על "רביעי בערב", של יעל הדיה, הוצאת "עם עובד"

פורסם ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יעל הדיה היא כוח ספרותי חשוב בספרות הישראלית העכשווית. נראה לי, שעל מנת לאפיין אותו, ניטיב לעשות אם ננקם אותה בתווך דמיוני בין שני כישרונות חשובים נוספים בספרות שלנו: בין כשרונו של יצחק בן-נר לראליזם חברתי-פנורמי לבין הרומנים הפסיכולוגיים של צרויה שלו. פחות קשובה לשפה משלו ופחות פוליטית-חברתית מבן-נר, מצליחה הדיה, עם זאת, לתאר בכליו של הרומן הפסיכולוגי את הבורגנות הישראלית, ובעיקר את הבורגנות-הבוהמיינית הישראלית (כאן: אנשי פרסום, איש טלוויזיה, עורכת ספרותית, פסיכולוגית). הספרות שכותבת הדיה שימושית. וזו מחמאה. היא מלמדת כיצד אנשים מסוימים בישראל חיים היום ובכלל כיצד החיים נראים. ברגע מסוים עקבתי בתשומת לב רבה אחרי תיאור תהליך הגמילה מסיגריות של אחת הדמויות, על מנת לדעת מה מצפה לי בתהליך הגמילה שלי.
הדיה, אם כן, כותבת ראליזם פסיכולוגי. אבל הרומן הזה הוא רומן פסיכולוגי יוצא דופן, הגם שמתבקש. זה רומן פסיכולוגי המתאר בעצמו טיפול פסיכולוגי. מתואר כאן טיפול קבוצתי שמדריכה פסיכולוגית נחשבת בשם עלמה, בתחילת שנות הארבעים לחייה. המטופלים הנם הורים, תל אביביים ברובם ובגילה של המטפלת. מטרת הקבוצה היא לדון בבעיות שיש להורים הללו עם ילדיהם. אלו נעות מאנורקסיה עד לאלימות ילדית, מגילויי ביישנות קיצונית לגילויי מיניות מוקדמים מדי. הרומן, הכתוב ברובו המכריע בגוף שלישי, נע מדמות הורה אחת לרעותה, כשלכל דמות מוקדש בתורה תת-פרק. בתת-הפרק הזה מובאת התפתחות הטיפול על היחסים הנרקמים בין המטופלים, בצד חזרה לסצנות מפתח מעברן של הדמויות. אופי גידול הילדים, מבקש הרומן להמחיש, מותנה בהבנת ילדותם של ההורים.
במאמר ביקורת מעט ערמומי שכתב על "אנה קרנינה", כתב דוסטויבסקי שטולסטוי הוא סופר גדול, אבל הוא סופר של דור העבר בו היה מוסד המשפחה יציב. המציאות הרוסית היום היא של משפחות אקראיות, חצאי משפחות, כתב דוסטוייבסקי בשנות השבעים של המאה ה-19 ("ערמומי" כי ניסה להפוך את יריבו הגדול ללא רלוונטי תחת מעטה מחמאות). גם “רביעי בערב" דן בחלקו במשפחה החדשה, שהתרחקה ממודל המשפחה המסורתי. אחת הגיבורות היא אם חד-הורית שנדמה לה שהיעדר האב מטריד את בתה ולכן היא באה לטיפול. גיבור נוסף הוא הומו שהביא ילד עם סטרייטית וכעת מתמודד עם חוסר רצונה של האם לחלוק אתו את ההורות.
בצד יכולת החלישה הראליסטית-פסיכולוגית המרשימה על חיי הדמויות, מתגלה כאן גם יכולת לבנייה מתוחכמת של דרמה. למשל, ביצירת קונפליקט בחייו של ההורה ההומו, ששותפתו להורות תובעת ממנו את סילוקה של הכלבה האהובה שאירחה לו חברה ברגעי בדידותו הקשים, אם ברצונו להלין אצלו את הילד שכה ייחל לבואו.
ובצד זה, ישנם ברומן רגעים מרגשים ממש. פעם שמעתי שסול בלו מחה כנגד ט.ס. אליוט ושירו "האנשים החלולים": זה ביטוי מתועב, טען בלו, אף אדם אינו חלול. נזכרתי במחאה ההומניסטית הזו של בלו באחד הרגעים החזקים בספר, כאשר דמותו של אחד המשתתפים בקבוצה הטיפולית, דמות מעצבנת למדי, שעוצבה ככזו בכוונה בידי הסופרת, מתגלה במלוא שבריריותה האנושית וגועה בבכי. זה רגע מצמרר. מבכיא בעצמו. רגעים מרגשים אחרים הנם אותם רגעים בהם מתחת לקיטורים ולדאגות ולגילויי האהבה הרשמיים, מתגלה לפתע ומומחשת האהבה החייתית של ההורים לילדיהם.
אמנם ישנן כאן קצת קלישאות: ההומו חובב המותגים, אשת הפרברים הפרובינציאלית שלא גומרת, הגבר הפרברי השמרן שמצפין בתוכו אלימות מינית. אמנם ישנה לעתים גסות מסוימת בסב-טקסט: למשל בדמותו של אותו שמרן מהפרברים, שהסב-טקסט מדגיש מדי את חוסר המודעות שלו לשמרנותו ולצדדיו האפלים. אמנם אין ברומן נסיקות גדולות. אך למרות זאת, עד השליש האחרון היה "רביעי בערב" רומן מרשים. ובזכות אותם דברים שהוזכרו (יכולת החלישה הראליסטית, החוש הדרמטי, הרגעים המצמררים).
אך השליש האחרון פוגם ברומן. הבעיה המרכזית היא הסגירה המלודרמטית-חפוזה של חלק מהסיפורים. בשליש אחרון זה, למשל, מוצגת תמורה מהירה מדי, מהירה להפליא, בהתנהגותו של אחד הילדים הבעייתיים. בצד בעיה מרכזית זו, אם סיפורים מסוימים נסגרים בהקצנה מלודרמטית, הרי שאחרים לא ממש נסגרים. מה אירע לסופרת? קראתי ביקורת שהאשימה את הדיה בפסיכולוגיות-יתר. נדמה לי כי לא הפסיכולוגיה מנגעת כאן את הטקסט. הפרשנויות הפסיכולוגיות שמובאות לאורך הרומן אינן בנליות בדרך כלל. מה שמחבל בשליש האחרון של הרומן היא השפעת הטלוויזיה, הדחיסות המלודרמטית שמאפיינת תדיר גם את דרמת הטלוויזיה האיכותית ביותר. זו הסיבה לסגירות המואצות והמופרזות, אכן "הטלוויזיוניות" כל כך, של חלק מסיפורי הדמויות. הצורך הטלוויזיוני בהתרה ברורה ומהירה וקונקרטית, מנגע כאן, בחלק האחרון, בתורו אף את הפסיכולוגיה, מציג תפיסה רדודה שלה כפתרון הוקוס-פוקוסי שרלוק-הולמסי (למשל, כשמתגלה שהסיבה לאנורקסיה של ילדה הינה מאורע קונקרטי בו מתח אביה ביקורת משתמעת על מראה של בתו).
בסופו של דבר הסגירות המלודרמטיות של סיפורי הרומן הופכות את "רביעי בערב" ליצירה לא ממש מספקת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • א.נ  On אוקטובר 24, 2011 at 12:40 PM

    אכן רומן שימושי באותו מובן שקורצוויל כתב פעם לסופר אחד "אני יושב בחדר הכי קטן בבית ומחזיק
    את ספרך מלפני.עוד מעט הוא יהיה מאחורי…." הדיה מתחילת דרכה כותבת סיפורת "רדי מייד" והצריכה של התכתובת שלה (עלבון בעייני לתייג זאת כ"סיפורת") מזכירה לי את מה שמשווקים
    במקדונלד- 'ביג מק כפול וחם' – קציצת בשר טחון מטוגנת בגריז תעשייתי ,על העור והסחוס,בתוך לחמניה ספוגית= צמיגית בצירוף קטשופ מדולל ושני עלי חסה משומשים במצב רע ל'קישוט'ׁ(ספרותי?) ופלח עגבניה דלוח,מוגש לתפארה עלי מגשית פלסטיק.המנה הזאת מתקררת מהר מכפי שיש ביכולת בן אנוש לסבוא אותה ולפני בוא הקבס משליכים את המנה האכולה כדי שני שליש לכל היותר אל הפח,שגם הוא,אללי,מפלסטיק.מיצורי בלהה "ספרותיים" מן הסוג האמור ,כולל השמות שהזכרת בפתיח,תצמח לנו אולי דראמת כורסא טלויזיונית חצי ממוטבת,אבל ספרות בשום פנים ואופן לא.הדיה כותבת את מה שברנר הגדיר כבר בתחילת המאה הקודמת כ"ריאליזם סינמטוגראפי זול" שיש בו פסיכולוגיזם אבל מאום ממה שברנר מכנה "נפשיות".

    למיטב הכרתי,כל ניסיון להעניק לסוג זה של שירותי= תימלול לכומפלכס של הבורגנות המתפוררת
    בארץ (מסיבות סוציו כלכליות בעיקר,ולא מחמת דילמה או קונפליקט פנימי כפי שמרמזת סיפורת הרדי מייד) את שם התואר "ספרות" הוא בחינת עוול למה שאולי ראוי להיאבק עליו,או לוותר ולהניח
    לדייה לשגשג על פגרה של הספרות העברית.
    כדאי להציץ פעם במחזה של מכס פריש,"בידרמן והמציתים" (ואולי כתב את המחזה דירנמאט? אינני זוכר),המתאר את הדרך שבה זעיר בורגנות מוחלשת ורפויה מעניקה במו ידיה את הגפרורים לפרסונות החביבות העמוסות ג'ריקנים של נפט שיציתו עליה את הבית.הדיה היא סוג (מוחלש וממוסחר) של מציתים מן הסוג האמור.למרבה הצער,הביקורת העכשווית מתפקדת באותו האופן ממש.

    (א.נ.)

  • א.נ  On אוקטובר 24, 2011 at 3:32 PM

    חזרתי וקראתי את התגובה (שכתבתי) ומצאתי בה נזיפה אישית כלפיך,ועליה אני מתנצל מראש –
    סוף סוף אתרך הוא וקווי הגבול בין האישי והפומבי עדיין מטושטשים מעט בעולם הקיברנטי.

    אני תקווה שלא ההיבט האישי באנאלוגיה ל"בידרמן והמציתים" הוא שמודגש בעיניך,אלא ההיבט העקרוני שהוא,לפחות בעיני,הקריטי.וגם לא הרומן הספיציפי של יעל הדיה הוא העניין,אלא היותו דפוס,רומן דוגמאי.הבורגנות שלנו אינה חפצה בביקורי ההוצל'פ ובהשלכתה מן הדירה השכורה אל האוהל שבשדירה; המסחור וה"רדי מייד" – הדעת אינה סובלתם בספרות,אבל היא כמעט הכרחית
    למי שמבקש להתקיים במקום הזה מספרות ותוצריה,(היינו,מתוצרי רדי מייד שהפכו ל'ספרות')ויעל הדיה ודאי אינה חריג מהותי לעניין זה.היא תירגמה
    בהצלחה מסויימת נוסח של דראמת=כורסא טלויזיונית מצליחה (שכנראה הייתה אחת מהוגיה ומממשיה),והרומאן כאן הוא ה"ערך הכלכלי העודף" – תרגום הדראמה הטליוויזיונית לספרות מיומנת
    בניגוד למה שהיה ידוע עד היום (שספרים הם שתורגמו לקולנוע ודראמות טלויזיה ולא להיפך).מאתיים
    אחוז נצילות כלכלית! כמבקר ספרות (אמנם מדור שאבד עליו הכלח),הייתי מפנה אותה הישר למדור הכלכלה המטופח והמושקע ומבדל לדיון רק את מה שהוא ספרות ולא מה שמתורגם לערך כלכלי עודף.

    וגם זה,ככלות הכל,לא העניין. מה שנראה לי באמת חמור הוא הליך של מאניה דיפרסיה מילולית שתקף כאן את הציבוריות האינטלקטואלית והאינטלקטואלית למחצה בעקבות אירועי הקיץ האחרון
    בשדרות (ושחרור גלעד שליט),מעין זחיחות דעת משונה ,פרועה, נטולת כל מידה של בוחן קר ושפוי.
    שהרי מאום לא השתנה בפורמאציות הכלכליות והמושגיות השוחקות כאן את המעמד הבינוני,אבל את התודעה הכוזבת שמשהו ישתנה הן לא יקחו מאיתנו..על מקרה שליט ראוי שלא נכביר מילים.איך שהוא קרסנו
    קומה אחת במהלך הקיץ האחרון,הפכנו נוחים יותר למניפולציות של מילים.בטרם נחתתי באתרך
    עברתי על כל דף המסרים של האתר הזה,רשימות,אכן,מאניה דיפרסיה מילולית.מי שמאויים להפוך ישו של האחוס"לים שיצא מבין המתים מושווה כאן באתר סמוך ל"אליפלט" הנורא של אלתרמן,
    שאילו הייתה קצת בינה בקודקודינו היינו משליכים את ה"שיר הזה" לערימת הגרוטאות הפסולות,
    אבל אלתרמן הוא אלתרמן,היינו,קיפוד שחודיו ננעצות בגרונינו,גם שכתב משהו איום ונורא (אם רק לא טחות העיניים מקרוא) ולפיכך לאה גולדברג הפכה להיות אלתרמן להמונים (בזכות הלחנים) ,ואת מקומה ההיסטורי של לאה גולדברג תופש נתן יונתן וכך אנו עולים במדרגות המאניה = דיפרסיה .
    כמובן,אין היטל של המאניה הזאת על בעלת הרומן הדגום כאן – זו נסיכת השלג הספרותי= תעשייתי,
    היא קרה כקרח.היא מוכרת שלגון לאסקימוסים.האם הויתור שאנו עושים כאן לספרות הממוסחרת
    הוא חלק מן המאניה הזאת? האם הבורגנות מתאהבת בעצמה מחדש?

    יכולתי לגדוש כאן דוגמאות למכביר מן הסמוך והגלוי לכל עין ,אבל לא נאריך;. מה שחשוב לענייננו כמבקרי ספרות הוא שלא נלך שולל ;הספרות העברית היא פיקדון היסטורי ומן הראוי שלא נמכור
    אותה בזולי זול,במסגרת מכיערת החיסול הכללית של הבורגנות בארץ.אנו מחוייבים למסורת
    ערכית ארוכת טווח מיל"ג ואילך.
    או שלא – וזה כטוב בעיניך.
    (אמנון נבות)

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 24, 2011 at 4:02 PM

    שלום אמנון, תגובותיך דורשות התייחסות ארוכה ועקרונית ואיני רוצה לענות כלאחר יד. ולענות לא כאחר יד איני יכול כעת. ככלל, תפיסותנו הביקורתיות שונות. אני אכן מחמיר פחות ממך.
    עם זאת, יש לי הערכה רבה לפעילותך הביקורתית ולסגנון כתיבתה.

  • ר. רואן  On אוקטובר 26, 2011 at 1:11 AM

    לאריק: למה באמת אתה משבח את הספר הזה של הדיה? לדעתי כשאתה מפיק מהספר תועלת עניינית כמו איך מרגישים כשמפסיקים לעשן, זה אומר שהספר פיספס את המטרה וזה מה שנשאר- תועלת עניינית, אם קונים אז צריכים לקבל תמורה. לנבות: אני מקווה שתכתוב בקורות, או אם אתה כותב אז חבל שאני לא יודע איפה.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 26, 2011 at 6:12 AM

    כפי שניתן לראות מקריאת הביקורת, השבחים לכתיבה אינם מוגבלים או אף מצויים-בעיקרם בתועלת שניתן להפיק מהספר.
    עוד כפי שניתן ללמוד מקריאת הביקורת, השבחים ניתנו בה בצד הסתייגות לא קטנה.

  • אמנון נבות  On אוקטובר 26, 2011 at 7:14 PM

    לר' רואן תהיה אשר תהיה ובתשובה לתהיה שהעלית: סברתי ועודני סבור שעיסוק אינטנסיבי בביקורת לאורך משך עשרים וחמש שנה (לא לכל אורך השנים האלה ניתנה לי האפשרות,אבל המעקב היה צמוד) הוא בחינת רב לי (ולהם) רב,וכי עלי לפנות את מקומי לצעירים ממני ומעודכנים ממני על פני פיסת 'עור יחמור' זו המצטמצמת והולכת ממילא המוקדשת לנושא בחינת כרע ובדל אוזן – מבקרים שהגישה שלהם פחות מחמירה מקופדת וחד משמעית משלי והרבה יותר מתוחכמת מראש.גם מעורבות זו שאני מגלה כ א ן היא בעייני על גבול הלא רצוי, מה שמכונה במקומותינו "אובר דוז".

    כמבקר,נכשלתי בעצירת ובבידוד המגמות שתיארתי למעלה בתגובתי לא"ג.(אמנם,לא קיבלתי עזרה מידידים ולו קצת) בכל מקרה: מן הראוי היה שאפנה את מקומי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: