על דן מירון על א.ב. יהושע

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

ביידיש, שדן מירון שולט בה ומהנה אותנו כפעם בפעם בתרגומים מספרותה, יש ביטוי הולם להבלחותיו הנוזפניות של מירון עצמו בשמי ביקורת הספרות הישראלית בהווה: קיביצער. קיביצער הוא אותו אחד שלא משתתף במשחק, אבל שופע עצות כרימון למשחקים: לא כך, שלומיאל, ההפך; ואתה שם, למה ככה?!; ואתם, התייאשתם, מה?!; ואת שם, תתאמני בבית ואז תעלי על המגרש, חצופה!
כל זאת מטיח הקיביציער במשתתפי המשחק המיוזעים ואו אז ממשיך בפיצוח גרעיניו, או, מוטב, מיטיב את הכרית תחתיו, על מנת שיוכל להשתרע ביתר נוחות ואולי אף להירדם מעט עד מחזור המשחקים הבא שיעורר בו את חדוות הנזיפה חלילה.
דן מירון הוא גדול מבקרי הספרות העברית החיים עמנו. שעות רבות של הנאה גדולה הסבה לי הקריאה בספריו וברשימותיו. אבל מזה עשרים שנה נטש מירון את הזירה הביקורתית של הספרות הישראלית המתהווה. מותר לאדם לנוח בהתקרבו לגיל הפרישה. ברור. מה גם אדם עתיר זכויות כמירון. אבל מירון ביקש לעשות מפרישתו שלו מההוויי השוטף של הספרות העברית אידאולוגיה. פרישתו שלו, פרישה דה-פאקטו גם אם לא נלוותה לה הודאה בה, כלומר פרישה דה-יורה, נתפרשה לו כפרישתה של הספרות העברית מהעולם. לכן הרהר מירון, לקראת סוף שנות השמונים, שמא ה"לוקוס" של הספרות העברית יעבור לניו יורק, כמובן, בעקבות מירון עצמו (וזה אולי הרעיון המופרך ביותר בתולדות ביקורת הספרות העברית המז'ורית); ובספרו מ-2005, "הרפיה לצורך נגיעה", בעט מירון בקונספט שעמד לנגדו כל חייו המקצועיים, קונספט הספרות הלאומית. כביכול, אם מירון, היחיד שיכול להכיל ברוחו את עיקרה ורובה של הספרות הלאומית הזו (והוא באמת כמעט היחיד), פרש מעיסוק בה – אולי גם הלאום נמוג? ממש כמו האובייקט שנמוג בהימוג הסובייקט שמכיר בו, כפי שמציעה הפילוסופיה האידיאליסטית הגרמנית.
לאחרונה, דומה, נטש מירון את נטישתו ומהרהר אולי בכל זאת יצא משהו מהמדינה הלבנטינית הקטנה שנטש. למה להסתכן? משקיע טוב מפזר את השקעותיו. הרי גם אמריקה לא במצב מזהיר… לפיכך, הוא משמר מראית עין של קשר לספרות הישראלית. מירון הוא גדול מבקרי הספרות העברית החיים עמנו אבל ספרו – שנכתב במסגרת אותו ניסיון לשמור על קשר עם הספרות הישראלית העכשווית – על "חסד ספרדי" הוא יצירה חלושה ותשושה. “חסד ספרדי" של א.ב. יהושע הוא ספר משובב נפש ופקחי, מענג מאד לקריאה ומומלץ בחום מתון, אבל הוא לא ספר חשוב במיוחד. הוא לא חשוב לא בגלל שאין מה לומר עליו ולפרש בו. הוא לא חשוב במיוחד דווקא בגלל שיש יותר מדי מה לומר עליו ולפרש בו. ולמלכודת הזו בדיוק נפל דן מירון, בפרשנות מפורטת שאינה הרבה יותר מחילוץ המסרים שטמן הסופר הפיקח למבקרים השוקקים ל"משמעויות”. אבל התחושה היא שאף אחת מאותן "משמעויות" אינה הכרחית. מסתה המפורסמת של סוזאן סונטג משנות הששים, "נגד פרשנות", כאילו נכתבה בדיוק כנגד סוג הניתוח שמציע כאן מירון וכנגד סוג הספרות שכתב כאן יהושע (סונטאג כתבה את מסתה בהקשר של שפיעה ורבייה אינפלציוניות של ביקורת מאסכולת “הביקורת החדשה” האמריקאית). "הפרשנות" הופכת כאן להיות סוג של משחק בין סופר מודע לעצמו ולמבקריו לבין אותם מבקרים; “הפרשנות” הופכת להיות סוג של פלפול סכולסטי (למען הדיוק וההגינות צריך לומר שבתוך מסתו הנוכחית של מירון חבויות כמה תובנות, שחורגות מפעילות פרשנית סכולסטית, כזו שרק נענית למכמורות שפרש יהושע למבקר או שהנן מועטות ערך כשלעצמן).
סימפטומטי שמירון סבור ש"מר מאני" הינו עידית יצירתו של יהושע, בעוד "מולכו" נופל ממנו. סימפטומטי בגלל ש"מר מאני" כמו "חסד ספרדי" הם גן עדן למבקרים, יצירות מחושבות ואינטלקטואליות לעילא; אבל העובדה הזו אינה עושה אותם ספרים טובים יותר. "מולכו" הוא ספרו הטוב ביותר של א.ב. יהושע, אף על פי שאפשר "לפרש" אותו פחות. הוא רומן טוב יותר כי יש בו משהו הכרחי, משהו פטלי, שנובע ממועקות המצב האנושי שהוא מעלה, שנדמה שגם העסיקו באופן עמוק את הסופר.
החולשה של הפרשנות המירונית ל"חסד ספרדי", שנובעת בחלקה מהיותה מאמר סיכום שקדני של "המשמעויות" החצי-גלויות שהוטמנו בספר לתועלת המבקר, הופכת את ספר הביקורת הזה לכזה שריח חריף של קידום מכירות נודף ממנו. כביכול, נחלץ המבקר לסייע במכירות ספרו של יהושע באמצעות ההכרזה, המפורטת בארכנות רבה, שזהו ספר "חשוב”.
מדי פעם, בראיונות הניתנים לרגל פרסום ספריו או תרגומיו, נוזף מירון, באופן קיביצערי כאמור, בביקורת הספרות הנכתבת בעיתונים בארץ. יש הרבה מה לשפר בביקורת הספרות העיתונאית בישראל. אבל מירון, כמדומה, אינו מבין את האתגרים הגדולים של הביקורת הזו כיום. בפני המבקרים בני הדור הזה ניצבות סוגיות מהותיות יותר ואפלות יותר שנוגעות בדברים שהיו מובנים מאליהם לבני הדור של מירון. כמו, למשל, מה זו בכלל אמנות היום? מה הכרחי בה? האם יש משהו הכרחי בה? ואולי מה שמכונה "אמנות" היום הוא פשוט המקבילה "הרוחנית" של מוצרי חברת הצריכה, כלומר מוצרים "רוחניים" שאנחנו לא ממש צריכים? האתגר הראשוני, המידי, של הביקורת העיתונאית כיום הוא למיין ולמפות לקוראים את המצאי בתוך שפע של ספרים הרואים אור. בעיה זו, ההתמצאות בשפע, היא תופעה של העשורים האחרונים, שמירון ודורו לא עמדו מולה, פשוט בגלל שיצאו הרבה הרבה פחות ספרים. זה אתגר כמעט מטפיסי – להוכיח שלא "הכל אחת", כלשונו של ברנר; שיש ספרים ראויים יותר מהאחרים בתוך הים הגדול הרוגש – הניצב היום בפני הביקורת. ביקורת כזו לא יכולה לכתוב מסה של מאה עמודים על יהושע (מלבד בעיות פרוזאיות של מקום בעיתון). אין לה זמן לכך. היא לא יכולה להישען על היהושע-יים של הדור הקודם. היא צריכה להחליט מי הם היהושע-יים של הדור הבא.
אבל את מירון ובני דורו מעולם לא עניינו יותר מדי היהושע-יים של הדור הבא וגם לא המבקרים של הדור הבא. זהו דור שלא הניח אחריו יורשים. ולא רק זאת: גם אחרי שהם נטשו את הזירה, באלה שנכנסו אליה ללא רשותם הם נוזפים מהיציע.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נטליה  On ספטמבר 12, 2011 at 11:09 AM

    אם כבר אנלוגיה לספורט, אז דן מירון הוא יותר מאמן עבר מוערך ועטור תהילה ותארים המפרשן באולפן הממוזג של אוניברסיטת קולומביה. יש לו קצת זכויות לפני שמורידים אותו ליציע עם הגרעינים, לא?

    ובכתבה הזאת של מיה סלע עושה רושם שהוא דווקא מודע למגבלות המבקרים.

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1237910.html

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 12, 2011 at 12:46 PM

    היי נטליה,
    הכרה בזכויות יש בהחלט, כפי שבא הדבר לידי ביטוי גם ברשימתי.

  • ראובן  On אוקטובר 17, 2017 at 2:09 PM

    תודה על הרשימה. בקשר ל"מולכו" לעומת "מר מאני" – מולכו יותר "יפה". וגם יותר "אמיתי" כאילו נכתב מתוך הדברים. מאני קצת מזוייף ומחושב, חצוצרת אידאולוגיה יותר. אבל בכל זאת "מאני" איכשהו יש בו מלאות, כובד, עם כל האמירה התרבותית וכו'. ההבדל הוא כמו שירה טבעית של משורר צעיר לבין שירה מתפתלת כבדה כשהמשורר מתבגר ואוסף לתוכה יותר חוכמה ותרבות. כמו כן מצאה חן בעיניי השאלה: "מה זו בכלל אמנות היום? מה הכרחי בה? האם יש משהו הכרחי בה? ואולי מה שמכונה "אמנות" היום הוא פשוט המקבילה "הרוחנית" של מוצרי חברת הצריכה, כלומר מוצרים "רוחניים" שאנחנו לא ממש צריכים?" – יפה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: