על חרדת-סטטוס אחת

פורסם ב"מוצ"ש" של "מקור ראשון"

אני רוצה לדבר על נושא רגיש אף מורכב. ואולי טור קצר לא יוכל להקיף אותו ולעשות אתו צדק. הנושא הוא חרדת סטטוס. ולא סתם חרדת סטטוס, נושא כאוב בפני עצמו, אלא חרדתנו אנו, הכותבים, ביחס למוזיקאים הפופולריים. מאז (קצת לפני) שנות הששים, מראשית הרוקנרול, הפכו יוצרי המוזיקה הפופולרית לגיבורי התרבות הגדולים ביותר. יותר משחקנים, בימאים, ציירים, מנחי טלוויזיה ובטח ובטח שסופרים. אמנם גם במאה ה-19 התקיים פולחן מוזיקאים. אולם, ראשית, ההערצה לה זכו מלחינים או אף מנצחים דגולים לא עקפה אז, כמדומה, את ההערכה לה זכו אמנים מתחומי אמנויות אחרות; לא הייתה גדולה מפולחן משוררים, למשל. שנית, יש הבדל בין הערצת מלחין, הניצב בצל מאחורי יצירתו, להערצת כוכב, הניצב בחזית. מעניין לחשוב מדוע דווקא יוצרי המוזיקה הפופולארית זוכים למעמד גבוה זה. אבל לא אוכל לפתח נושא זה כאן (שגם עוד מצריך מצדי עבודת-מחשבה).
תמיד עצבן אותי, תוצאת אותה חרדת סטטוס, שאת הסופר הבריטי הגדול, מרטין איימיס, השוו בצעירותו למיק ג'אגר. ואילו כיום ישנו דיבור על כך שהסופר האמריקאי המעולה, דייויד פוסטר וואלאס, שהתאבד לפני כשלוש שנים, הזכיר מאד את סולן נירוואנה, קורט קוביין, שאף הוא התאבד (וואלאס אף נהג ללבוש בנדנה, כמו קוביין). ואני שואל: למה לא ההפך? את חרדת הסטטוס הזו ונגזרותיה אפשר למצוא במקומות רבים: בהתעקשות להביא זמרים לערבי ספרות ושירה או בטענתם של מבקרי ספרות כמנחם בן ונסים קלדרון על כך שכיום השירה המולחנת תפסה את מקומה של השירה הכתובה. המחאה האחרונה חידדה את חרדת הסטטוס שלנו הכותבים במלוא חריפותה, כך נדמה לי. כשהכריזו ש"אמנים" תומכים במחאה התכוונו בעיקר למוזיקאים. ביקורי הסופרים במאהלי המחאה זכו לסיקור תקשורתי מצומצם בהרבה.
אני פרוזאיקון גא. אני חושב שלאמנות הרומן אין תחליף. הזמר הטוב בעולם לא יוכל למצות במדיום שלו את מה שיש לרומן להציע. אבל כשתוקפת חרדת הסטטוס הזו, מתרבים הספקות. אולי באמת הזמרים-הכותבים (ללא-כותבים איני מתייחס ביראת כבוד, וממילא ללא חרדת סטטוס) ניצבים בפסגת האמנות כיום?
הנה כמה הצעות נחמה בשבילנו, אנשי המילים.
ראשית, אשתמש במנגנון ההגנה שבפסיכואנליזה מכונה "אינטלקטואליזציה", שמשמעותו היא הסברה שכלתנית-עקרונית של מצוקה אישית. אנחנו חיים בעיצומה של "מלחמת תרבות", מלחמה בין תרבות הכתב לתרבות האוראלית-ויזואלית. הכתב הומצא לפני כמה אלפי שנים בלבד. הכתב האלפביתי, בו אנו משתמשים והתובע מאיתנו דרגת הפשטה גדולה יותר, הומצא אף מאוחר יותר. והדפוס, כידוע, הוא רק בן חמש מאות שנה. במאה העשרים קמו לתרבות הכתב הזו מתחרים רבי עוצמה. אנו חיים יותר ויותר בתרבות ויזואלית ואוראלית, כלומר בתרבות שבה התמונות והמילים המושמעות, אך לא הנכתבות, באות על חשבון הכתב. נו, אז מה מנחם בזה? ישאלו אנשי המילים. מלבד ההבנה שיש כאן תהליך גדול שאינו בשליטתנו, המנחמת בפני עצמה, דווקא המאבק הזה של תרבות הכתב מול התרבות האוראלית והויזואלית יכול לחדד את היתרונות שיש לתרבות הכתב. למשל, את מופשטותה הצוננת של הקריאה, לעומת ההיחשפות לדימויים ויזואליים ולרטיטות הדיבור האנושי, שעוצמת הרגשות שהם מעוררים חוסמת חשיבה ביקורתית.
נחמה אחרת היא ההערצה ואף רגשי הנחיתות שמגלים מוזיקאים פופולריים ביחס לסופרים הגדולים. אחד מרגעי קורת הרוח שנגרמה לי בשנים האחרונות היא ההערצה שגילה הרוקיסט, איגי פופ, לסופר מישל וולבק. מלבד ההנאה הקצת מבישה שלי, ההערצה הזו הוא בעיניי בעלת משמעות תרבותית-כללית. היא מסמלת את האפשרות שהספרות העכשווית היא עם אצבע על הדופק ההיסטורי יותר מאשר מהמוזיקה הפופולרית. זאת אחרי שחמישים שנה המצב היה הפוך. בכל מקרה, איגי פופ אינו יוצא דופן. זמרי רוק ופופ רבים, ובמיוחד הטובים והרציניים שבהם, הם אנשים קוראים שמעריצים סופרים. אם הזכרתי את ההשוואה שמעצבנת אותי בין איימיס לג'אגר, הרי שניק קייב מצדו הוא מעריץ של איימיס.
ונחמה שלישית היא הדלות הטקסטואלית של חלק גדול משירי הרוק והפופ (שבשירים לועזיים נהנית מחסות הערפל שמעניקה הידיעה החלקית של השפה). זול ולא מדויק בעיניי לטעון כי המוזיקה הפופולרית היא ז'אנר נחות בבסיסו. שיר רוק או פופ גדול הוא יצירה משמעותית לא פחות מרומן גדול (חוץ, אולי, מהרומנים הגדולים ביותר, שהם כמעט יצירות דתיות באופיין). אבל הרבה פעמים הלחן הגדול אוטם את אוזננו לחוסר התחכום או העומק של המילים. הנה דוגמה אירונית. שיר גדול גדול יש ללהקה הבריטית "דפש מוד", “Enjoy The Silence” שמו. נושאו הוא בדיוק אוזלת ידן של המילים. השיר גדול, אבל כשאתה מעיין במילים: “רגשות הם אינטנסיביים/ המילים טריביאליות/ העונג נשאר/ כך גם הכאב/ המלים חסרות משמעות/ נשכחות בקלות”, אתה חושב לעצמך: "נו, חוכמת מתבגרים, אפעס”.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אדוה  On ספטמבר 25, 2011 at 9:39 AM

    אני עוקבת בזמן האחרון יותר ויותר אחר התבטאויות תמימות של אנשים ברדיו ובטלויזיה, מהאדם הפשוט שנקלע למדיה ועד לאדם הרהוט (סופרים, שחקנים, ראשי ממשלה, שרים וחברי כנסת או טייקונים) ואזני הכרויה "תופסת" אותם בקלקלתם. מעבר לעשיית שימוש במטבעות לשון שאינן תואמות את ההגיון או את מה שהם עצמם מנסים לומר, יש שגיאות עברית ושגיאות של דיבור עממי או של סלנג שאינו במקומו, המעידות שוב, על אמירת תכנים לא הגיוניים, והכל "עובר חביבי" מבלי שמישהו שם את ליבו על כך. האם כל אלה לא קוראים ספרים די הצורך? סביר להניח שכן, על כן למרות היותי חובבת שינויים או לפחות מבינה שהם פשוט קורים ואין מה לעשות בנידון, לללא קריאה שמסייעת בהבנת הנקרא, משהו יקרה לאינטליגנציה התפקודית של האדם המודרני וגם בו יהיה שינוי.אלה שימשיכו לקרוא, שוב יהפכו לאליטה, כמו אותם אנשי מנזרים שפתחו את הקריאה והכתיבה באירופה טרם היות גוטנברג וגם אחריו, או לחילופין, אנשי הספר והדת שלנו. על כן איני מוצאת נחמה כלל…

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 25, 2011 at 4:11 PM

    תודה על הערותייך, אדוה.

  • דוד  On ספטמבר 26, 2011 at 8:17 AM

    לדעתי, המוסיקה הפופולרית לגווניה (פופ/רוק/פאנק וכו') פשוט הצליחה לתפוס טוב יותר את רוח הזמן ואת התגובה אליה, בחברה המערבית, שהן בפשטנות: רוח חזקה של חופש ותגובת הניכור כלפי המציאות המפורקת שאותו חופש יצר. זה קרה גם מפני שהחופש, כפי שהוא נתפס בתרבות המערב, אינו אידאה עמוקה וכבדה אלא מין אידיאל קליל וקצבי, שיכול להופיע למשך שלוש וחצי דקות ולהיעלם. כלומר, החופש המערבי תובע שישירו אותו ולא שיכתבו עליו רומן. לדעתי, גם הניכור האורבני שנוצר כתוצאה מאותו חופש מדומיין עובר טוב דרך צלילים קשים וקודרים או לחלופין צלילים רעים של רוק כבד מדי.
    ספרים שכן הצליחו ללכוד את הרוח הזו ("בדרכים" את החופש ו "התפסן.." את הניכור- שאמנם נכתבו מזמן) הצליחו לזכות את מחבריהם לתהילה רוקרית משהו.
    ועוד דבר, דומה כי מדובר בעולם הדמוקרטי והמערבי. במדינות בעלות תרבות, בהן החופש בושש לבוא, כמו מדינות הגוש הקומוניסטי, נראה לי שהסופרים שמרו על מעמדם הבכיר, כל עוד הדיקטטורה הייתה בשטח.
    כך או כך, ההסבר הכי פשוט (ואולי הכי נכון) לעליית השיר על חשבון הספר הוא דווקא חברתי: בחברה המודרנית גדל מאד מעגל צרכני התרבות והוא מקיף עתה בעצם את כל האוכלוסייה, כולל (וזה חשוב) את הנוער. על כן אך הגיוני שאת הבכורה יתפוס מדיום קליל יותר, שיכול לפנות אל המכנה המשותף הרחב יותר.

  • איה  On ספטמבר 28, 2011 at 1:09 AM

    שאלת תם. האם הייתה איזו תקופה בעולם הקרוי מערבי שבה לא התרחש שום מאבק בין תרבויות, כלומר שבה לא הייתה "מלחמת תרבות" כזו או אחרת…?

    חוץ מזה אני חושבת שאי אפשר בשום אופן להתעלם מהייחס המורם עד האדרה אלוהית שלו זכו הקומפוזיטורים הגדולים, הסופרים והמשוררים הגדולים, והציירים שהצליחו , במאות ה -18 וכאמור ה-19. מעמד היוצרים היה גבוה מאוד ולעיתים ממש סגדו להם. מעמדם היה של גאוני רוח בעלי הילה בדרגה אלילית. גם לפני כן בתקופת המצנאטים מעמד היוצרים והפילוסופים היה גבוה עד אדיר הכנסייה טיפחה אותם והיתה זקוקה להם בימי הרנסנס הם פרחו, מעמדם היה גבוה מאוד ונערץ. הם חיו בחצרם של האצילים הפטרונים וטופחו על ידם. בלי להכנס לפרטים, הם נחשבו מאוד. העניין הוא הייחסיות הכמותית. הסלבריטיס הם תוצאה של התרבות הפופלרית והם מין סניף עלוב ודל עד עבש של מעמד הגאון האלילי, שתפקידו היה לחבר בין הציבור אנין הטעם שוחר היופי שרוצה לברוח מאפרוריות היוםיום ואימת פחד המוות – לשלמות של האמנות והמוזיקה ולנשגב. השאלה היא כמה אנשים למשל במאה ה-18 סתם לדוגמה התעניינו בכלל בציור או במוזיקה או בספרות ופילוסופיה בהשוואה, באופן יחסי, לאלה שמתעניינים היום במוזיקה – הכוונה למוזיקה קלאסית ולמוזיקה אמיתית ברוק בבלוז וכד' לא לפופ ולא למוזיקה פופלרית בעובי נייר טואלט – . זו השאלה הגדולה לדעתי

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 29, 2011 at 2:12 AM

    לאיה ולדוד – תודה על הערותיכם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: