על "מוזיאון התמימות", של אורהאן פאמוק, הוצאת "זמורה-ביתן"

פורסם ב"7 לילות" של ,ידיעות אחרונות"

כיוון שאת ספרו הקודם שתורגם לעברית של חתן הנובל התורכי אורהאן פאמוק (יליד 1952), “שמי הוא אדום", קראתי בהתפעלות גדולה, שגברה והלכה (הרומן מתעורר לחיים באמצעו אבל ההתעוררות מרשימה ביותר), ציפיתי לא מעט גם מ"מוזיאון התמימות", ספרו החדש המתורגם לעברית, גם הוא בידיו האמונות של משה סביליה-שרון. הנושא הגדול של "שמי הוא אדום", ובמידה לא מועטה גם של הרומן הנוכחי, הוא יחסה של תורכיה למערב, יחס שמעורבים בו רגשי נחיתות עמוקים וזיכרונות תהילת עבר, עת רעדה אירופה כולה מהתורכים שניצבו בשערי וינה. כיוון שיחסים מסובכים עם המערב לא חסרים גם לנו, יש בקריאת הספרות הזו עניין מיוחד לקורא הישראלי. עוד סייעה לסקרנותי לגבי פאמוק המציאות הגיאופוליטית הנוכחית, בה שבה תורכיה להיות, אולי לראשונה מאז קריסת האימפריה העותמאנית, מעצמה מרכזית במזרח התיכון. למעצמה חשובה זו דומה שקברניטינו הפוליטיים מתייחסים בחוסר תבונה ורגישות משווע. אולי יש לספרות של פאמוק בעברית, חשבתי, תפקיד צנוע בהנהרת האומה הגדולה הזו לחברה הישראלית.
ציפייה אחרונה זו, הנהרת החברה התורכית לקורא הזר, נמלאת ב"מוזיאון התמימות". אבל אינני בטוח שהדבר הוא מעלה. דומה שרק בספרויות של מה שמכונה "העולם השלישי", שמור מקום כה מרכזי לרומן הראליסטי הטולסטויאני (וזה בדרך כלל הטולסטויאני; לא הבלזאקי), הרומן רחב היריעה המבקש לפרוש לעינינו חברה שלמה, על מעמדותיה, מנהגיה, דתה והפוליטיקה שלה. לעתים הטולסטויאניות הזו מניבה יצירות בינוניות, כמו "ילדי חצות" של סלמאן רושדי (ה"בוקר" והכל), לעתים יצירות מרשימות כמו "שידוך הולם" של ויקראם סת ולעתים יצירות מופת כמו "בית למר ביזוואז" של ו.ס.נאיפול. הבעיה היא לא הראליזם הטולסטויאני כשלעצמו, ז'אנר שאני מחבב דווקא. הבעיה היא שהקורא מרגיש בחלק מהמקרים שהספר נכתב לעיניים זרות. כך יוצא שלעתים הקורא חש שמוצג לו סוג של "פולקלור" מפתה, או הצעה לתיירות-כורסה ספרותית, ולעתים, וזה במקרה של הסופרים הרציניים יותר, התחושה המציקה היא שהסופר לא ביקש להנהיר לעצמו ולחברתו את עצמם, כמו במקרה של טולסטוי עצמו, ולפיכך הגיע לניואנסים ולעומקים. סופר שכותב לזרים לא מתאמץ להעמיק כל כך.
גם מסיפור אהבתו של בן העשירים, קמאל, לקרובתו הענייה, פוסון, סיפור שמתחיל ב-1976 ומסתיים בסוף שנות התשעים, למד הקורא רבות על תורכיה. אינני בטוח שזו הייתה הכוונה העיקרית של פאמוק בהנהרת החברה התורכית, ואולי אני מושפע מאירועי השבועות האחרונים בארץ, אבל בלט לעיניי עד מאד מה נורא לחיות בחברה שבה אין מעמד בינוני משמעותי. עשירי איסטנבול, כמו קמאל, שרויים בבטלה ובתענוגות. כוחותיהם וכישרונותיהם אף אינם יכולים להירתם לטובת חברתם, שהפוליטיקה שלה מושחתת והיא נקרעת בין שמרנים איסלמיים קיצוניים לטרוריסטים קומוניסטים ושרויה בין הפיכה צבאית אחת למשנה (בשנים המתוארות כאן). תחתם מצויים המוני העם העניים והאומללים, מסוממים בטלוויזיה וסרטים מטומטמים שבהם בנות עניים עולות לגדולה מפתיעה. חוסר האונים של הללו גדול שבעתיים, כמובן. וזו אולי התחושה המדכאת המרכזית של החיים בעולם השלישי: חוסר אונים.
הרומן מסופר בפי קמאל ורק לקראת סופו מדבר פאמוק מפיו שלו, לאחר שגיבור ספרו מציג את הסופר כאחד ממכרי משפחתו ומפקיד בידיו את סיפורו. ב-1976 היה קמאל בן ה30 מאורס לסיבל האלגנטית ועתידו היה מובטח. אלא שאז התאהב בקרובת משפחתו פוסון, בת השמונה העשרה והבתולה ואף שכב אתה (שמירת הבתולין היא בעלת חשיבות רבה בחלק מהחברה התורכית וממלאת תפקיד חשוב ברומן). אט אט משתנים לעינינו יחסי הכוחות בין קמאל לפוסון ומגבר רב כוח שהוזה בחיים מאושרים עם אשתו ופילגשו, שוקע קמאל באובססיה לפוסון שספק הורסת את חייו וודאי שמעניקה להם את משמעותם.
אך הרומן לא טוב (תורכיה והכל; שטוקהולם והכל). אהבתו האובססיבית של קמאל לפוסון לא אמינה ובכל מקרה היא נמתחת ומייגעת. אך יותר גרוע מכך: היא נחווית כזיוף וכחוסר יושר. כאילו ביקש הרומן להפגין לראווה איזו רגישות גברית מיוסרת. אני חושב שפאמוק היה מודע לכך (סופר ברמתו יתקשה לא להיות מודע לכך). אי לכך הוא ניסה להצדיק בעקיפין את הקיטש הזה בדיון-כביכול בתופעת "הסרט התורכי". באחד משלבי הספר נרתם קמאל לעזור לפוסון (שהתחתנה בינתיים עם אחר) להפוך לכוכבת בסרט כזה. הרתיעה של קמאל מנחיתותם של הסרטים המלודרמטיים הללו מתחלפת בהערכה. כך רומז פאמוק מאחורי גבו של הסיפור שאולי סלידתנו ממלודרמה ומקיטש אינה מוצדקת. אבל פאמוק לא באמת מאמין במסר המגומגם הזה.
וישנה עוד עדות לכך שהסופר היה מודע (במעומעם, לפחות) שהרומן שלו חלש. זהו המוזיאון שהעניק לרומן את שמו. קמאל מתעכב מאות פעמים לאורך הרומן על חפצים שהוא אוסף בכפייתיות ושומר למוזיאון הנצחה פרטי-ציבורי, חפצים הקשורים בפוסון או באיסטנבול בכלל. בהתחלה נתפס הדבר כאמצעי ספרותי מתוחכם, הסבת תשומת הלב לחומריות שבתוכה מתהלכות הדמויות. מעין הפנייה לתצלומים (א-לה זבאלד) אבל שאינם מופיעים ברומן! אבל ככל שנחשפת דלות הרומן נתפסת ההמצאה הזו כעיבוי ליטרטי שנועד לחפות בדיוק על אותה דלות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: