על התרבות 6

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

ברשימה אחרונה זו בסדרה, אני מבקש למנות כמה מן הגורמים המחבלים ביכולתה של התרבות להעניק מזור ולחבוש כאב בחברה העכשווית.
הערה אחת מקדימה: קורא נבון של רשימותיי העיר לי שהשימוש שלי במילה "תרבות" אינו ממוקד. הרי "תרבות" אינה רק ספרים, סרטים ותאטרון, אינה רק שירים, טלוויזיה ואמנות פלסטית. תרבות, בייחוד בשימוש במילה במדעי החברה, הנה מונח בו משתמשים לתאר אורח חיים שלם, על הנהגותיו ונימוסיו ואורח מחשבותיו. העובדה שבישראל אין צורך ללבוש חליפה לאירוע רשמי, או שהמושג אחריות מיניסטריאלית לא מקובל כאן דה-פאקטו, או, אם להיות אקטואלי, שאין כאן פיקוח על שכר הדירה כמו שיש בכמה מקומות בעולם – כל אלה גם הם הרי חלק מ"תרבות".
זו הערה נכונה. כוונתי הייתה לעיסוק ב"תרבות" במובן מצומצם יותר. אבל, אני מבקש לטעון בקיצור נמרץ, ההרחבה הגדולה של מושג ה"תרבות" לכלילת הווייה שלמה, הנה בעצמה חלק מצייטגייסט שמבאר מצדו את חולשת התרבות (במובן המצומצם)בעידן שלנו. כי, במובן מסוים, אכן הכל נהיה "תרבות" בעידן הזה, אך, מאידך, שום דבר כמעט אינו משמר את כוחה של התרבות במובן המצומצם. בספרו מ-1970, "חברת הצריכה", טוען ז'אן בודריאר, שבחברה העכשווית המוצרים הרבים המקיפים אותנו נועדו פחות לספק את צרכינו ויותר לסמל משהו: לסמל את טעמנו, מעמדנו החברתי, אנינותנו, ייחודנו. כשאנחנו קונים "אייפון" אנחנו עושים זאת לא רק בגלל ה"אפליקציות", אלא גם בגלל ההזדמנות לבשר בעיניים קורנות לחברנו שברשותו אייפון ולו "אפליקציות מדהימות" ששינו את חיינו. כך אנחנו מסמנים את עצמנו כצועדים עם הקדמה, כאנשים שאינם מסרבים לחדש, כאנשים שיודעים להתחדש בעצמם. ברגע שהמוצרים הקונקרטיים המקיפים אותנו הופכים למותרות,לאסתטיקה או למייצגים של משהו אחר, הרי שהם ממלאים חלק מתפקידה של התרבות (במובן המצומצם של המילה) בעבר. ארחיב על זה בהזדמנות אחרת.
לתרבות היום שלושה אויבים עיקריים, לטעמי, והם התשוקה, החרדה וקריסת ההבדל בין היוצר ליצירה.
אנחנו חיים בחברה פתיינית, מוקפים הן בגופים שנחשקותם משתכללת משנה לשנה בטכנולוגיה ייעודית לפיתוח נחשקות זה (ע"ע "סטודיו סי”) והן בדימויים מושכים. ב"פיתוי" אני לא מדבר רק על מיניות. אני מדבר גם על פיתוי לחיי רווחה חסרי דאגות, בהם אנחנו יכולים לעשות כל שמתחשק לנו. אנחנו מוקפים בהתאם בסיפורי ובדימויי הצלחה ורווחה אגדיות. הליבוי הזה של התשוקה בא ישירות על חשבון היכולת לקלוט תרבות. ברגע שאתה רודף אחר הסיפוק, מתנשף במרוצה אחר מילוי החשקים, אין לך את הפנאי המינימלי שמצריכה התרבות. תרבות מזקיקה אותנו להשתהות, לאי-מעורבות ישירה, להתבוננות, אפילו לפנאי פשוט. אבל ברגע שכל ה"פנאי" שלנו מוקדש למרוץ אחר העונג הבא – כש"הפנאי" הופך בעצם לסוג של עבודה – אנחנו מחסרים הרבה מיכולתנו ליהנות מתרבות.
