על "פרשת גבריאל תירוש", מאת יצחק שלו, הוצאת "עם עובד"

פורסם ב"7 לילות"

ָהספר היפה הזה ראה אור במקור ב-1964 ומספר על תקופת המאורעות ('36-'39). יציאתו כעת, ב-2011, מאפשרת זווית ראייה משולשת על ההוויה הישראלית. משולשת לא רק נקודת התצפית הכרונולוגית שדרכה ניתן לקרוא בספר היום, אלא שלושה הם גם נושאיו העיקריים: ציונות, גבריות ואמנות.
המספר – כיום, כלומר בתחילת שנות הששים – גבר עייף ויגע בשנות הארבעים לחייו, נזכר בפרשה מסעירה מימי נעוריו, פרשת גבריאל תירוש. תירוש, מורה צעיר וכריזמטי יוצא גרמניה, ליכד תחתיו קבוצת נערים ירושלמים בני שבע עשרה, ארבעה בנים ובת אחת. בתחילה התהלך עמם תירוש בארץ בסיורים לימודיים-היסטוריים. אובססיבי באשר לניסיון הצלבני והאפשרות שהציונות תסתיים בכישלון דומה לו, לקח תירוש את תלמידיו לסיור באתרים צלבניים (מעניין להשוות למוטיב הצלבני אצל א.ב. יהושע בסיפוריו המוקדמים, מאותן שנים ממש שבהן פורסם ספר זה). אך חיש מהר החל תירוש לאמן את בני החבורה באימונים קרביים. תירוש גרס כי המלחמה עם הערבים בלתי נמנעת ורק הכוח ישכנע אותם לוותר על שאיפותיהם הפוליטיות. תירוש הוא למעשה מראשוני "הפורשים", שמחו על מדיניות "ההבלגה" של "ההגנה". פרוץ המאורעות נתן לתירוש ולנעריו הזדמנות לפעולה כנגד הכנופיות הערביות בסביבות ירושלים. אחת הפעולות הסתיימה במותה של הנערה, איה, שהמספר, נער רגיש וכותב שירה, היה מאוהב בה. איה, מצדה, הייתה מאוהבת במורה הכריזמטי, שקנאותו האידאולוגית לא הותירה לו פנאי לענייני אהבה.
הפרספקטיבה הכרונולוגית המשולשת שהוזכרה יוצרת עניין. שנות החמישים והששים המוקדמות נתפסו בספרות הדור, “דור הפלמ"ח" (ששלו שייך לו מבחינה כרונולוגית), כימי קטנות (כך, למשל, מתוארים ימים אלה ביצירות מגד וברטוב). ימיה ההרואיים של הציונות נתפסו כנחלת העבר ועל מקומו של הציוני ההרואי בא, בעיני שלו ועמיתיו, היהודי הישן: “בצעירותנו כולנו 'צברים', חולמים ולוחמים, פרועי-אופי ולועגים לממון. אך אין לך 'צבר' בגיל ארבעים או חמישים, שבו נעשים אנו יהודים ממולחים […] בני שבטם החרוץ של הרוטשילדים". המספר, למשל, הפך לפקיד וחברו לקבוצת הנערים הפך לבנקאי (שאר בני החבורה מתו בקרבות!). ימיה ההרואיים של הציונות כמו חלפו ועל מקומם באה הכרס והבורגנות. לכן, בזמן פרסום הספר, היה ניתן לקוראו כאגדה מתגעגעת על ימים שהיו ואינם. אבל תקופת "השלום הארוך" הישראלית, זה שבין 56' ל-67', חלפה עברה כידוע. ומאז לא יצאו עשר שנים בלי סכסוך דמים בינינו לבין שכנינו. לכן, הקריאה בספר ב-2011 טעונה באירוניה שדווקא מוסיפה לערכו. הסוגיה הפוליטית שהוא מעלה רלוונטית ואינה נחלת העבר.
הנושא השני הגדול של הספר הוא הגבריות. בכתיבתו של משה שמיר, בן דורו של שלו, מצוירים "הפורשים" כחמומי-מוח, פזיזים, “עירוניים", “ממושקפים" ופטפטנים. "הפורשים”, בקיצור, אינם גברים באמת. רק אנשי "ההגנה" או ה"פלמ"ח" – המאופקים והאחראיים – הם גברים כהלכה. יש בתיאור של שמיר – ונדמה לי שאינני דולה זאת ממוחי החולני – יותר מרמז לכך שהתנהגותם הנערית של "הפורשים" משולה או אף מרמזת על שפיכה מוקדמת; חוסר יכולת להחזיק, לעמוד זקוף לאורך זמן. אצל שלו הדברים הפוכים בתכלית. “ההבלגה" נתפסת כחולשת זקנים, כגלותיות, ואילו עמדתו של גבריאל (שמו מכיל בתוכו את השורש ג.ב.ר!) נתפסת כגברית. עליונותו הגברית של תירוש כל כך מוחלטת בעיני המספר שהוא אפילו אינו מקנא באהבתה של איה אליו. אהבתה של איה לגבריאל נתפסת כ"כניעה מרצון למרות גברית". “הפורשים" אצל שלו – אם להמשיך את המטפורה המינית – הם בעלי האון, ואילו אנשי "ההגנה" אימפוטנטים. העמדה של שלו מעט יותר מורכבת, חשוב לומר. יש אירוניה לא מועטה באופן בו הוא בוחן את הערצת הנערים לגבריאל, כמו גם את פולחן הגברות הכמעט-פשיסטי שלו (שיש בו אולי רמזים דקים להומוסקסואליות). שלו גם רומז שחינוכו בתנועת-נוער גרמנית הכשיר את גבריאל להשקפותיו הכוחניות (כוחניות מלווה בשאיפה לטוהר מוסרי; כפי שהייתה גם אצל חלק מהנאצים!). אבל האירוניה לא מערערת לחלוטין את הגבריות המרשימה שחוזה הספר הזה בעמדת "הפורשים".
המספר אינו איש מעשה והוא תוהה מדוע גבריאל בחר בו בכלל להיות חלק מהחבורה. הוא נוטה לדברי ספרות. נטייתו זו מבדילה אותו משאר בני החבורה, מלבד איה. קשה להיות אמן – או איש רגיש בכלל – בחברה מיליטריסטית: דבר זה נכון היה ב-1936, 1964 ו-2011. חלק גדול מתוגת הגבריות שאתה מוצא ביצירות שבתאי או לוין, שמיר או יזהר, נובע מהלחץ העצום שמפעילה חברה שזקוקה ללוחמים ולאנשי מעשה על בניה העדינים יותר. שלו מעניק ווריאציה מעניינת משלו לנושא הישראלי מאד הזה.
הספר כתוב בעברית נהדרת, הדורה אך גמישה. אך אולי הרושם היציב ביותר שיש בקריאת הספר הזה, שראה אור לפני כמעט חמישים שנה, הנו שלסופר יש מה לומר ולספר. לעומתו, התחושה בקריאת רומנים ישראלים רבים כיום היא, שהסופר רצה להיות סופר ואז כבר מצא מה לומר, יותר או פחות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: