Monthly Archives: אוקטובר 2011

על "חשד לשיטיון", של מאיה ערד, הוצאת "חרגול"

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

טד יוז, אם זיכרוני אינו מטעני, כתב פעם שאשתו, סילביה פלאת', קינאה בכותבי הרומנים המקצוענים בספרות האנגלית בזמנה, באותם בעלי מלאכה מיומנים שאף הצליחו להשתכר מכתיבתם. היא מצדה ניסתה את כוחה בכתיבת רומנים כאלה אך נכשלה. היא לא הבינה, אומר יוז, שהכישרון העצום שלה, הכישרון הגאוני-קיצוני שלה, אינו נמצא שם, בכתיבה מיושבת ומתוכננת בקפידה.
נזכרתי באנקדוטה הזו בקריאת הרומן החדש של ערד, המסתמנת ככותבת הרומנים המקצועית ביותר בקרב בני דורי, ילידי שנות השבעים; כותבת פקחית, מיומנת ובורגנית עד העצם. הכי לא סילביה פלאת'. אם כי, להיות כותב רומנים מיומן וסולידי הוא כישרון נדיר לא הרבה פחות מהכישרון העמוק-מוטרף.
"חשד לשיטיון" מספר על בני הזוג רותי וגיורא, כיום בסוף שנות הששים לחייהם, החיים באוניברסיטה קליפורנית. בני הזוג היגרו לארה"ב בשנות הששים, גיורא הוא מהנדס אווירונאוטיקה ורותי זנחה את הדוקטורט שלה בספרות אנגלית והפכה לעקרת בית. לבני הזוג האמידים אין ילדים. מבחירה. לחייהם נכנסים נטעלי ובן, אקדמאים ישראליים צעירים ותפרנים. הרומן מסופר בגוף שלישי מנקודת המבט של רותי. ערד עושה שימוש מיומן בנקודת המבט המוגבלת שלה, מוגבלת כפי שהנה כל נקודת מבט שאינה של "מספר כל יודע", על מנת ליצור עלילה בלשית.
כי הרומן הוא סוג של מותחן בלשי. היצ'קוק מוזכר כמה פעמים ברומן, רותי אוהבת את סרטיו, ובכך נרמז באופן מעודן אופייני טיבו המותחני של הרומן עצמו. היסוד הבלשי מתחיל בחשד של רותי שגיורא מגלה סימנים מוקדמים של אלצהיימר. אך עיקר המתח נובע מהתהייה של הגיבורה הראשית (והקורא עמה) על טיב היחסים שבין גיורא לנטעלי: האלה יחסי ידידות בלבד? יחסי אבהות? והאם אבהות מטפורית או ממשית? ואולי קשר אהבים? ואם כן, האם הוא ממומש או מפונטז? והאם נטעלי מצדה תמימה או ערמומית, כלומר משתמשת בגיורא או אוהבת אותו, בהנחה שאכן יש ביניהם משהו? ערד יוצרת אווירת מתח-פרנויה מרפרפת ומעודנת אך יעילה. היא גם משחקת באופן מתוחכם ומעורר במוחו של הקורא. אופציות נרמזות כאן ואז מוזמות, לעתים באלגנטיות חרישית. למשל: באיזשהו שלב ערד מצליחה להחדיר לטקסט, באופן אוורירי, חשד שדווקא רותי לוקה בשיטיון, שמעוות את תפיסת המציאות שלה. החשד המעניין הזה מותר לבסוף בחשאי, בשיח אילם המתנהל בין הסופרת לקוראים.
המיומנות והמקצוענות של ערד ניכרות כאן באופנים רבים. למשל, בשימוש מעודן בסב-טקסט הסב סביב היעדר הילדים של בני הזוג. כשגיורא נפגש עם ילדה יהודייה-אמריקאית המראיינת אותו על קורותיו במלחמת העולם השנייה, "מופעל" גם הסב-טקסט הזה והופך את המפגש לטעון במשמעות נוספת. עוד סוג של מיומנות: סיפורים מסופרים בתחילת הרומן והסופרת חוזרת אליהם בסופו. זה לא רק האקדח שבמערכה הראשונה היורה בשלישית (גם זה יש כאן). נוצרת כאן תופעה אחרת, אקדח-סיכות נקרא לה. אקדח-הסיכות שירה במערכה הראשונה חוזר מאות עמודים אחר כך וכך מהדק ומשדך היטב את הסיפור.
מבחינה רעיונית, מלבד עיסוק מעניין בסוגיית אי הבאת ילדים לעולם וזקנה מול נעורים, ערד מנצלת כאן נקודת תצפית נדירה לדיון בסוגיה מעניינת ואף חשובה. ערד נמצאת בנקודת תצפית ממנה היא יכולה להתבונן על מצבן העכשווי של שתי האופציות הגדולות של היהודים במאה העשרים: ישראל וארה"ב. בעבר היה גדול הפער בין ההצעה הבורגנית האמריקאית לזו הציונית-סוציאליסטית. בעשורים האחרונים, כידוע, הפער הצטמצמם, כשישראל החלה לחקות את אמריקה. אולי הדברים משתנים בחודשים אלה ממש. בכל אופן נקודת התצפית האקטואלית הזו מחלצת את ערד מהאטמוספרה הפסטישית-מיושנת שאפיינה חלקים נרחבים ביצירתה בעבר. במקום שימור מוזר של אווירת ישראל הזעיר-בורגנית של שנות החמישים והששים (הנוכח, עם זאת, גם הוא כאן ואף ניתנת לו הצדקה ראליסטית; גיורא ורותי עזבו את הארץ בשנות הששים ולכן ישראל מבחינתם היא ישראל של העבר), נקודת התצפית המוזכרת ממקמת אותה בלב צומת לאומי-חברתי עכשווי וחשוב. ואכן הרומן מכיל כמה תובנות מעניינות על ההבדל בין החיים בישראל לחיים היהודיים באמריקה ובתוכם חיי קהילת הישראלים באמריקה.
אמנם הדמות של גיורא קצת חלשה. אמנם פיזור מילות הסלנג בשפת הישראלים הצעירים (כמו "סוטול" ו"סבבה" ו”אשכרה” ו”מדהים”) קצת מגוחך ומעיד על רצון חשוף להפגין מעודכנות, רצון שתוצאתו הפרזה. אבל ככלל הרומן הזה הוא רומן הגון, ספרות מינורית-קמרית לא מסעירה ולא מהלכת בגדולות, אבל מעוררת התפעלות מכישרונה להלך דווקא בקטנות, ביכולת לכתוב רומן קום-איל-פו.
אך יש נקודה אחת שמעיבה על הרומן הנאה הזה. היא קשורה באופן אירוני בנקודת התצפית הייחודית של ערד כישראלית באמריקה. כמה פעמים לאורך הרומן מופיע משפט מוזר, עילג מעט. ברוב המקרים די ברור מקורו האנגלי-אמריקאי. כך, למשל, משתמשת ערד כמה פעמים במשפט "מה שלא קוראים לזה" במשמעות של "איך שלא קוראים לזה" (כנראה, בגלל “whatever”). במקום אחר כותבת ערד את המילה "פעם" במשמעות של "פעם אחת" (אך רק באנגלית "once” משמש בשתי המשמעויות). או משפט כזה: “אני יכול לעשות משהו לעזור לך?", שמקורו כנראה אמריקאית. אם ערד רוצה להמשיך להשתייך לספרות העברית, והיא אחת הכותבות הצעירות הבולטות בה כרגע, היא צריכה לשמור על העברית שלה.

כמה הערות בעקבות שחרור שליט

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

לשמחה הגדולה והאותנטית והמוצדקת על שחרור גלעד שליט נלוו ים מלל שאין להגדירו אלא באותו ביטוי סלנגי קולע "טחינת מוח" ואוקיינוס קיטש שאין להגדירו אלא באמצעות אותם מנגנוני ההגנה הפרוידיאניים “התקה” (העברת רגשות ממקום אחד, בו אנו מתקשים לבטאם, לתחום אחר) ו”תצורת תגובה” (ביטוי רגשי הפוך למה שאנו חשים; למשל, מי שחש אדישות דווקא מפריז לעתים בגילויי חום). אך גם הביקורת על אובססיית שליט כבר נטחנה ואינה יכולה כמעט להיות מקורית ולחדש. אני לא מדבר על הביקורת על עצם העסקה. זו, ככלל, מובנת לי אם כי איני מסכים עמה. ולחלק מהאוחזים בביקורת על העסקה היא, הביקורת, פשוט דרך קלה להפוך ל"גברי" ו"שקול": אתה לא מתרגש כמו כולם, אתה שוקל רווח מול הפסד, אתה רואה למרחוק. הנה, במחי אי-התלהבות מהעסקה הפכת לאדם רציני. לא, אני לא מדבר על הביקורת הזו. אני מדבר על הביקורת על ההיסטריה ועל אותם קיטש וטחינת המוח שהוזכרו. גם עליה אין מה להוסיף, לכאורה. ובכל זאת אנסה נא את כוחי בכמה הערות.
1. יש משהו איקוני בדמותו של גלעד שליט. בתווי פניו וגופו. משהו שונה מהותית, למשל, מהפיזיונומיה והמראה של רון ארד. השבוי הישראלי הרזה והממושקף מתאים לדימוי שיש לנו על עצמנו. הדימוי מורכב משניים: פגיעות ופקחיות. דימוי הפגיעות, אותו זה שנוכח גם בביטוי כדוגמת “מדינה קטנה מוקפת אויבים". ולצדו דימוי הפקחיות, זה שנוכח בביטוי דוגמת “צבא קטן וחכם". שני הדימויים, הפגיעות והערמומיות, שואבים השראה מסיפור דוד מול גוליית.
למרות ששליט נפל בשבי, ובכך לכאורה פגע בתחושת חוסננו, אני חושב שבלא מודע הקולקטיבי האגו הישראלי לא נפגע יותר מדי בהקשר הזה. כי, באותו אזור של תחושות עמומות ולא לגמרי מודעות, המאבק בו נוצח שליט נתפס כמאבק האתמול, והתפארות החמאס בלכידתו, נתפסה כהתפארות הפושטק שהוא מנצח בהורדת ידיים את איש ההיי-טק.
“מי שחי על החרב ייספה בחרב", אומרת הברית החדשה במשפט שהפך לפתגם בארצות הנצרות. שליט, בדמותו החיצונית, לא נתפס כמי "שחי על החרב" ולכן היה כביכול מופרך שיתקיים חלקו השני של המשפט.
2. פרשת שליט מציגה דיאלקטיקה מיוחדת במינה: התקיים כאן מאבק על גורלו של היחיד, על חשיבות הפרט. אבל המאבק הזה על הצלת נפש אחת הפך להתבסמות של הקולקטיב באופיו המוסרי, על זה שהוא, הקולקטיב, בניגוד לאויביו, לא זונח את הפרט. הקולקטיב חישק וחיזק את אחיזתו בפרטים בעצם זה שהדגיש את חשיבותם.
3. אולי לא מיותר להעיר שבמדינה דמוקרטית השליטים הם משרתי הציבור, השואבים את כוחם מהציבור שבחר בהם. ולכן היה צריך להתייחס להצדעה שהצדיע שליט לנתניהו בסלחנות, סלחנות כלפי גבר צעיר הלום שעבר תלאות כאלה, אך להדגיש שמחווה כזו זרה לרוח הדמוקרטיה. ואם אנחנו רוצים להשתבח במשטר שלנו בהשוואה למשטרים שסביבנו, ויש בהחלט במה להשתבח, כדאי להקפיד גם על כביכול-רק-מחוות כאלה.
4. השבחים לנתניהו על עצם זה ש"הכריע" בפרשה נראים לי מוזרים. הרי כל דבר שהיה נתניהו עושה היה למעשה "הכרעה", שחרור ואי-שחרור כאחד. על פי היגיון זה זכאי נתניהו לקבל שבחים בכל מקרה.
5. למה יש אנשים שנרתעו מפסטיבל שליט? משהו לא בסדר איתם? הם חסרי רגש? קודם כל, צריך לומר אמת: הרתיעה אצל חלק מהאנשים מפסטיבל שליט, או, ליתר דיוק, חלק מהרתיעה אצל חלק מהאנשים, אכן נובעת מסוג של, לא בדיוק דפקט רגשי, אבל בהחלט סוג של מרוכזות עצמית, נקרא לזה, ורצון סנובי להבחין את עצמם מההמונים. אבל יש סיבות נוספות, לגיטימיות ופוטוגניות יותר, לרתיעה: א. חשד כלפי רגשות שאינם בלתי אמצעיים, כמו הרגשות שלנו כלפי קרובינו ואהובנו; חשד כלפי רגשות לאנשים רחוקים מאיתנו שעוד מלובים בידי המדיה בהתאם לאינטרסים שלה. ב. חשד כלפי השימושים הפוליטיים שייעשו בעסקה. ג. אינטליגנציה רגשית ואינטליגנציה פשוטה שרגישה לטחינה אינסופית של רגש חם וכן. בבחינת: “ה-ב-נ-ו! אנחנו באמת שמחים עד עומק לבנו. איננו צריכים לחזור ולשמוע את זה אלף פעמים". ד. חשד כלפי כל תופעה עדרית. ישנם אנשים שחוו על בשרם, או השיגו בשכלם, את הדורסנות והאטימות שיש לעתים לעדר (זה יכול להיות בעקבות התנסות בבית הספר בילדות, לדוגמה), ומאז חושדים חשד בריא בכל תופעה המונית ש"כולם" צריכים ליטול בה חלק.

קצרים/שונות

1. מדוע חלק מהאנשים תומך בשיטה הכלכלית הנוכחית (אף על פי שאינו מוטב שלה מלכתחילה)?
ברור, בגלל אהבה עצמית. אותו חלק מנבא שהוא ישגשג במערכת הנוכחית וכיוון ש"המצליחים" מתוגמלים כל כך בשיטה הקיימת, אותו חלק רוצה לזכות בכל הקופה.
השיטה, בהסבר הזה, מדברת אל הרהבתנות האנושית.

אבל, אני חושב, אנשים תומכים בשיטה הנוכחית גם משנאה עצמית. הם לא חושבים שמגיע להם. לכן הם תומכים בשיטה שקיים סיכוי רב שתדפוק אותם.
השיטה מדברת כך אל המזוכיזם האנושי.

1א. ועוד סיבה מדוע אנשים אוהבים את השיטה הנוכחית. יש בה דרמה. יש עליות ונפילות וסיכונים. באוטופיה, או במערכת יציבה יותר כלכלית, בעלת רשת ביטחון, האנשים מפחדים שישעמם להם.
הקפיטליזם מדבר אל יצר המשחק של בני האדם, מדבר אל ה"הומו לודנס".

2. כתבתי לא מזמן כאן בבלוג שפריחת השירה כיום נובעת, אולי, מכך שאנשים מבקשים להם עבודה לא מנוכרת. השיר – כמוצר שכולו נובע מהאני ומיוצר במשקו האוטרקי.
אבל השיר, במהותו הקונטינגנטית, האוורירית, הלא ממש הכרחית, אולי גם עורך פרודיה על עולם העבודה העכשווי שמייצר מוצרים לא נצרכים.

3. קסמה של חברת הצריכה מוסבר בשני אופנים עיקריים:
האחד – מוצרי הצריכה נענים לצרכים אותנטיים שיש בקרבנו. האדם משתוקק לדברים רבים ומגוונים וכשיש לו אפשרות – הוא ממלאם.
השני – מוצרי הצריכה אינם נצרכים לגופם. הם מסמנים חברתיים. אנחנו קונים את מוצרי "אפל" (אם לקחת דוגמה קלישאית) לא בגלל שהם טובים יותר אלא בגלל שהם מסמנים אותנו חברתית (כמעודכנים, כמעודנים, כמשלבים בין תחכום טכנולוגי לאסתטיקה ועוד כל מיני שטויות מהסוג הזה של מעריצי ג'ובס).

אבל יש עוד הסבר לקסמה של חברת הצריכה:
אנחנו רוכשים מוצרים כי הם חדשים ואנחנו מתכלים.
אנחנו רוכשים עוד ועוד מוצרים, ומחליפים את הקודמים, כי הם צעירים-לעד ואילו אנחנו מזדקנים.

4. בעקבות צאת "האחים קרמזוב" נפניתי לקרוא מה שמזמן תכננתי לקרוא והיא תשובתו של דוסטוייבסקי ב"יומנו של סופר", כתב העת של אדם אחד שהוציא דוסטוייבסקי במחצית השנייה של שנות השבעים של המאה ה-19, למבקר ספרות עברי שפנה אליו ושאל בתמיהה על האנטישמיות שלו, אנטישמיות אצל הסופר הגדול שכל סבל אנושי אינו זר לו.
דוסטוייבסקי, ייאמר לזכותו, ענה בהרחבה ובפומבי לשאלה (הוא הרי יכול היה פשוט לא להתייחס).
אבל התשובה, למרבה הצער, חושפת את עומקה של האנטישמיות שלו (אם כי, חשוב לומר, זו לא אנטישמיות רצחנית חס וחלילה).
בכל אופן, יש משפט אחד של הסופר הרוסי שכמה משמאלנינו ישמחו עליו, אני מניח. דוסטוייבסקי כותב (ציטוט חופשי מהזיכרון): "כיום יש ברוסיה 80 מיליון רוסים ושלושה מיליון יהודים. תמהני מה היה מצב הרוסים לו היה המצב הפוך, לו 80 המיליונים היו יהודים והרוסים רק 3 מיליון. אני די בטוח שמצבם היה אף קשה יותר ממה שהיהודים טוענים שהוא מצבם כיום".
עוד אומר דוסטוייבסקי, וזה משפט מעניין מאד ומעורר מחשבה (גם למי ששמאלנותו אינה אומנותו), במיוחד בהינתן שנכתב בשנות השבעים של המאה ה-19 : "איני יודע הרבה על היהודים. אבל מה שאני יודע עליהם הנו שזו אומה שתמיד מתלוננת שנוהגים בה באופן לא הוגן, שתמיד מתלוננת שהיא נרדפת".

5. את הריכוך שעברה הפסיכואנליזה בהגירתה לארה"ב, הפיכתה לאופטימית יותר ולכזו השמה דגש יותר על "יחסים" ולא על "מלחמת כל בכל" של האינדיבידואל באינדיבידואלים האחרים, כפי שתפס פרויד את החברה במידה והייתה נתונה לשלטון האיד, ניתן להסביר בהגירתה מאקלים אירופאי מורכב, אולי אף רקוב, יהודי ופסימי לאקלים האמריקאי האופטימי, ה"קליפורני", הפרוטסטנטי.
אבל ניתן להסביר את הריכוך הזה בדרך אחרת: פרויד היה גבר ורבים ממשיכיו החשובים היו נשים.

5א. מה שמקלקל את ההסבר הג'נדרי הינו העובדה שממשיכתו הבולטת, מלאני קליין, הייתה פסימית לא פחות מפרויד.

6. בהקשר של תפקיד המדינה, יש בביקורת הקפיטליזם העכשווי שני ענפים שונים, שחשוב להבחין ביניהם.

ענף אחד (המרקסיזם, למשל, וכן תפיסות סוציאל-דמוקרטיות) מצדד בהעצמת כוחה של המדינה (עד כדי הלאמה, במרקסיזם). הגוף החברתי הוא האחראי על חלוקת העושר בין הפרטים. לא "לסה פייר" כי אם "עשה פייר [הוגן]".

ענף אחר (מגמות אנרכיסטיות, למשל) מעודד את החלשת כוחה של המדינה. אצל הוגה חשוב כמו כריסטופר לאש, שרוחו היא סוציאליסטית במהותה, ניתן למצוא ביקורת נוקבת על מעורבות המדינה בחינוך ובשירותים החברתיים! מעורבות זו, לפי לאש, הופכת את הפרטים לחסרי אונים ותלויים במנגנון החברתי. המודרניות מכרסמת ביכולת של האינדיבידואל להתפתח ולהגיע לעצמאות.

הגות כמו הגותו של לאש, או זרמים מסוימים באנרכיזם, אינם כמובן "ימניים", למרות הסתייגותם ממעורבות המדינה ולמרות שהחזון שלהם שונה מהותית מהחזון הסוציאליסטי. במקרה של הגותו של לאש: כמדומה, שהוא רואה לנגד עיניו חברה של אינדיבידואלים עצמאיים המתחרים ביניהם בתחרות לא נואשת ושאף אחד מהם לא צובר כוח רב מדי. חברה של "עסקים קטנים".

7. חלק גדול ממה שמכונה "תרבות" היום הוא תחושת ההזדהות הנרקיסיסטית עם האמן המצליח. כלומר, ההצלחה היא קריטית לחוויית והגדרת התרבות (סו קולד).

לפיכך, במערכת כזו יש יתרון מובנה לאמנות שבה האמן עצמו נוכח בביצוע היצירה, כמו ברוקנרול. כיוון שממילא חלק מעצם הגדרת האמנות נעוץ בהזדהות עם מי שהצליח, נוכחותו בשר ודם רק מוסיפה להזדהות זו.

8. המוח, אומרת הבדיחה הידועה, הוא איבר המין הגדול ביותר. אך שימו לב אל הבטן! הבטן, ואולי רק ככל שמתבגרים הדבר ניכר, האוצרת בתוכה זרמי חום נכמרים למגע, גועשים למגע (יוזכרו בהקשר זה גלי שרירי הבטן שלעתים נדרשים לגמירה הגברית והנשית).

(כמעט) ממש כקדמונים אני נוטה לאחרונה למקם באיברי הגוף השונים את ההיפעלויות (או לפחות משתעשע במחשבה). במוח – המחשבה והרצון. בלב – הרגש. באיברי המין – התשוקה. ובבטן – הסינתזה של כל אלה, של הראש והלב עם איברי המין; של הרצון והרגש עם התשוקה.

9. ההחמאה לנשים, כך נדמה, מספקת את חלקן באופן שאצל הגברים רק המימוש המיני יכול לספק. לכן, הפתיין צריך להיות מתון במחמאותיו.

10. האם גברים שיופי נשי מפעים אותם במיוחד חושקים בנשים מהן הם מתפעמים או מקנאים בהן?

11. וולבק מדבר (איני זוכר אם הוא כתב את זה; הוא אמר זאת, אבל, כך שמעתי) על שיבוט של נשים יפות כפתרון סוציאליסטי עתידי…
הוא סופר מוזר, וולבק, ללא ספק…
אבל הוא סופר חשוב, מרכזי. אם כי אני שואל את עצמי לעתים אם אין אנחנו, הפטישיסטים של היופי, ככלות הכל רק שבט קטן ומיעוטי באוכלוסיה…

11א. עוד פטישיסט של יופי הוא אותו ספק-הומלס בעל זיפים ושלבושו מרושל כבן חמישים פלוס, שהביט בתדהמה בשלוש יפהיפיות בתחילת שנות העשרים לחייהן, לבושות היטב ומאופרות, שפסעו לבאר אופנתי בסמוך לשדרות רוטשילד וקרא לעברן בכמעט אימה: "שמע ישראל! אתם [הטעות במקור] נפלתם עלינו מהחלל!".

12. שני פרדוקסים:
א. ככל שאתה משתוקק יותר (ומתקשה להסתיר את זה) כן קטנים סיכוייך לספק את תשוקתך. וההיפך.
ב. מי שאין לו כלום – רוצה הכל. הוא לא מוכן, אולי אף לא יכול, להתפשר.
מי שיש לו קצת – מוכן להסתפק בשיפור-מה.

13. שופנהאואר טען שהחיים הם טלטלה מתמדת בין סבל לשעמום.
מי שבא תמיד ומהר על סיפוקו – משתעמם, מתעקש שופנהאואר.
כל כך מתחשק, ולתפארת הפילוסופיה, לבדוק אם אכן צדק ההוגה הגרמני הגדול בקשר לשעמום…

14. לאחרונה חשקה נפשי בקריאת שירה עברית, שירה עברית קלאסית. התאוויתי לעברית שורשית. ולכן ישבתי וקראתי באנתולוגיה של בנימין הרשב "שירת התחייה העברית".
והנה, שתי השורות האחרונות בבית הראשון בשירו של יעקב רבינוביץ תיארו כמעט במדויק את מזג האוויר לפני כמה ימים:
"קר נהיה, רוח כבדה ומזעזעת,
ואני הן חציי עירום בלי לבוש,
מה מוזר! לילה הנך כמו בסיביר –
ויומם בכוש".

על "רביעי בערב", של יעל הדיה, הוצאת "עם עובד"

פורסם ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יעל הדיה היא כוח ספרותי חשוב בספרות הישראלית העכשווית. נראה לי, שעל מנת לאפיין אותו, ניטיב לעשות אם ננקם אותה בתווך דמיוני בין שני כישרונות חשובים נוספים בספרות שלנו: בין כשרונו של יצחק בן-נר לראליזם חברתי-פנורמי לבין הרומנים הפסיכולוגיים של צרויה שלו. פחות קשובה לשפה משלו ופחות פוליטית-חברתית מבן-נר, מצליחה הדיה, עם זאת, לתאר בכליו של הרומן הפסיכולוגי את הבורגנות הישראלית, ובעיקר את הבורגנות-הבוהמיינית הישראלית (כאן: אנשי פרסום, איש טלוויזיה, עורכת ספרותית, פסיכולוגית). הספרות שכותבת הדיה שימושית. וזו מחמאה. היא מלמדת כיצד אנשים מסוימים בישראל חיים היום ובכלל כיצד החיים נראים. ברגע מסוים עקבתי בתשומת לב רבה אחרי תיאור תהליך הגמילה מסיגריות של אחת הדמויות, על מנת לדעת מה מצפה לי בתהליך הגמילה שלי.
הדיה, אם כן, כותבת ראליזם פסיכולוגי. אבל הרומן הזה הוא רומן פסיכולוגי יוצא דופן, הגם שמתבקש. זה רומן פסיכולוגי המתאר בעצמו טיפול פסיכולוגי. מתואר כאן טיפול קבוצתי שמדריכה פסיכולוגית נחשבת בשם עלמה, בתחילת שנות הארבעים לחייה. המטופלים הנם הורים, תל אביביים ברובם ובגילה של המטפלת. מטרת הקבוצה היא לדון בבעיות שיש להורים הללו עם ילדיהם. אלו נעות מאנורקסיה עד לאלימות ילדית, מגילויי ביישנות קיצונית לגילויי מיניות מוקדמים מדי. הרומן, הכתוב ברובו המכריע בגוף שלישי, נע מדמות הורה אחת לרעותה, כשלכל דמות מוקדש בתורה תת-פרק. בתת-הפרק הזה מובאת התפתחות הטיפול על היחסים הנרקמים בין המטופלים, בצד חזרה לסצנות מפתח מעברן של הדמויות. אופי גידול הילדים, מבקש הרומן להמחיש, מותנה בהבנת ילדותם של ההורים.
במאמר ביקורת מעט ערמומי שכתב על "אנה קרנינה", כתב דוסטויבסקי שטולסטוי הוא סופר גדול, אבל הוא סופר של דור העבר בו היה מוסד המשפחה יציב. המציאות הרוסית היום היא של משפחות אקראיות, חצאי משפחות, כתב דוסטוייבסקי בשנות השבעים של המאה ה-19 ("ערמומי" כי ניסה להפוך את יריבו הגדול ללא רלוונטי תחת מעטה מחמאות). גם “רביעי בערב" דן בחלקו במשפחה החדשה, שהתרחקה ממודל המשפחה המסורתי. אחת הגיבורות היא אם חד-הורית שנדמה לה שהיעדר האב מטריד את בתה ולכן היא באה לטיפול. גיבור נוסף הוא הומו שהביא ילד עם סטרייטית וכעת מתמודד עם חוסר רצונה של האם לחלוק אתו את ההורות.
בצד יכולת החלישה הראליסטית-פסיכולוגית המרשימה על חיי הדמויות, מתגלה כאן גם יכולת לבנייה מתוחכמת של דרמה. למשל, ביצירת קונפליקט בחייו של ההורה ההומו, ששותפתו להורות תובעת ממנו את סילוקה של הכלבה האהובה שאירחה לו חברה ברגעי בדידותו הקשים, אם ברצונו להלין אצלו את הילד שכה ייחל לבואו.
ובצד זה, ישנם ברומן רגעים מרגשים ממש. פעם שמעתי שסול בלו מחה כנגד ט.ס. אליוט ושירו "האנשים החלולים": זה ביטוי מתועב, טען בלו, אף אדם אינו חלול. נזכרתי במחאה ההומניסטית הזו של בלו באחד הרגעים החזקים בספר, כאשר דמותו של אחד המשתתפים בקבוצה הטיפולית, דמות מעצבנת למדי, שעוצבה ככזו בכוונה בידי הסופרת, מתגלה במלוא שבריריותה האנושית וגועה בבכי. זה רגע מצמרר. מבכיא בעצמו. רגעים מרגשים אחרים הנם אותם רגעים בהם מתחת לקיטורים ולדאגות ולגילויי האהבה הרשמיים, מתגלה לפתע ומומחשת האהבה החייתית של ההורים לילדיהם.
אמנם ישנן כאן קצת קלישאות: ההומו חובב המותגים, אשת הפרברים הפרובינציאלית שלא גומרת, הגבר הפרברי השמרן שמצפין בתוכו אלימות מינית. אמנם ישנה לעתים גסות מסוימת בסב-טקסט: למשל בדמותו של אותו שמרן מהפרברים, שהסב-טקסט מדגיש מדי את חוסר המודעות שלו לשמרנותו ולצדדיו האפלים. אמנם אין ברומן נסיקות גדולות. אך למרות זאת, עד השליש האחרון היה "רביעי בערב" רומן מרשים. ובזכות אותם דברים שהוזכרו (יכולת החלישה הראליסטית, החוש הדרמטי, הרגעים המצמררים).
אך השליש האחרון פוגם ברומן. הבעיה המרכזית היא הסגירה המלודרמטית-חפוזה של חלק מהסיפורים. בשליש אחרון זה, למשל, מוצגת תמורה מהירה מדי, מהירה להפליא, בהתנהגותו של אחד הילדים הבעייתיים. בצד בעיה מרכזית זו, אם סיפורים מסוימים נסגרים בהקצנה מלודרמטית, הרי שאחרים לא ממש נסגרים. מה אירע לסופרת? קראתי ביקורת שהאשימה את הדיה בפסיכולוגיות-יתר. נדמה לי כי לא הפסיכולוגיה מנגעת כאן את הטקסט. הפרשנויות הפסיכולוגיות שמובאות לאורך הרומן אינן בנליות בדרך כלל. מה שמחבל בשליש האחרון של הרומן היא השפעת הטלוויזיה, הדחיסות המלודרמטית שמאפיינת תדיר גם את דרמת הטלוויזיה האיכותית ביותר. זו הסיבה לסגירות המואצות והמופרזות, אכן "הטלוויזיוניות" כל כך, של חלק מסיפורי הדמויות. הצורך הטלוויזיוני בהתרה ברורה ומהירה וקונקרטית, מנגע כאן, בחלק האחרון, בתורו אף את הפסיכולוגיה, מציג תפיסה רדודה שלה כפתרון הוקוס-פוקוסי שרלוק-הולמסי (למשל, כשמתגלה שהסיבה לאנורקסיה של ילדה הינה מאורע קונקרטי בו מתח אביה ביקורת משתמעת על מראה של בתו).
בסופו של דבר הסגירות המלודרמטיות של סיפורי הרומן הופכות את "רביעי בערב" ליצירה לא ממש מספקת.

שתי המלצות רומנים קצרצרות – "סטונר" ו"ימי הנטישה"

הקישור בתגובה הראשונה

מעבר דירה או על שני סוגים של רגשות

הקישור בתגובה הראשונה

מאמרים שיש בהם עניין מהעולם דובר האנגלית

הקישור בתגובה הראשונה

ארבעת המינים

הקישור בתגובה הראשונה

הערה על השירה העכשווית

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

הדברים שייכתבו להלן מצריכים פיתוח מחשבתי עתידי. הם כמעט בגדר אינטואיציות ראשוניות. הם, לפיכך, לא נאמרים בנחרצות פובליציסטית, אלא בהססנות של הגות שאינה מעוצבת עדיין, שאולי תתעצב בעתיד.
הדברים אמורים במחאה של הקיץ האחרון ובסצנת השירה התל אביבית העכשווית. לכאורה, מה הקשר? הנושא הראשון הרי העסיק מדינה שלמה ואילו סצנת השירה התל-אביבית החדשה מעסיקה, בהערכה הנדיבה ביותר, אלפים בודדים; לכאורה, הנושא הראשון הנו כלכלי והנושא השני תרבותי.
אבל יש, כך נדמה לי, קשר סמוי אך הדוק בין שני התחומים, הרחוקים לכאורה כל כך זה מזה.
בסצנת השירה התל אביבית העכשווית אני מביט מהצד. מביט לא כמשתתף, אלא כמשקיף אוהד. החלטתי בשלב מוקדם לא לעסוק (כמעט) בביקורת שירה. להתמקד בפרוזה. בעיקר, כי בפרוזה אני חש אינסטינקטיבית מה טוב בעיניי. מה שאין כן בשירה. ומי שלא חש אינסטינקטיבית אם יצירת אמנות טובה או רעה בעיניו לא יכול להיות מבקר. ביקורת צריכה לבוא מהקרביים ורק אחר כך מהראש. בנוסף, המשוררים העבריים שאני אוהב מעטים הם (ביאליק, אצ”ג המוקדם, דוד אבידן, דליה רביקוביץ' המוקדמת ועוד אחדים), בהשוואה לפרוזאיקונים; מה שמסייע למחשבה שאני פשוט מחובר יותר למדיום הפרוזאי. עוד בנוסף: מספיק קשה להיות מבקר בתחום אחד, במקום צפוף כמו ישראל, ואם הדבר לא ממש בוער בקרבך, כדאי לא להרחיב את פעילותך. כדאי לבחור בקפידה את מלחמותיך…
אבל התופעה כשלעצמה מדהימה. בעשור האחרון, השירה, ומדובר בעיקר בתל אביב, מפגינה נוכחות מפתיעה ומרשימה ביותר. מאות – אולי אלפי? – משוררים צצו ופצחו קולם בשיר. כתבי עת רבים, מודפסים ואינטרנטיים, קמו. ערבי שירה מכל הסוגים מתנהלים בבארים ובבתי קפה שונים ברחבי העיר; החל מערבים מכופתרים וכלה בערבים של מיקרופון פתוח, בהם עולים אנשים לבמה ומאלתרים. ישנו דיבור בעיר, כי מאז שנות הששים לא הייתה פריחה כזו לשירה בארץ. כעת, איני רוצה לדון באיכות השירים. כאמור, אני (ככלל) מושך ידיי מביקורת שירה. כנראה, אומר בזהירות, שההשוואה לשנות הששים אינה נוגעת לרמת השירים. אבל, עדיין, מדובר בתופעה מדהימה ומפתיעה. מה מביא מאות אנשים, אולי אלפים, לעסוק כך בשירה? לכתוב, לקרוא, להופיע? מדוע לא היה כדבר הזה בשנות התשעים, השמונים, אולי אף השבעים?
אני חושב שאם נתבונן בתופעה הזו בהקשר הכלכלי-חברתי נתחיל אולי להבין חלק ממנה. כך יחל להתברר הקשר בין סצנת השירה התל אביבית למחאה של הקיץ האחרון.
אני מציע להסתכל על שיר כמוצר. כולנו עובדים בעבודות שונות ויוצרים "משהו" (לפעמים "משהו" מופשט: המורה יוצר ידע בראש תלמידיו). המשורר גם הוא עובד ויוצר "משהו”. ה"משהו" הזה הנו השיר. אך מה מאפיין את המוצר השירי? ראשית, כל (כמעט כל; ומאז האינטרנט כל) חומרי הגלם של המוצר הזה מצויים תחת ידו של היוצר. מה שנחוץ זה מוח ועט או מחשב. וזהו. בניגוד, נאמר, לקבלן בניין, שלא לדבר על פועל בניין, הזקוק לחומרי גלם שאינם עומדים לרשותו מראש; בניגוד לתסריטאי טלוויזיה, הזקוק לאולפנים, שחקנים, במאים, מפרסמים וכו' – הרי שבמקרה של המשורר, (כמעט) כל אמצעי הייצור מצויים ברשותו. בנוסף, השיר, כמוצר, הנו מוצר ש"מכירתו" אינה מפרידה בינו ובין היוצר. כשאנשים קונים ספר שירה, קל וחומר כשהם נחשפים לשיר באינטרנט, הם לא מפרידים את המשורר מיצירתו, כמו שקורה כשאנשים קונים, נניח, בגד או נזקקים לאינסטלטור.
זאת ועוד: אנחנו חיים בחברה שבה חלוקת העבודה גוברת והולכת. נדיר מאד שאדם עובד בעבודה שבה הוא עושה ה-כ-ל, שבה הוא אחראי על המוצר מאל"ף עד תי"ו. הארכיטקט אינו עושה את עבודת המהנדס וזה אינו עושה את עבודת הקבלן; יצרן התוכנה אינו יוצר את החומרה ואינו עושה את עבודת העיצוב של המוצר וכיו"ב. והנה, השיר, הנו מוצר שאינו מפורק בחלוקת העבודה השגורה. זה מוצר שהמשורר אחראי ליצירתו מראשית ועד אחרית. המשורר הוא יוצר החומרה, התוכנה והגימור העיצובי של השיר שלו.
אך לא רק שהשיר כמוצר הוא מוצר שבו אתה יכול להקים "מפעל" בלי הון וחומרי גלם שאינם תחת ידך; ולא רק שהשיר לא נגזל מהיוצר ברגע "המכירה"; ולא בלבד שהשיר הינו מוצר מוגמר שהמשורר אחראי לכל כולו – אלא גם תוכן השיר נובע ישירות מהעולם של היחיד. שיר הנו מוצר שלא רק שאתה שולט כמעט לחלוטין בתהליך ייצורו, אלא הוא גם עוסק בך-עצמך (או נובע ממקוריותך). המוצרים שאנו מייצרים בדרך כלל מופנים לשוק, כלומר מזקיקים התאמה שלנו לחברה ולצרכיה. הם אינם מבטאים את אישיותנו כשלעצמה, אלא את אישיותנו המותאמת לצרכי האחרים. במקרה הטוב אישיותנו באה לידי ביטוי באופן משמעותי בעבודתנו; במקרה הרע, אנחנו הופכים לאוטומט בשירות החברה (ע"ע "זמנים מודרניים"). אבל השיר הוא מוצר ייחודי, בכך שהוא (כמעט) אינו מתחשב בצורכי האחר, אלא נועד (ברובו) לביטוי מקוריות היחיד.
כאן מתחילה להתבהר תופעת השירה העכשווית. הסיבה ש"כולם" כותבים היום, אינה נובעת רק מגרפומניה נרקיסיסטית. יש בעצם כתיבת השירה מחאה על עולם העבודה העכשווי. תביעה של אנשים לעבודה שאינה נזקקת להון של אחרים; לעבודה שאינה נגזלת ומופרדת מהם בתום הייצור; לעבודה שאינה עבודה מפורקת, אלא כזו שהם יכולים להבינה ולבצעה מראשיתה ועד סופה; תביעה של אנשים לעבודה שהינה מהותית לאישיותם.

על "סולאר", של איאן מקיואן, הוצאת "עם עובד" (תרגום: מיכל אלפון)

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

ישנן "שתי תרבויות", טען ב-1959 בהרצאה מפורסמת הפיזיקאי והסופר הבריטי, סי.פי סנואו, והפער ביניהן רק הולך וגדל. אלו הן המדעים המדויקים מחד גיסא ומדעי הרוח מאידך גיסא. בחמישים השנים שחלפו מההרצאה ההיא והפולמוס הגדול שעוררה, הפער בין שתי התרבויות רק הלך והעמיק. איחויו הוא בעיניי אחד האתגרים הגדולים ביותר הניצבים בפני הספרות העכשווית. אתגר שהיענות לו תשרת את החברה אך גם נוגעת לאינטרס המצומצם של הספרות עצמה. ההתפתחות המדהימה של המדעים במאה האחרונה משוועת לדיון ציבורי שינסה לענות על השאלה מה בגילויי המדע מסייע לריבוי אושרה והפחתת סבלה של החברה (ולא כל גילויי המדע הם כאלה). על מנת שהדיוטות יבינו בכלל במה מדובר יש צורך בתרגום שפת המדע, שהינה כיום בראש ובראשונה המתמטיקה, לשפה המדוברת. וכאן הספרות יכולה לשמש כמתווכת. אבל עיסוק של הספרות במדע הוא גם אינטרס של הספרות עצמה. כי לאחר שהתרבות והספרות התחדשו, הובילו ופרצו דרך במשך תקופה ארוכה, במה שמכונה המודרניזם (1850 עד 1950, בקירוב), הרי שמאז תום מלחמת העולם השנייה, בהכללה גסה, ההתפתחויות המדעיות, והטכנולוגיות הנובעות מהן, מרשימות בהרבה מההתפתחויות המקבילות בשדה האמנויות. הדרך של הספרות להשיב לעצמה רלוונטיות תהיה, בין השאר, באמצעות התמודדות ספרותית עם אותן התפתחויות מדעיות ומשמעותן. ואכן, כמה מהסופרים הבולטים בדורנו פונים לכיוון הזה: כך הוא וולבק, שב"החלקיקים האלמנטריים" דן במשמעויות של מכניקת הקוונטים וכך הוא ג'ון באנוויל, שגיבור הרומן האחרון שלו, "האינסופיים", הוא פרופסור למתמטיקה.
מכל האומות, מצטיינים במיוחד הבריטים ביכולת החיבור בין ספרות למדעים (ולכן אין זה פלא שגם פולמוס “שתי התרבויות” עצמו פרץ בבריטניה). דוגמאות לכך ניתן להביא החל מהשורה המפורסמת של המשורר אלכסנדר פופ, "הַטֶּבַע וְחֻקָּיו נָחוּ בְּחֶשְׁכַת שְׁחוֹר, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: וַיְהִי נְיוּטוֹן – וַיְהִי אוֹר" ועד למשפחת האקסלי, משפחה של סופרים חשובים וביולוגים מובילים כאחד.
בזירה הבריטית העכשווית, מהווה איאן מקיואן סמל לניסיון האיחוי בין ספרות למדע. הוא מתומכיו הפומביים של ריצ'רד דוקינס, למשל ועסק במדע גם בספריו הקודמים (ב”שבת”). ניסיון האיחוי מרכזי בספר הזה, שנושאו הוא התחממות כדור הארץ וגיבורו הוא זוכה נובל בפיזיקה בשם מייקל בירד, שלתיאורו מוקדשים המשפטים היפים (יפה בעיקר הוא כאן המשפט החותם את הציטוט להלן) הפותחים את הרומן הזה: “הוא היה מהגברים האלה – גברים שלא תואר להם ולא הדר, שפעמים רבות הם קירחים, נמוכים, שמנים, פיקחים – שמשום מה יש נשים יפות הנמשכות אליהם. או שהאמין שכך הוא, ומכוח המחשבה כמו נעשה כך".
זה ספר כייפי ביותר. עלילתו הסאטירית המשעשעת מציגה את התמודדותו הכושלת של בירד, בוגד בלתי נלאה, עם בגידתה היחידה של אשתו החמישית ואת הירתמו, דרך מקרה, לניסיונות התמודדות עם הצלת כדור הארץ מהתחממות. דרך מקרה – כי לא איש כבירד ייתן לשאיפות נעלות כמו הצלת הפלנטה להסיט אותו מניסיונו לכבוש עוד אישה או לשתות עוד כוסית וויסקי. מקיואן הוא גם ריאליסט גדול, עם עין לפרטים והבנה מעמיקה בבני אדם, כך שהמירוץ הנמרץ של העלילה אינו בא על חשבון הדקויות.
אבל מקיואן לא רצה לכתוב רק רומן משעשע. הוא גם רצה לכתוב רומן חשוב. החשיבות החשופה יותר של הרומן נוגעת לנושא התחממות כדור הארץ, כמובן. שאם אתה מאמין בה – ומקיואן, שערך תחקיר מקיף ומשכנע, כמעט ומשוכנע בנכונות תחזית ההתחממות, עושה רושם – הרי אין דבר חשוב ממנה (כי בנינו כבר יחוו את השלכותיה הקטסטרופליות). אבל הספר חשוב למקיואן לא פחות גם מהסיבה "הסקטוריאלית" שהזכרתי, דהיינו התהייה על מקומה של הספרות בעולם שבו המדע זוכה להישגים מרשימים כל כך. זו, למשל, הסיבה שמקיואן שש להפגין את יכולותיו הפסיכולוגיות (המרשימות) בתיאורו של בירד, כמו גם את נכויותיו הפסיכולוגיות של בירד עצמו – מעין נקמת איש הרוח במדען. אך זו גם הסיבה שמקיואן משדך לבירד אישה מתחום מדעי הרוח ומאלץ אותו, פיזיקאי שאינו קורא ספרים בכלל, לקרוא את מילטון על מנת להרשימה.
בקיצור, ספר כייפי מאד שעוסק בנושאים חשובים מאד. מה עוד ניתן לבקש? אלא שעל אף זאת זה אינו ספר גדול או חשוב מאד בעצמו. מדוע?
ראשית, העלילה כאן מכילה מוות אלים אחד שלא אחשוף אותו על מנת לא לקלקל לקוראים. כעת, ככלל גס, שימוש במוות אלים ברומן ריאליסטי – אם אתה לא דוסטוייבסקי או שאינך כותב רומן מלחמה או ריגול או בלש – הוא אמצעי פיתוי זול שאינו הולם יצירה מהשורה הראשונה. אבל אולי יותר חשוב העניין הבא. מקיואן וחברו מרטין איימיס, שני בכירי הסופרים הבריטיים, הם מעריצים ידועים של הספרות האמריקאית של המחצית השנייה של המאה העשרים (דבר שקשה לסופרים, בדרך כלל, להודות בו בבריטניה). איימיס מעריץ במיוחד את סול בלו ואילו מקיואן ידוע בהערצתו לג'ון אפדייק (לא פלא הוא שציטוט מאפדייק מופיע בקדמת הרומן). אבל האמת היא שדווקא רוחו של סול בלו מרחפת מעל דפי הספר, רוחם של גיבורי הרומנים הסאטיריים "הרצוג" ו"מתנת המבולדט", גם הם גאונים המסובכים עד צוואר בענייני נשים. והנה ההשוואה הזו אינה מחמיאה למקיואן. ראשית, המחקה תמיד פחות מעט מהמחוקה. אבל יותר חשוב: אצל בלו נוצר תלכיד חד פעמי בין האנרגיה העצומה של העלילה הסוחפת לבין ההגיגים והנושאים הפילוסופיים העמוקים שהגיבורים עסוקים בהם, בין הההנאה לבין החשיבות. ואילו ברומן הכייפי והרציני הזה לא נוצר תלכיד דומה בין אותו כייף לאותה רצינות.