קשורה לתשוקה ולרדיפה אחריה החרדה, המאפיינת גם היא את העידן שלנו. לא משנה איך נסביר זאת, אם באורח החיים התחרותי והלא יציב כלכלית שאנחנו חיים בו (הסבר למי שנוטים לשמאל החברתי); אם בגרסה אירונית של פירמידת הצרכים של מאסלו, שלפיה ברגע שצרכינו החומריים מסופקים פחות או יותר, או אז, במין חוק שימור הסבל, גוברים חסכינו החרדתיים (הסבר שיכול להיות מקובל גם על איש ימין כלכלי), בכל מקרה, דומה כי רבים-רבים בינינו סובלים מחרדה בדרגות שונות. אנחנו דואגים, אנחנו מרגישים לא בטוחים, אנחנו חרדים מפני העתיד. האדם החרד, שסבלו מעורר כמובן אמפתיה, הוא, בכל אופן, אדם מרוכז בעצמו מאד. הוא פשוט חרד לגורלו. לאדם כזה אין את היכולת המינימלית הדרושה לקליטת תרבות והיא היכולת להתנתק מעצמך. באמצע הסרט הוא יבדוק אם שלחו לו סמס; את הספר הוא יקרא בעצלתיים כי הרי בחוץ המציאות בוערת; אמנות פלסטית הוא אפילו לא יטרח לנסות להבין כי יש הרי מצוקות דוחקות יותר.
לסיום, מה שמפריע לפעולתה של התרבות בעידן שלנו הוא טשטוש גובר והולך בין היוצר בשר ודם ליצירתו. לנקודה הזו הרבה ביטויים. אדגים רק אחד מהם. כשאנחנו שומעים שיר טוב אנחנו נישאים מהאני היומיומי שלנו, זה המשתוקק, התחרותי, המודע לעצמו. אנחנו מתלכדים עם השיר ויוצאים כך מבדידותנו. אבל אם תודעתנו אינה יכולה לשכוח את הזמר, כלומר את הזמר כ"טאלנט"; אם אנחנו נתקלים בזמר בפרסומת, למשל, שמזכירה לנו שהזמר הוא אדם משתוקק ושמה שבשבילנו הוא הזדמנות לגעת ביופי ולצאת מהאני היומיומי שלנו, בשבילו הוא אמצעי "לקדם" בדיוק את אותו אני יומיומי – הרי שבעצם שמיעת השיר איננו נמלטים מהעולם התחרותי אלא חוזרים במרוצה אליו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרור  On ספטמבר 11, 2011 at 12:49 PM

    שלום אריק, כתבת יפה ונכון, ורק אוסיף שיש בעיניי יתרון קטן בעניין הזה לשומרי מצוות, או יותר נכון – לכאלה ששומרים את השבת. בעצמי, כמי שאינו משתמש במכשירים אלקטרוניים בשבת, אני חש איך יכולת הריכוז שלי עולה פלאים ביום הזה. איני צריך לחשוב על מיילים, הודעות, עדכונים, חדשות, ופיתויים מפה ומשם, וקל לי הרבה יותר להתרכז גם בטקסטים מורכבים וקשים, שלעיתים קרובות איני מצליח להפנות אליהם את תשומת הלב הנדרשת ביומיום הגועש (ולכן אני חושב גם שאחד האתגרים הגדולים שלנו בתקופה הזו, הוא למצוא מרחבים וזמנים שבהם אנחנו מסוגלים להתנתק מהריצה האינסופית של האינטרנט והחיים המודרניים, ובהם נוכל לתת מקום גם לחשיבה מעמיקה ולתרבות מעמיקה).

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 12, 2011 at 12:45 PM

    מעניין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: