על "וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם", מאת בורוז וקרואק, הוצאת "אחוזת בית"

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

ב-1945, בורוז בן ה-31 וקרואק בן ה-23, אלמונים עדיין, כתבו ביחד רומן. הרומן נכתב פרק-פרק, פרק בורוז פרק קרואק; בהתאמה, לפרקים יש שני מספרים שונים, ויל דניסן ומייק רייקו, שהנם בני דמותם של המחברים. הסיפור המסופר ברומן אירע באמת, בקרב חבורתם הניו יורקית המצומצמת של מי שלימים יהפכו ל"דור הביט". בחבורתם של בורוז וקרואק היו צמד חברים, גבר כבן ארבעים וגבר צעיר מאד ויפה תואר כבן עשרים. המבוגר היה אחוז תשוקה כלפי הצעיר ותשוקתו הנואשת הובילה לאסון המתואר פה. בגלל רצון לא לפגוע באנשים חיים נגנזה היצירה המתארת את הפרשיה הזו ופורסמה רק ב-2008 בארצות הברית. כעת פורסמה היא בעברית בתרגומו של אמיר צוקרמן.
ניו יורק שברומן הזה היא ניו יורק שונה לחלוטין מניו יורק הבורגנית של ימינו, עיר משעממת לכל המשפחה, שתוארה ברומן של מייקל קנינגהם, שכתבתי עליו לא מזמן. זו ניו יורק מחוספסת, של שיכורים, זונות ומסוממים, אבל גם של איגודי עובדים חזקים ושל בוהימיינים אמיתיים, חובבי שירה ושתייה כאחת.
הכתיבה כאן ישירה וקולחת. הפרקים של בורוז כתובים בנימה דקיקה של סרקזם מיזנטרופי, שמתבטאת למשל בתיאור כיצד בן דמותו, שיחסית לעמיתיו הפרוטה מצויה בכיסו, מנחש את בקשת ההלוואה שממשמשת לבוא בכל מפגש עם מי מהם. אך דווקא בן דמותו הציני של בורוז הוא היחיד הרוחש אמפטיה לגבר המבוגר המשתוקק נואשות ומנסה להניאו מתשוקתו ההרסנית. הפרקים של קרואק מזכירים את החום האנושי שקורן מכתיבתו המוכרת יותר (ואולי שקרן גם ממנו עצמו), חום שמתקשר לי הן לעובדה שקרואק ובני-דמותו הספרותיים כמעט תמיד נמצאים בזוגיות, כמדומה, והן לפאנ-סקסואליות שלו, מה שמכונה דו-מיניות.
מה היחס בין רומן הביכורים הכפול הזה, רומן מעניין אם כי בהחלט אין דחיפות לעזוב הכל ולרוץ לקוראו, ליצירתם המאוחרת והמפורסמת של קרואק ובורוז? קודם כל הנאמנות לחיים. גם "בדרכים" וגם "ארוחה עירומה", יצירותיהם המפורסמות ביותר של קרואק ובורוז, הם ספרים שמוותרים מראש על עיצוב ספרותי מוקפד לטובת מסירת דברים כהווייתם, דברים שאירעו לכותב גופא. בורוז, הסוריאליסטי מבין השניים, אף הגדיל לעשות בהתרחקותו מהרומן המעוצב בהכריזו באמירה מפורסמת שכתיבת ספרים יכולה להיעשות באמצעות גזירה שרירותית של ספרים שכבר נכתבו, ערבוב הקטעים וצירופם באקראי. כאן, ההסתמכות על מקרה שקרה ולא פחות מכך הבחירה הלא שגרתית לכתוב רומן בידי שני אנשים, מבטאת תפיסה שרואה בספרות ביטוי מיידי של החיים ובסופר לא מספר כל יודע החולש על כל פרט ביצירתו. אבל ישנה קרבה משמעותית יותר בין הספר שלפנינו ליצירה המאוחרת של השניים, שקשורה למושג "הגבול" בספרות האמריקאית.
מבקר הספרות היהודי-אמריקאי הפרובוקטיבי, לסלי פידלר, טען בשנות הששים כי מה שמבדיל את הספרות האמריקאית מהספרות הקונטיננטלית הוא תודעת "הגבול" – ה–Frontier – ואפשרות חצייתו. תודעה זו היא תודעת הגבול הקונקרטי והגבול כמטפורה, כלומר הספרות האמריקאית הושפעה מאפשרות חציית הגבול המערבי של המדינה האמריקאית המתהווה, ובעקבותיה עסקה גם בחציית גבולות מסוגים אחרים. כך, תודעת הגבול הקונקרטי מסבירה את משיכתם של האמריקאים לז'אנר המערבון ותודעת הגבול כמטפורה מסבירה את משיכתם לפנטזיה, חציית גבול שבין המציאות לדמיון. פידלר אף משווה בין מסעות לעבר הגבול הקונקרטי, מסעות בחלל ומסעות ל"חלל הפנימי". הספרות האמריקאית נמשכת אל המדע בדיוני ואל הפסיכדלי כאחת, בדיוק מתוך אותה תשוקה לחציית גבולות שהתבטאה במערבון.
שתי היצירות המרכזיות של שני הכותבים המרכזיים בני דור הביט ממחישות היטב את תזת הגבול של פידלר. "בדרכים", הרומן הגדול של ג'ק קרואק מ-1957, הוא סיפור של נסיעה ללא תכלית, חציית גבולות לשם חציית גבולות; ואילו "ארוחה עירומה", הרומן של בורוז מ-1959, שאגב פחות קורץ לטעמי, עוסק בהזיות של מסומם, מי שחצה את הגבול הפנימי אל הפסיכוזה.
אבל כבר הרומן המוקדם הזה מציג סוג מסוים של חציית גבול, חציית גבול מוסרית, חציית גבול המתבטאת בסלחנות שמפגין הטקסט כלפי הפשע שנעשה כאן. הסלחנות הזו מזכירה קצת את הגישה של קאמי ב"הזר", אם כי, כמדומה, אין לדבר על השפעת "הזר", שראה אור רק 3 שנים לפני כן ובצרפת הכבושה. הסלחנות כלפי הפשע נובעת מהאווירה האוונגרדית-בוהימיינית, של מי ששמים עצמם מעל המוסכמות. כך, למשל, פונה ויל דניסן בסרקזם לנער הנחשק, פיליפ: "אתה אמן. אתה לא מאמין בהגינות וביושר ובהכרת טובה".
במקרים נדירים חורגת כאן הכתיבה מהישירות שלה והופכת לכזו שיש בה סב-טקסט שיש לחלצו. מקרה בולט כזה הוא בעל עניין מיוחד, כי הוא חושף את הביקורת של הטקסט כלפי רוח הנעורים המתריסה שלו עצמו. הנער הנחשק, פיליפ, הוזה בחברה העתידית: "אני מניח שככל שיותר ויותר אנשים יהיו אמנים, ככה נתקרב למימוש של החברה האולטימטיבית". על רקע הרהוריו המהפכניים והבוהמייניים מביא קרואק (זה הפרק שלו), לסירוגין, ציטוטים מאופרת סבון רדיופונית המושמעת ברקע, ציטוטים מפי רופא זקן, ההפוכים לחלוטין ברוחם לרוח הנעורים הביטניקית של פיליפ: "יש דבר אחד שאתם מוכרחים ללמוד וזה שבחיים האלה לפעמים צריך לעשות דברים שלא לגמרי אוהבים לעשות". האוונגרד, הנעורים, החופש, מול הבורגנות, הבגרות, החובה.
כאילו מאותת כאן קרואק שחזון חציית הגבול, שבספר הזה קיבל גוון של חציית גבול מוסרית, הוא חזון שיש להיזהר ממנו, אפילו אם מי שטוען כך הוא דמות זקנה באופרת סבון מיינסטרימית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Omer  On ספטמבר 23, 2011 at 11:34 AM

    מר גלסנר שלום,

    פספסתי את הביקורת שלך על קרמזוב, התוכל להעלות אותה לאתר?

    בתודה,

    עומר.

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 23, 2011 at 1:49 PM

    שלום עומר,
    תעלה השבוע,
    ולא צריך לקרוא לי "מר". אתה יכול סתם "הוד קדושתו"

  • יד ורגל  On ספטמבר 25, 2011 at 10:45 PM

    מאז שאתה ב"שבעה לילות" , המוסף הספרותי הטוב ביותר לטעמי כיום,( וחבל שהתחרות לא קשה קצת יותר ) נדמה שנפגם המאמץ לבקר באופן שיטתי ושבועי ספרות מקור ולנסות לתת סימנים במסת הטקסטים הבדיוניים שנכתבים ויוצאים לאור במקום הזה. זה עצוב וגם מכאיב למי שיש לו צד בענין במובן הצר ואף במובן הרחב.

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 25, 2011 at 10:58 PM

    ליד ורגל: לא זנחתי את רצוני להגיע לטקסטים חשובים בספרות העברית ולנסות למפות, באופן ראשוני לפחות, חלק משמעותי ממה שנכתב כאן.
    אני עושה את זה ב"ידיעות" ובבלוג שלי.
    בקיצור, מסתמן שאמשיך לנסות לתת סימנים, כלשונך, ככל שיהיו לי משאבי זמן, אנרגיה וכלכלה לכך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: