הערה על השירה העכשווית

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

הדברים שייכתבו להלן מצריכים פיתוח מחשבתי עתידי. הם כמעט בגדר אינטואיציות ראשוניות. הם, לפיכך, לא נאמרים בנחרצות פובליציסטית, אלא בהססנות של הגות שאינה מעוצבת עדיין, שאולי תתעצב בעתיד.
הדברים אמורים במחאה של הקיץ האחרון ובסצנת השירה התל אביבית העכשווית. לכאורה, מה הקשר? הנושא הראשון הרי העסיק מדינה שלמה ואילו סצנת השירה התל-אביבית החדשה מעסיקה, בהערכה הנדיבה ביותר, אלפים בודדים; לכאורה, הנושא הראשון הנו כלכלי והנושא השני תרבותי.
אבל יש, כך נדמה לי, קשר סמוי אך הדוק בין שני התחומים, הרחוקים לכאורה כל כך זה מזה.
בסצנת השירה התל אביבית העכשווית אני מביט מהצד. מביט לא כמשתתף, אלא כמשקיף אוהד. החלטתי בשלב מוקדם לא לעסוק (כמעט) בביקורת שירה. להתמקד בפרוזה. בעיקר, כי בפרוזה אני חש אינסטינקטיבית מה טוב בעיניי. מה שאין כן בשירה. ומי שלא חש אינסטינקטיבית אם יצירת אמנות טובה או רעה בעיניו לא יכול להיות מבקר. ביקורת צריכה לבוא מהקרביים ורק אחר כך מהראש. בנוסף, המשוררים העבריים שאני אוהב מעטים הם (ביאליק, אצ”ג המוקדם, דוד אבידן, דליה רביקוביץ' המוקדמת ועוד אחדים), בהשוואה לפרוזאיקונים; מה שמסייע למחשבה שאני פשוט מחובר יותר למדיום הפרוזאי. עוד בנוסף: מספיק קשה להיות מבקר בתחום אחד, במקום צפוף כמו ישראל, ואם הדבר לא ממש בוער בקרבך, כדאי לא להרחיב את פעילותך. כדאי לבחור בקפידה את מלחמותיך…
אבל התופעה כשלעצמה מדהימה. בעשור האחרון, השירה, ומדובר בעיקר בתל אביב, מפגינה נוכחות מפתיעה ומרשימה ביותר. מאות – אולי אלפי? – משוררים צצו ופצחו קולם בשיר. כתבי עת רבים, מודפסים ואינטרנטיים, קמו. ערבי שירה מכל הסוגים מתנהלים בבארים ובבתי קפה שונים ברחבי העיר; החל מערבים מכופתרים וכלה בערבים של מיקרופון פתוח, בהם עולים אנשים לבמה ומאלתרים. ישנו דיבור בעיר, כי מאז שנות הששים לא הייתה פריחה כזו לשירה בארץ. כעת, איני רוצה לדון באיכות השירים. כאמור, אני (ככלל) מושך ידיי מביקורת שירה. כנראה, אומר בזהירות, שההשוואה לשנות הששים אינה נוגעת לרמת השירים. אבל, עדיין, מדובר בתופעה מדהימה ומפתיעה. מה מביא מאות אנשים, אולי אלפים, לעסוק כך בשירה? לכתוב, לקרוא, להופיע? מדוע לא היה כדבר הזה בשנות התשעים, השמונים, אולי אף השבעים?
אני חושב שאם נתבונן בתופעה הזו בהקשר הכלכלי-חברתי נתחיל אולי להבין חלק ממנה. כך יחל להתברר הקשר בין סצנת השירה התל אביבית למחאה של הקיץ האחרון.
אני מציע להסתכל על שיר כמוצר. כולנו עובדים בעבודות שונות ויוצרים "משהו" (לפעמים "משהו" מופשט: המורה יוצר ידע בראש תלמידיו). המשורר גם הוא עובד ויוצר "משהו”. ה"משהו" הזה הנו השיר. אך מה מאפיין את המוצר השירי? ראשית, כל (כמעט כל; ומאז האינטרנט כל) חומרי הגלם של המוצר הזה מצויים תחת ידו של היוצר. מה שנחוץ זה מוח ועט או מחשב. וזהו. בניגוד, נאמר, לקבלן בניין, שלא לדבר על פועל בניין, הזקוק לחומרי גלם שאינם עומדים לרשותו מראש; בניגוד לתסריטאי טלוויזיה, הזקוק לאולפנים, שחקנים, במאים, מפרסמים וכו' – הרי שבמקרה של המשורר, (כמעט) כל אמצעי הייצור מצויים ברשותו. בנוסף, השיר, כמוצר, הנו מוצר ש"מכירתו" אינה מפרידה בינו ובין היוצר. כשאנשים קונים ספר שירה, קל וחומר כשהם נחשפים לשיר באינטרנט, הם לא מפרידים את המשורר מיצירתו, כמו שקורה כשאנשים קונים, נניח, בגד או נזקקים לאינסטלטור.
זאת ועוד: אנחנו חיים בחברה שבה חלוקת העבודה גוברת והולכת. נדיר מאד שאדם עובד בעבודה שבה הוא עושה ה-כ-ל, שבה הוא אחראי על המוצר מאל"ף עד תי"ו. הארכיטקט אינו עושה את עבודת המהנדס וזה אינו עושה את עבודת הקבלן; יצרן התוכנה אינו יוצר את החומרה ואינו עושה את עבודת העיצוב של המוצר וכיו"ב. והנה, השיר, הנו מוצר שאינו מפורק בחלוקת העבודה השגורה. זה מוצר שהמשורר אחראי ליצירתו מראשית ועד אחרית. המשורר הוא יוצר החומרה, התוכנה והגימור העיצובי של השיר שלו.
אך לא רק שהשיר כמוצר הוא מוצר שבו אתה יכול להקים "מפעל" בלי הון וחומרי גלם שאינם תחת ידך; ולא רק שהשיר לא נגזל מהיוצר ברגע "המכירה"; ולא בלבד שהשיר הינו מוצר מוגמר שהמשורר אחראי לכל כולו – אלא גם תוכן השיר נובע ישירות מהעולם של היחיד. שיר הנו מוצר שלא רק שאתה שולט כמעט לחלוטין בתהליך ייצורו, אלא הוא גם עוסק בך-עצמך (או נובע ממקוריותך). המוצרים שאנו מייצרים בדרך כלל מופנים לשוק, כלומר מזקיקים התאמה שלנו לחברה ולצרכיה. הם אינם מבטאים את אישיותנו כשלעצמה, אלא את אישיותנו המותאמת לצרכי האחרים. במקרה הטוב אישיותנו באה לידי ביטוי באופן משמעותי בעבודתנו; במקרה הרע, אנחנו הופכים לאוטומט בשירות החברה (ע"ע "זמנים מודרניים"). אבל השיר הוא מוצר ייחודי, בכך שהוא (כמעט) אינו מתחשב בצורכי האחר, אלא נועד (ברובו) לביטוי מקוריות היחיד.
כאן מתחילה להתבהר תופעת השירה העכשווית. הסיבה ש"כולם" כותבים היום, אינה נובעת רק מגרפומניה נרקיסיסטית. יש בעצם כתיבת השירה מחאה על עולם העבודה העכשווי. תביעה של אנשים לעבודה שאינה נזקקת להון של אחרים; לעבודה שאינה נגזלת ומופרדת מהם בתום הייצור; לעבודה שאינה עבודה מפורקת, אלא כזו שהם יכולים להבינה ולבצעה מראשיתה ועד סופה; תביעה של אנשים לעבודה שהינה מהותית לאישיותם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דינה א'  On אוקטובר 9, 2011 at 5:31 PM

    איזו אבחנה/הבחנה מפתיעה.

    מעין וריאציה מקסימליסטית (ונדיבה) על "האישי הוא הפוליטי", לא?

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 9, 2011 at 7:36 PM

    תודה דינה.
    רק אסייג שאני מאמין שהאישי הוא גם פוליטי, אבל הוא יותר מזה. כלומר, האישי לא רק פוליטי.

  • יעקב  On אוקטובר 10, 2011 at 6:34 PM

    מעניין- ועדיין, מה ההבדל ברמה זו בין שירה לפרוזה? ההבחנה שלך צריכה להתאים גם לפריחה בשדה השני.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 10, 2011 at 10:01 PM

    ליעקב,
    נכון. תובע חידוד.
    אבל ישנם שני הבדלים בין שירה לפרוזה בהקשר הזה.
    שיר יכול להתפרסם ולהיקרא באינטרנט ביתר קלות מאשר פרוזה. גם הדפסתו בדפוס רגיל זולה יותר. כך ששיר, בניגוד לרומן, מצריך פחות הסתמכות על אמצעי ייצור שאינם ברשות הכותבים.
    שנית, שירה יותר אישית מאשר פרוזה שיותר מתחשבת בצרכי הקוראים בדרך כלל. כלומר, יותר קרובה ל"שוק".

  • יעקב  On אוקטובר 11, 2011 at 9:40 AM

    ועדיין נראה לי שמבחינת האוטרקיות של תהליך הייצור יש כאן יותר מהדומה- כמו כן, עניין ההפצה והיכולת לאוורר את היצירה בעולם, בעייתי מעט יותר בפרוזה (אולי רק כאשר מדובר ברומנים), אבל נראה לי שמי שרואה באמצעי ההפצה החדשים פלטפורמה ראויה- מי לא? – ימצא בה מקום להפצת של הפרוזה.

    דה-פקטו, המרחב הפרסומי העצמאי רוחש משירה ודל בפרוזה, וצריך לחפש את הסיבות לכך, אולי לאו דווקא בתחום הייצור, אולי לא רק בתחום זה, ואולי בתחום הייצור אבל מבחינה שונה.

    • einataloni  On אוקטובר 14, 2011 at 10:57 PM

      הייתי מרחיבה ואומרת כי כל שדות האמנות תופסות לגבי התזה הנ"ל, ואם יורשה לי- הייתי מוסיפה- יש משהו כמעט אוטיסטי באמנות, שמורכבת מתוצר של עולמו הפנימי של היוצר, בדרך כלל יוצא דופן ובדרך כלל אדם רגיש שחש שהוא מתקיים בשולי החברה ומתבונן בה מבחוץ. הדיאלקט הזה, בין האוטיזם הנוקשה, להתבוננות הרגישה אל החוץ- הם עבורי המחאה החברתית כולה: מן מחאה של אינדוידואלים שנלחמים עבור הזכות שלהם להתקיים כאינדוידואל בכבוד. אגב, אפשר לומר אותו הדבר על מחאת האמנות הפלסטית (שיותר מעניינת אותי מ"משוררי המחאה", ניחא) http://erev-rav.com/archives/15026

  • נדב  On אוקטובר 22, 2011 at 4:57 PM

    הרשימה הזו נוגעת בכמה רבדים של חברה ויצירה, ותגובה רצינית מצידי תצריך טור משלי…
    אני סבור שהתופעה המתוארת היא בחלקה אשליה אופטית. כלומר, קיימת, אבל בהיקפים קטנים יותר מהנדמה. חברו לכך כמה תופעות משנה:
    1. מה שאני מכנה "תסמונת במה חדשה": אלפים אכן עוסקים בשירה, וכתוצאה מנגישות קלה יחסית, הכמות כן באה על חשבון איכות (העשור שעבר אכן היה העשור של "במה חדשה")
    2. פניה לשירה לעומת פרוזה נובעת ממאפיין התנהגותי של דור השירה התלאביבי החדש: זה זול, מהיר יחסי, ומאפשר להיות כאן, עכשיו ומהר. מעין תחושה של בהילות.
    3. תופעה שלישית נכללת בקודמת: רבים מהמשתתפים בסצינת השירה התלאביבית הינם חלק מתופעה סוציו-אקונומית, שבמסגרתה יש נהירה מהפריפריה אל תלאביב, כדי להרחיב את האפשרויות. ואז, צריך לעשות מהר והרבה, כדי להכות שורשים.
    4. הקשר בין סצינת השירה למחאה, בחלקו נובע מהרצון של הכותבים, רצון המוכר מקדמא דנא, ליטול חלק בתהליכים חברתיים ולהשפיע עליהם. חלק אחר של הקשר הזה נובע מהעובדה הפשוטה שרבים מהכותבים שייכים, תרבותית וסוציאלית, לדור מאהל רוטשילד. חלק נוסף, כמובן, כמו שתיארתי בתופעה 3, פשוט רוצים להיות שם, היכן שקורים הדברים החשובים.

    מעניין לעניין באותו עניין, ועל דרך המשל, אני מבקש להפנות אותך לספר "כפור" של שמעון אדף, שהוא בבחינת ביקורת אפוקליפטית על סצינת השירה בתלאביב (בלי קשר לכך שאני מעדיף את אדף כמשורר מאשר סופר)

  • נדב  On אוקטובר 23, 2011 at 8:44 AM

    אריק, בהמשך לדברים שכתבתי לעיל, אני מבקש להביא לפניך את רשימתו של שלמה קראוס ב"טיים אאוט" אודות סצינת השירה התלאביבית, וד"ל.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 23, 2011 at 8:55 AM

    תודה נדב. קראתי את דבריך בעניין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: