאחורי יצירתו, להערצת כוכב, הניצב בחזית. מעניין לחשוב מדוע דווקא יוצרי המוזיקה הפופולארית זוכים למעמד גבוה זה. אבל לא אוכל לפתח נושא זה כאן (שגם עוד מצריך מצדי עבודת-מחשבה).
תמיד עצבן אותי, תוצאת אותה חרדת סטטוס, שאת הסופר הבריטי הגדול, מרטין איימיס, השוו בצעירותו למיק ג'אגר. ואילו כיום ישנו דיבור על כך שהסופר האמריקאי המעולה, דייויד פוסטר וואלאס, שהתאבד לפני כשלוש שנים, הזכיר מאד את סולן נירוואנה, קורט קוביין, שאף הוא התאבד (וואלאס אף נהג ללבוש בנדנה, כמו קוביין). ואני שואל: למה לא ההפך? את חרדת הסטטוס הזו ונגזרותיה אפשר למצוא במקומות רבים: בהתעקשות להביא זמרים לערבי ספרות ושירה או בטענתם של מבקרי ספרות כמנחם בן ונסים קלדרון על כך שכיום השירה המולחנת תפסה את מקומה של השירה הכתובה. המחאה האחרונה חידדה את חרדת הסטטוס שלנו הכותבים במלוא חריפותה, כך נדמה לי. כשהכריזו ש"אמנים" תומכים במחאה התכוונו בעיקר למוזיקאים. ביקורי הסופרים במאהלי המחאה זכו לסיקור תקשורתי מצומצם בהרבה.
אני פרוזאיקון גא. אני חושב שלאמנות הרומן אין תחליף. הזמר הטוב בעולם לא יוכל למצות במדיום שלו את מה שיש לרומן להציע. אבל כשתוקפת חרדת הסטטוס הזו, מתרבים הספקות. אולי באמת הזמרים-הכותבים (ללא-כותבים איני מתייחס ביראת כבוד, וממילא ללא חרדת סטטוס) ניצבים בפסגת האמנות כיום?
הנה כמה הצעות נחמה בשבילנו, אנשי המילים.
ראשית, אשתמש במנגנון ההגנה שבפסיכואנליזה מכונה "אינטלקטואליזציה", שמשמעותו היא הסברה שכלתנית-עקרונית של מצוקה אישית. אנחנו חיים בעיצומה של "מלחמת תרבות", מלחמה בין תרבות הכתב לתרבות האוראלית-ויזואלית. הכתב הומצא לפני כמה אלפי שנים בלבד. הכתב האלפביתי, בו אנו משתמשים והתובע מאיתנו דרגת הפשטה גדולה יותר, הומצא אף מאוחר יותר. והדפוס, כידוע, הוא רק בן חמש מאות שנה. במאה העשרים קמו לתרבות הכתב הזו מתחרים רבי עוצמה. אנו חיים יותר ויותר בתרבות ויזואלית ואוראלית, כלומר בתרבות שבה התמונות והמילים המושמעות, אך לא הנכתבות, באות על חשבון הכתב. נו, אז מה מנחם בזה? ישאלו אנשי המילים. מלבד ההבנה שיש כאן תהליך גדול שאינו בשליטתנו, המנחמת בפני עצמה, דווקא המאבק הזה של תרבות הכתב מול התרבות האוראלית והויזואלית יכול לחדד את היתרונות שיש לתרבות הכתב. למשל, את מופשטותה הצוננת של הקריאה, לעומת ההיחשפות לדימויים ויזואליים ולרטיטות הדיבור האנושי, שעוצמת הרגשות שהם מעוררים חוסמת חשיבה ביקורתית.
נחמה אחרת היא ההערצה ואף רגשי הנחיתות שמגלים מוזיקאים פופולריים ביחס לסופרים הגדולים. אחד מרגעי קורת הרוח שנגרמה לי בשנים האחרונות היא ההערצה שגילה הרוקיסט, איגי פופ, לסופר מישל וולבק. מלבד ההנאה הקצת מבישה שלי, ההערצה הזו הוא בעיניי בעלת משמעות תרבותית-כללית. היא מסמלת את האפשרות שהספרות העכשווית היא עם אצבע על הדופק ההיסטורי יותר מאשר מהמוזיקה הפופולרית. זאת אחרי שחמישים שנה המצב היה הפוך. בכל מקרה, איגי פופ אינו יוצא דופן. זמרי רוק ופופ רבים, ובמיוחד הטובים והרציניים שבהם, הם אנשים קוראים שמעריצים סופרים. אם הזכרתי את ההשוואה שמעצבנת אותי בין איימיס לג'אגר, הרי שניק קייב מצדו הוא מעריץ של איימיס.
ונחמה שלישית היא הדלות הטקסטואלית של חלק גדול משירי הרוק והפופ (שבשירים לועזיים נהנית מחסות הערפל שמעניקה הידיעה החלקית של השפה). זול ולא מדויק בעיניי לטעון כי המוזיקה הפופולרית היא ז'אנר נחות בבסיסו. שיר רוק או פופ גדול הוא יצירה משמעותית לא פחות מרומן גדול (חוץ, אולי, מהרומנים הגדולים ביותר, שהם כמעט יצירות דתיות באופיין). אבל הרבה פעמים הלחן הגדול אוטם את אוזננו לחוסר התחכום או העומק של המילים. הנה דוגמה אירונית. שיר גדול גדול יש ללהקה הבריטית "דפש מוד", “Enjoy The Silence” שמו. נושאו הוא בדיוק אוזלת ידן של המילים. השיר גדול, אבל כשאתה מעיין במילים: “רגשות הם אינטנסיביים/ המילים טריביאליות/ העונג נשאר/ כך גם הכאב/ המלים חסרות משמעות/ נשכחות בקלות”, אתה חושב לעצמך: "נו, חוכמת מתבגרים, אפעס”.

על "וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם", מאת בורוז וקרואק, הוצאת "אחוזת בית"

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

ב-1945, בורוז בן ה-31 וקרואק בן ה-23, אלמונים עדיין, כתבו ביחד רומן. הרומן נכתב פרק-פרק, פרק בורוז פרק קרואק; בהתאמה, לפרקים יש שני מספרים שונים, ויל דניסן ומייק רייקו, שהנם בני דמותם של המחברים. הסיפור המסופר ברומן אירע באמת, בקרב חבורתם הניו יורקית המצומצמת של מי שלימים יהפכו ל"דור הביט". בחבורתם של בורוז וקרואק היו צמד חברים, גבר כבן ארבעים וגבר צעיר מאד ויפה תואר כבן עשרים. המבוגר היה אחוז תשוקה כלפי הצעיר ותשוקתו הנואשת הובילה לאסון המתואר פה. בגלל רצון לא לפגוע באנשים חיים נגנזה היצירה המתארת את הפרשיה הזו ופורסמה רק ב-2008 בארצות הברית. כעת פורסמה היא בעברית בתרגומו של אמיר צוקרמן.
ניו יורק שברומן הזה היא ניו יורק שונה לחלוטין מניו יורק הבורגנית של ימינו, עיר משעממת לכל המשפחה, שתוארה ברומן של מייקל קנינגהם, שכתבתי עליו לא מזמן. זו ניו יורק מחוספסת, של שיכורים, זונות ומסוממים, אבל גם של איגודי עובדים חזקים ושל בוהימיינים אמיתיים, חובבי שירה ושתייה כאחת.
הכתיבה כאן ישירה וקולחת. הפרקים של בורוז כתובים בנימה דקיקה של סרקזם מיזנטרופי, שמתבטאת למשל בתיאור כיצד בן דמותו, שיחסית לעמיתיו הפרוטה מצויה בכיסו, מנחש את בקשת ההלוואה שממשמשת לבוא בכל מפגש עם מי מהם. אך דווקא בן דמותו הציני של בורוז הוא היחיד הרוחש אמפטיה לגבר המבוגר המשתוקק נואשות ומנסה להניאו מתשוקתו ההרסנית. הפרקים של קרואק מזכירים את החום האנושי שקורן מכתיבתו המוכרת יותר (ואולי שקרן גם ממנו עצמו), חום שמתקשר לי הן לעובדה שקרואק ובני-דמותו הספרותיים כמעט תמיד נמצאים בזוגיות, כמדומה, והן לפאנ-סקסואליות שלו, מה שמכונה דו-מיניות.
מה היחס בין רומן הביכורים הכפול הזה, רומן מעניין אם כי בהחלט אין דחיפות לעזוב הכל ולרוץ לקוראו, ליצירתם המאוחרת והמפורסמת של קרואק ובורוז? קודם כל הנאמנות לחיים. גם "בדרכים" וגם "ארוחה עירומה", יצירותיהם המפורסמות ביותר של קרואק ובורוז, הם ספרים שמוותרים מראש על עיצוב ספרותי מוקפד לטובת מסירת דברים כהווייתם, דברים שאירעו לכותב גופא. בורוז, הסוריאליסטי מבין השניים, אף הגדיל לעשות בהתרחקותו מהרומן המעוצב בהכריזו באמירה מפורסמת שכתיבת ספרים יכולה להיעשות באמצעות גזירה שרירותית של ספרים שכבר נכתבו, ערבוב הקטעים וצירופם באקראי. כאן, ההסתמכות על מקרה שקרה ולא פחות מכך הבחירה הלא שגרתית לכתוב רומן בידי שני אנשים, מבטאת תפיסה שרואה בספרות ביטוי מיידי של החיים ובסופר לא מספר כל יודע החולש על כל פרט ביצירתו. אבל ישנה קרבה משמעותית יותר בין הספר שלפנינו ליצירה המאוחרת של השניים, שקשורה למושג "הגבול" בספרות האמריקאית.
מבקר הספרות היהודי-אמריקאי הפרובוקטיבי, לסלי פידלר, טען בשנות הששים כי מה שמבדיל את הספרות האמריקאית מהספרות הקונטיננטלית הוא תודעת "הגבול" – ה–Frontier – ואפשרות חצייתו. תודעה זו היא תודעת הגבול הקונקרטי והגבול כמטפורה, כלומר הספרות האמריקאית הושפעה מאפשרות חציית הגבול המערבי של המדינה האמריקאית המתהווה, ובעקבותיה עסקה גם בחציית גבולות מסוגים אחרים. כך, תודעת הגבול הקונקרטי מסבירה את משיכתם של האמריקאים לז'אנר המערבון ותודעת הגבול כמטפורה מסבירה את משיכתם לפנטזיה, חציית גבול שבין המציאות לדמיון. פידלר אף משווה בין מסעות לעבר הגבול הקונקרטי, מסעות בחלל ומסעות ל"חלל הפנימי". הספרות האמריקאית נמשכת אל המדע בדיוני ואל הפסיכדלי כאחת, בדיוק מתוך אותה תשוקה לחציית גבולות שהתבטאה במערבון.
שתי היצירות המרכזיות של שני הכותבים המרכזיים בני דור הביט ממחישות היטב את תזת הגבול של פידלר. "בדרכים", הרומן הגדול של ג'ק קרואק מ-1957, הוא סיפור של נסיעה ללא תכלית, חציית גבולות לשם חציית גבולות; ואילו "ארוחה עירומה", הרומן של בורוז מ-1959, שאגב פחות קורץ לטעמי, עוסק בהזיות של מסומם, מי שחצה את הגבול הפנימי אל הפסיכוזה.
אבל כבר הרומן המוקדם הזה מציג סוג מסוים של חציית גבול, חציית גבול מוסרית, חציית גבול המתבטאת בסלחנות שמפגין הטקסט כלפי הפשע שנעשה כאן. הסלחנות הזו מזכירה קצת את הגישה של קאמי ב"הזר", אם כי, כמדומה, אין לדבר על השפעת "הזר", שראה אור רק 3 שנים לפני כן ובצרפת הכבושה. הסלחנות כלפי הפשע נובעת מהאווירה האוונגרדית-בוהימיינית, של מי ששמים עצמם מעל המוסכמות. כך, למשל, פונה ויל דניסן בסרקזם לנער הנחשק, פיליפ: "אתה אמן. אתה לא מאמין בהגינות וביושר ובהכרת טובה".
במקרים נדירים חורגת כאן הכתיבה מהישירות שלה והופכת לכזו שיש בה סב-טקסט שיש לחלצו. מקרה בולט כזה הוא בעל עניין מיוחד, כי הוא חושף את הביקורת של הטקסט כלפי רוח הנעורים המתריסה שלו עצמו. הנער הנחשק, פיליפ, הוזה בחברה העתידית: "אני מניח שככל שיותר ויותר אנשים יהיו אמנים, ככה נתקרב למימוש של החברה האולטימטיבית". על רקע הרהוריו המהפכניים והבוהמייניים מביא קרואק (זה הפרק שלו), לסירוגין, ציטוטים מאופרת סבון רדיופונית המושמעת ברקע, ציטוטים מפי רופא זקן, ההפוכים לחלוטין ברוחם לרוח הנעורים הביטניקית של פיליפ: "יש דבר אחד שאתם מוכרחים ללמוד וזה שבחיים האלה לפעמים צריך לעשות דברים שלא לגמרי אוהבים לעשות". האוונגרד, הנעורים, החופש, מול הבורגנות, הבגרות, החובה.
כאילו מאותת כאן קרואק שחזון חציית הגבול, שבספר הזה קיבל גוון של חציית גבול מוסרית, הוא חזון שיש להיזהר ממנו, אפילו אם מי שטוען כך הוא דמות זקנה באופרת סבון מיינסטרימית.

ביקורת על "נוילנד" של אשכול נבו

הקישור לביקורת ניתן בתגובה הראשונה שלהלן.

על שלום חנוך והפגנת המיליון

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

כששמעתי לראשונה ששלום חנוך ביטל את השתתפותו בהפגנה הגדולה בכיכר המדינה רטנתי לעצמי: “אופייני". למה התכוונתי, לי עצמי לא היה בדיוק ברור. אבל, אולי, לאיזו נוקשות בניהול הקריירה שתמיד נדמה שבצבצה מבעד לכישרון הגאוני של חנוך, איזו עציות, חוסר יכולת לניצול הזדמנויות או אף להפרדת עיקר מטפל. מוצע לו להופיע באחד מהאירועים הגדולים בתולדות המדינה, לו, למלך הרוקנרול הישראלי, שכתב את שיר המחאה הכלכלי הבולט בתולדות המוזיקה הישראלית ואחד השירים הגדולים שנכתבו פה בכלל, בקיצור, הגיעו ימות המשיח אבל אנחנו נאלץ להמשיך ולחכות, כי לשלום חנוך זה לא מסתדר בלוח הזמנים. המשיח הגיע על חמור לבן אבל הפרד לא זז.
כמובן, נלוותה לרטינה שלי כעסו של האוהב הנכזב, שאהובתו ביטלה את הפגישה ואף האכזריות שתמיד מפגין המעריץ כלפי מושא הערצתו כשנקרית לפניו ההזדמנות והאחרון מאכזב אותו. הרי כל עולם ההערצה והסלבריטאות הגלוי לעין הוא רק חלקו של הקרחון המופנה לאור, במעמקים רוחש העולם הזה יצרים אפלים שמתגלים בדרך כלל ברגעי נפילת המוערץ. לפיכך, גורו לכם מהערצת מפורסמים או מרצון שיעריצו אתכם! את שלום חנוך הערצתי לאורך שנות העשרים שלי ואף ציטטתי מאחד השירים שלו בפתח הרומן שפרסמתי. הוא שימש לי מעין סופר-אגו ואולי אף סוג של תחליף-אב עד כדי כך שפעילויות מסוימות שלא נהוג לעשות בנוכחות אביך לא יכולתי לעשות בנוכחות קולו. גם היום הוא בעיניי אחד הגאונים האבסולוטיים, גאוני-הקונזצנזוס, המעטים בתרבות הישראלית.
הלכתי להפגנה הגדולה, סבתי סביב כיכר המדינה ושמחתי בהצלחת ההפגנה, אך לא נשארתי לשמוע את איל גולן. אותו שמעתי כבר בבית, בטלוויזיה. שר את "יש לי רק חלום לקנות לך יהלום" ו"מי שמאמין לא מפחד" – בהופעת חייו.
והנה חלפו הימים והחלו נפוצות שמועות על מה שעמד באמת מאחורי ביטול הופעתו של חנוך בהפגנה הגדולה. לפי אותן שמועות, כנראה נכונות, ביקשו המארגנים מחנוך להופיע לפני איל גולן וחנוך סרב. או שהוא מופיע אחרון או שאינו מופיע כלל. הסיבה נהירה: כל מי שמופיע לפני המופיע האחרון נתפס כ"חימום" להופעה הגדולה. המארגנים סברו, כנראה, וכנראה בצדק, כי יש יתרון גדול בהענקת הכבוד הזה לאיל גולן. כך יוכלו לאותת שהמחאה אינה מחאת מפונקים "אוכלי סושי", אלא מחאה עממית. אך שלום חנוך סרב להיות זמר החימום של גולן.
לגילויים הללו נלווה גל פובליציסטי מלא ביקורת ואף בוז לשלום חנוך. אז בגלל זה לא באת להופיע? בגלל אגו?! לא היו ולא נבראו שום בעיות לוחות זמנים, אם כך, אלא, פשוט, לא היה בכבוד שלך להופיע לפני איל גולן! זעמו הזועמים.
אבל הגילוי הזה, שלא נוקשות, אטימות, טמטום וחוסר יכולת להבחין בין עיקר לטפל, גרמו לחנוך לא להופיע, אלא, כפי הנראה, "רק" ענייני אגו, החזירו את כבודו של חנוך בעיניי. כן, מוצא חן בעיניי מאד שאדם עומד כך על כבודו. למה מה קרה? מדוע שחנוך יופיע לפני איל גולן?! מדוע מי שכתב מאות קלסיקות ישראליות יחמם זמר בעל קול נהדר אך שאינו כותב בעצמו את שיריו ושאין לו אישיות עצמאית מובחנת (כפי שטענתי פה לפני כמה שבועות)? אני תומך במחאה, אמר חנוך בהודעתו; אבל לא אמחל על כבודי, למרות שזה מסתדר עם השיקולים הפוליטיים-תרבותיים שלכם, הוסיף כנראה בלבו.
כן, אגו! אז מה?! אגו הנו החלקיק האלמנטרי הלא-בקיע של כל אחד מאיתנו, אגו זה דבר אותנטי, עמידה על האגו אפילו מרגשת, כשהיא סותרת אינטרס עצמי קר, כמו במקרה הזה. הרי בגלל האגו הזה לא רק שחנוך לא הופיע באחד האירועים ההיסטוריים בתולדות ישראל אלא גם, ודאי ניחש, יספוג השפלה מעצם הפרסום שבגלל אותו אגו לא הופיע.
ב"כתבים מבית המוות", היצירה האוטוביוגרפית-למחצה שפרסם דוסטויבסקי לאחר שחרורו מהכלא והגלות הסיביריים, הוא מתאר כיצד האסירים בכלא מבזבזים את כל כספם בליל הוללות אחד. אין זו טיפשות, מסביר דוסטויבסקי. "בשעה שהוא מתעלס (האסיר – א.ג.), הרי הוא משליך את הכסף תמורת דבר הנחשב בעיניו דרגה אחת למעלה מן הכסף. מהו אפוא למעלה מן הכסף בעיני האסיר? – החופש, או לפחות איזו הזיה על חופש". בזבוז הכסף הוא בעצם הכרזת עצמאות; לפחות לרגע אחד אני עושה מה שבא לי. חנוך ביטל את הופעתו למרות שהביטול נגד את האינטרסים שלו מכמה בחינות, כי הוא רצה לעשות מה שבא לו. וזה אצילי. וזה יפה.

ארבעה קצרים על גופניות וסקס

הקישור לרשימה מופיע בתגובה הראשונה.
(אני מתנצל על הסרבול – טרם גיליתי איך ואם אפשר להפנות בקישור ישיר מגוף הפוסט)

על "מוזיאון התמימות", של אורהאן פאמוק, הוצאת "זמורה-ביתן"

פורסם ב"7 לילות" של ,ידיעות אחרונות"

כיוון שאת ספרו הקודם שתורגם לעברית של חתן הנובל התורכי אורהאן פאמוק (יליד 1952), “שמי הוא אדום", קראתי בהתפעלות גדולה, שגברה והלכה (הרומן מתעורר לחיים באמצעו אבל ההתעוררות מרשימה ביותר), ציפיתי לא מעט גם מ"מוזיאון התמימות", ספרו החדש המתורגם לעברית, גם הוא בידיו האמונות של משה סביליה-שרון. הנושא הגדול של "שמי הוא אדום", ובמידה לא מועטה גם של הרומן הנוכחי, הוא יחסה של תורכיה למערב, יחס שמעורבים בו רגשי נחיתות עמוקים וזיכרונות תהילת עבר, עת רעדה אירופה כולה מהתורכים שניצבו בשערי וינה. כיוון שיחסים מסובכים עם המערב לא חסרים גם לנו, יש בקריאת הספרות הזו עניין מיוחד לקורא הישראלי. עוד סייעה לסקרנותי לגבי פאמוק המציאות הגיאופוליטית הנוכחית, בה שבה תורכיה להיות, אולי לראשונה מאז קריסת האימפריה העותמאנית, מעצמה מרכזית במזרח התיכון. למעצמה חשובה זו דומה שקברניטינו הפוליטיים מתייחסים בחוסר תבונה ורגישות משווע. אולי יש לספרות של פאמוק בעברית, חשבתי, תפקיד צנוע בהנהרת האומה הגדולה הזו לחברה הישראלית.
ציפייה אחרונה זו, הנהרת החברה התורכית לקורא הזר, נמלאת ב"מוזיאון התמימות". אבל אינני בטוח שהדבר הוא מעלה. דומה שרק בספרויות של מה שמכונה "העולם השלישי", שמור מקום כה מרכזי לרומן הראליסטי הטולסטויאני (וזה בדרך כלל הטולסטויאני; לא הבלזאקי), הרומן רחב היריעה המבקש לפרוש לעינינו חברה שלמה, על מעמדותיה, מנהגיה, דתה והפוליטיקה שלה. לעתים הטולסטויאניות הזו מניבה יצירות בינוניות, כמו "ילדי חצות" של סלמאן רושדי (ה"בוקר" והכל), לעתים יצירות מרשימות כמו "שידוך הולם" של ויקראם סת ולעתים יצירות מופת כמו "בית למר ביזוואז" של ו.ס.נאיפול. הבעיה היא לא הראליזם הטולסטויאני כשלעצמו, ז'אנר שאני מחבב דווקא. הבעיה היא שהקורא מרגיש בחלק מהמקרים שהספר נכתב לעיניים זרות. כך יוצא שלעתים הקורא חש שמוצג לו סוג של "פולקלור" מפתה, או הצעה לתיירות-כורסה ספרותית, ולעתים, וזה במקרה של הסופרים הרציניים יותר, התחושה המציקה היא שהסופר לא ביקש להנהיר לעצמו ולחברתו את עצמם, כמו במקרה של טולסטוי עצמו, ולפיכך הגיע לניואנסים ולעומקים. סופר שכותב לזרים לא מתאמץ להעמיק כל כך.
גם מסיפור אהבתו של בן העשירים, קמאל, לקרובתו הענייה, פוסון, סיפור שמתחיל ב-1976 ומסתיים בסוף שנות התשעים, למד הקורא רבות על תורכיה. אינני בטוח שזו הייתה הכוונה העיקרית של פאמוק בהנהרת החברה התורכית, ואולי אני מושפע מאירועי השבועות האחרונים בארץ, אבל בלט לעיניי עד מאד מה נורא לחיות בחברה שבה אין מעמד בינוני משמעותי. עשירי איסטנבול, כמו קמאל, שרויים בבטלה ובתענוגות. כוחותיהם וכישרונותיהם אף אינם יכולים להירתם לטובת חברתם, שהפוליטיקה שלה מושחתת והיא נקרעת בין שמרנים איסלמיים קיצוניים לטרוריסטים קומוניסטים ושרויה בין הפיכה צבאית אחת למשנה (בשנים המתוארות כאן). תחתם מצויים המוני העם העניים והאומללים, מסוממים בטלוויזיה וסרטים מטומטמים שבהם בנות עניים עולות לגדולה מפתיעה. חוסר האונים של הללו גדול שבעתיים, כמובן. וזו אולי התחושה המדכאת המרכזית של החיים בעולם השלישי: חוסר אונים.
הרומן מסופר בפי קמאל ורק לקראת סופו מדבר פאמוק מפיו שלו, לאחר שגיבור ספרו מציג את הסופר כאחד ממכרי משפחתו ומפקיד בידיו את סיפורו. ב-1976 היה קמאל בן ה30 מאורס לסיבל האלגנטית ועתידו היה מובטח. אלא שאז התאהב בקרובת משפחתו פוסון, בת השמונה העשרה והבתולה ואף שכב אתה (שמירת הבתולין היא בעלת חשיבות רבה בחלק מהחברה התורכית וממלאת תפקיד חשוב ברומן). אט אט משתנים לעינינו יחסי הכוחות בין קמאל לפוסון ומגבר רב כוח שהוזה בחיים מאושרים עם אשתו ופילגשו, שוקע קמאל באובססיה לפוסון שספק הורסת את חייו וודאי שמעניקה להם את משמעותם.
אך הרומן לא טוב (תורכיה והכל; שטוקהולם והכל). אהבתו האובססיבית של קמאל לפוסון לא אמינה ובכל מקרה היא נמתחת ומייגעת. אך יותר גרוע מכך: היא נחווית כזיוף וכחוסר יושר. כאילו ביקש הרומן להפגין לראווה איזו רגישות גברית מיוסרת. אני חושב שפאמוק היה מודע לכך (סופר ברמתו יתקשה לא להיות מודע לכך). אי לכך הוא ניסה להצדיק בעקיפין את הקיטש הזה בדיון-כביכול בתופעת "הסרט התורכי". באחד משלבי הספר נרתם קמאל לעזור לפוסון (שהתחתנה בינתיים עם אחר) להפוך לכוכבת בסרט כזה. הרתיעה של קמאל מנחיתותם של הסרטים המלודרמטיים הללו מתחלפת בהערכה. כך רומז פאמוק מאחורי גבו של הסיפור שאולי סלידתנו ממלודרמה ומקיטש אינה מוצדקת. אבל פאמוק לא באמת מאמין במסר המגומגם הזה.
וישנה עוד עדות לכך שהסופר היה מודע (במעומעם, לפחות) שהרומן שלו חלש. זהו המוזיאון שהעניק לרומן את שמו. קמאל מתעכב מאות פעמים לאורך הרומן על חפצים שהוא אוסף בכפייתיות ושומר למוזיאון הנצחה פרטי-ציבורי, חפצים הקשורים בפוסון או באיסטנבול בכלל. בהתחלה נתפס הדבר כאמצעי ספרותי מתוחכם, הסבת תשומת הלב לחומריות שבתוכה מתהלכות הדמויות. מעין הפנייה לתצלומים (א-לה זבאלד) אבל שאינם מופיעים ברומן! אבל ככל שנחשפת דלות הרומן נתפסת ההמצאה הזו כעיבוי ליטרטי שנועד לחפות בדיוק על אותה דלות.

על התרבות 6

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

ברשימה אחרונה זו בסדרה, אני מבקש למנות כמה מן הגורמים המחבלים ביכולתה של התרבות להעניק מזור ולחבוש כאב בחברה העכשווית.
הערה אחת מקדימה: קורא נבון של רשימותיי העיר לי שהשימוש שלי במילה "תרבות" אינו ממוקד. הרי "תרבות" אינה רק ספרים, סרטים ותאטרון, אינה רק שירים, טלוויזיה ואמנות פלסטית. תרבות, בייחוד בשימוש במילה במדעי החברה, הנה מונח בו משתמשים לתאר אורח חיים שלם, על הנהגותיו ונימוסיו ואורח מחשבותיו. העובדה שבישראל אין צורך ללבוש חליפה לאירוע רשמי, או שהמושג אחריות מיניסטריאלית לא מקובל כאן דה-פאקטו, או, אם להיות אקטואלי, שאין כאן פיקוח על שכר הדירה כמו שיש בכמה מקומות בעולם – כל אלה גם הם הרי חלק מ"תרבות".
זו הערה נכונה. כוונתי הייתה לעיסוק ב"תרבות" במובן מצומצם יותר. אבל, אני מבקש לטעון בקיצור נמרץ, ההרחבה הגדולה של מושג ה"תרבות" לכלילת הווייה שלמה, הנה בעצמה חלק מצייטגייסט שמבאר מצדו את חולשת התרבות (במובן המצומצם)בעידן שלנו. כי, במובן מסוים, אכן הכל נהיה "תרבות" בעידן הזה, אך, מאידך, שום דבר כמעט אינו משמר את כוחה של התרבות במובן המצומצם. בספרו מ-1970, "חברת הצריכה", טוען ז'אן בודריאר, שבחברה העכשווית המוצרים הרבים המקיפים אותנו נועדו פחות לספק את צרכינו ויותר לסמל משהו: לסמל את טעמנו, מעמדנו החברתי, אנינותנו, ייחודנו. כשאנחנו קונים "אייפון" אנחנו עושים זאת לא רק בגלל ה"אפליקציות", אלא גם בגלל ההזדמנות לבשר בעיניים קורנות לחברנו שברשותו אייפון ולו "אפליקציות מדהימות" ששינו את חיינו. כך אנחנו מסמנים את עצמנו כצועדים עם הקדמה, כאנשים שאינם מסרבים לחדש, כאנשים שיודעים להתחדש בעצמם. ברגע שהמוצרים הקונקרטיים המקיפים אותנו הופכים למותרות,לאסתטיקה או למייצגים של משהו אחר, הרי שהם ממלאים חלק מתפקידה של התרבות (במובן המצומצם של המילה) בעבר. ארחיב על זה בהזדמנות אחרת.
לתרבות היום שלושה אויבים עיקריים, לטעמי, והם התשוקה, החרדה וקריסת ההבדל בין היוצר ליצירה.
אנחנו חיים בחברה פתיינית, מוקפים הן בגופים שנחשקותם משתכללת משנה לשנה בטכנולוגיה ייעודית לפיתוח נחשקות זה (ע"ע "סטודיו סי”) והן בדימויים מושכים. ב"פיתוי" אני לא מדבר רק על מיניות. אני מדבר גם על פיתוי לחיי רווחה חסרי דאגות, בהם אנחנו יכולים לעשות כל שמתחשק לנו. אנחנו מוקפים בהתאם בסיפורי ובדימויי הצלחה ורווחה אגדיות. הליבוי הזה של התשוקה בא ישירות על חשבון היכולת לקלוט תרבות. ברגע שאתה רודף אחר הסיפוק, מתנשף במרוצה אחר מילוי החשקים, אין לך את הפנאי המינימלי שמצריכה התרבות. תרבות מזקיקה אותנו להשתהות, לאי-מעורבות ישירה, להתבוננות, אפילו לפנאי פשוט. אבל ברגע שכל ה"פנאי" שלנו מוקדש למרוץ אחר העונג הבא – כש"הפנאי" הופך בעצם לסוג של עבודה – אנחנו מחסרים הרבה מיכולתנו ליהנות מתרבות.
קשורה לתשוקה ולרדיפה אחריה החרדה, המאפיינת גם היא את העידן שלנו. לא משנה איך נסביר זאת, אם באורח החיים התחרותי והלא יציב כלכלית שאנחנו חיים בו (הסבר למי שנוטים לשמאל החברתי); אם בגרסה אירונית של פירמידת הצרכים של מאסלו, שלפיה ברגע שצרכינו החומריים מסופקים פחות או יותר, או אז, במין חוק שימור הסבל, גוברים חסכינו החרדתיים (הסבר שיכול להיות מקובל גם על איש ימין כלכלי), בכל מקרה, דומה כי רבים-רבים בינינו סובלים מחרדה בדרגות שונות. אנחנו דואגים, אנחנו מרגישים לא בטוחים, אנחנו חרדים מפני העתיד. האדם החרד, שסבלו מעורר כמובן אמפתיה, הוא, בכל אופן, אדם מרוכז בעצמו מאד. הוא פשוט חרד לגורלו. לאדם כזה אין את היכולת המינימלית הדרושה לקליטת תרבות והיא היכולת להתנתק מעצמך. באמצע הסרט הוא יבדוק אם שלחו לו סמס; את הספר הוא יקרא בעצלתיים כי הרי בחוץ המציאות בוערת; אמנות פלסטית הוא אפילו לא יטרח לנסות להבין כי יש הרי מצוקות דוחקות יותר.
לסיום, מה שמפריע לפעולתה של התרבות בעידן שלנו הוא טשטוש גובר והולך בין היוצר בשר ודם ליצירתו. לנקודה הזו הרבה ביטויים. אדגים רק אחד מהם. כשאנחנו שומעים שיר טוב אנחנו נישאים מהאני היומיומי שלנו, זה המשתוקק, התחרותי, המודע לעצמו. אנחנו מתלכדים עם השיר ויוצאים כך מבדידותנו. אבל אם תודעתנו אינה יכולה לשכוח את הזמר, כלומר את הזמר כ"טאלנט"; אם אנחנו נתקלים בזמר בפרסומת, למשל, שמזכירה לנו שהזמר הוא אדם משתוקק ושמה שבשבילנו הוא הזדמנות לגעת ביופי ולצאת מהאני היומיומי שלנו, בשבילו הוא אמצעי "לקדם" בדיוק את אותו אני יומיומי – הרי שבעצם שמיעת השיר איננו נמלטים מהעולם התחרותי אלא חוזרים במרוצה אליו.