קצרים/שונות

1. מדוע חלק מהאנשים תומך בשיטה הכלכלית הנוכחית (אף על פי שאינו מוטב שלה מלכתחילה)?
ברור, בגלל אהבה עצמית. אותו חלק מנבא שהוא ישגשג במערכת הנוכחית וכיוון ש"המצליחים" מתוגמלים כל כך בשיטה הקיימת, אותו חלק רוצה לזכות בכל הקופה.
השיטה, בהסבר הזה, מדברת אל הרהבתנות האנושית.

אבל, אני חושב, אנשים תומכים בשיטה הנוכחית גם משנאה עצמית. הם לא חושבים שמגיע להם. לכן הם תומכים בשיטה שקיים סיכוי רב שתדפוק אותם.
השיטה מדברת כך אל המזוכיזם האנושי.

1א. ועוד סיבה מדוע אנשים אוהבים את השיטה הנוכחית. יש בה דרמה. יש עליות ונפילות וסיכונים. באוטופיה, או במערכת יציבה יותר כלכלית, בעלת רשת ביטחון, האנשים מפחדים שישעמם להם.
הקפיטליזם מדבר אל יצר המשחק של בני האדם, מדבר אל ה"הומו לודנס".

2. כתבתי לא מזמן כאן בבלוג שפריחת השירה כיום נובעת, אולי, מכך שאנשים מבקשים להם עבודה לא מנוכרת. השיר – כמוצר שכולו נובע מהאני ומיוצר במשקו האוטרקי.
אבל השיר, במהותו הקונטינגנטית, האוורירית, הלא ממש הכרחית, אולי גם עורך פרודיה על עולם העבודה העכשווי שמייצר מוצרים לא נצרכים.

3. קסמה של חברת הצריכה מוסבר בשני אופנים עיקריים:
האחד – מוצרי הצריכה נענים לצרכים אותנטיים שיש בקרבנו. האדם משתוקק לדברים רבים ומגוונים וכשיש לו אפשרות – הוא ממלאם.
השני – מוצרי הצריכה אינם נצרכים לגופם. הם מסמנים חברתיים. אנחנו קונים את מוצרי "אפל" (אם לקחת דוגמה קלישאית) לא בגלל שהם טובים יותר אלא בגלל שהם מסמנים אותנו חברתית (כמעודכנים, כמעודנים, כמשלבים בין תחכום טכנולוגי לאסתטיקה ועוד כל מיני שטויות מהסוג הזה של מעריצי ג'ובס).

אבל יש עוד הסבר לקסמה של חברת הצריכה:
אנחנו רוכשים מוצרים כי הם חדשים ואנחנו מתכלים.
אנחנו רוכשים עוד ועוד מוצרים, ומחליפים את הקודמים, כי הם צעירים-לעד ואילו אנחנו מזדקנים.

4. בעקבות צאת "האחים קרמזוב" נפניתי לקרוא מה שמזמן תכננתי לקרוא והיא תשובתו של דוסטוייבסקי ב"יומנו של סופר", כתב העת של אדם אחד שהוציא דוסטוייבסקי במחצית השנייה של שנות השבעים של המאה ה-19, למבקר ספרות עברי שפנה אליו ושאל בתמיהה על האנטישמיות שלו, אנטישמיות אצל הסופר הגדול שכל סבל אנושי אינו זר לו.
דוסטוייבסקי, ייאמר לזכותו, ענה בהרחבה ובפומבי לשאלה (הוא הרי יכול היה פשוט לא להתייחס).
אבל התשובה, למרבה הצער, חושפת את עומקה של האנטישמיות שלו (אם כי, חשוב לומר, זו לא אנטישמיות רצחנית חס וחלילה).
בכל אופן, יש משפט אחד של הסופר הרוסי שכמה משמאלנינו ישמחו עליו, אני מניח. דוסטוייבסקי כותב (ציטוט חופשי מהזיכרון): "כיום יש ברוסיה 80 מיליון רוסים ושלושה מיליון יהודים. תמהני מה היה מצב הרוסים לו היה המצב הפוך, לו 80 המיליונים היו יהודים והרוסים רק 3 מיליון. אני די בטוח שמצבם היה אף קשה יותר ממה שהיהודים טוענים שהוא מצבם כיום".
עוד אומר דוסטוייבסקי, וזה משפט מעניין מאד ומעורר מחשבה (גם למי ששמאלנותו אינה אומנותו), במיוחד בהינתן שנכתב בשנות השבעים של המאה ה-19 : "איני יודע הרבה על היהודים. אבל מה שאני יודע עליהם הנו שזו אומה שתמיד מתלוננת שנוהגים בה באופן לא הוגן, שתמיד מתלוננת שהיא נרדפת".

5. את הריכוך שעברה הפסיכואנליזה בהגירתה לארה"ב, הפיכתה לאופטימית יותר ולכזו השמה דגש יותר על "יחסים" ולא על "מלחמת כל בכל" של האינדיבידואל באינדיבידואלים האחרים, כפי שתפס פרויד את החברה במידה והייתה נתונה לשלטון האיד, ניתן להסביר בהגירתה מאקלים אירופאי מורכב, אולי אף רקוב, יהודי ופסימי לאקלים האמריקאי האופטימי, ה"קליפורני", הפרוטסטנטי.
אבל ניתן להסביר את הריכוך הזה בדרך אחרת: פרויד היה גבר ורבים ממשיכיו החשובים היו נשים.

5א. מה שמקלקל את ההסבר הג'נדרי הינו העובדה שממשיכתו הבולטת, מלאני קליין, הייתה פסימית לא פחות מפרויד.

6. בהקשר של תפקיד המדינה, יש בביקורת הקפיטליזם העכשווי שני ענפים שונים, שחשוב להבחין ביניהם.

ענף אחד (המרקסיזם, למשל, וכן תפיסות סוציאל-דמוקרטיות) מצדד בהעצמת כוחה של המדינה (עד כדי הלאמה, במרקסיזם). הגוף החברתי הוא האחראי על חלוקת העושר בין הפרטים. לא "לסה פייר" כי אם "עשה פייר [הוגן]".

ענף אחר (מגמות אנרכיסטיות, למשל) מעודד את החלשת כוחה של המדינה. אצל הוגה חשוב כמו כריסטופר לאש, שרוחו היא סוציאליסטית במהותה, ניתן למצוא ביקורת נוקבת על מעורבות המדינה בחינוך ובשירותים החברתיים! מעורבות זו, לפי לאש, הופכת את הפרטים לחסרי אונים ותלויים במנגנון החברתי. המודרניות מכרסמת ביכולת של האינדיבידואל להתפתח ולהגיע לעצמאות.

הגות כמו הגותו של לאש, או זרמים מסוימים באנרכיזם, אינם כמובן "ימניים", למרות הסתייגותם ממעורבות המדינה ולמרות שהחזון שלהם שונה מהותית מהחזון הסוציאליסטי. במקרה של הגותו של לאש: כמדומה, שהוא רואה לנגד עיניו חברה של אינדיבידואלים עצמאיים המתחרים ביניהם בתחרות לא נואשת ושאף אחד מהם לא צובר כוח רב מדי. חברה של "עסקים קטנים".

7. חלק גדול ממה שמכונה "תרבות" היום הוא תחושת ההזדהות הנרקיסיסטית עם האמן המצליח. כלומר, ההצלחה היא קריטית לחוויית והגדרת התרבות (סו קולד).

לפיכך, במערכת כזו יש יתרון מובנה לאמנות שבה האמן עצמו נוכח בביצוע היצירה, כמו ברוקנרול. כיוון שממילא חלק מעצם הגדרת האמנות נעוץ בהזדהות עם מי שהצליח, נוכחותו בשר ודם רק מוסיפה להזדהות זו.

8. המוח, אומרת הבדיחה הידועה, הוא איבר המין הגדול ביותר. אך שימו לב אל הבטן! הבטן, ואולי רק ככל שמתבגרים הדבר ניכר, האוצרת בתוכה זרמי חום נכמרים למגע, גועשים למגע (יוזכרו בהקשר זה גלי שרירי הבטן שלעתים נדרשים לגמירה הגברית והנשית).

(כמעט) ממש כקדמונים אני נוטה לאחרונה למקם באיברי הגוף השונים את ההיפעלויות (או לפחות משתעשע במחשבה). במוח – המחשבה והרצון. בלב – הרגש. באיברי המין – התשוקה. ובבטן – הסינתזה של כל אלה, של הראש והלב עם איברי המין; של הרצון והרגש עם התשוקה.

9. ההחמאה לנשים, כך נדמה, מספקת את חלקן באופן שאצל הגברים רק המימוש המיני יכול לספק. לכן, הפתיין צריך להיות מתון במחמאותיו.

10. האם גברים שיופי נשי מפעים אותם במיוחד חושקים בנשים מהן הם מתפעמים או מקנאים בהן?

11. וולבק מדבר (איני זוכר אם הוא כתב את זה; הוא אמר זאת, אבל, כך שמעתי) על שיבוט של נשים יפות כפתרון סוציאליסטי עתידי…
הוא סופר מוזר, וולבק, ללא ספק…
אבל הוא סופר חשוב, מרכזי. אם כי אני שואל את עצמי לעתים אם אין אנחנו, הפטישיסטים של היופי, ככלות הכל רק שבט קטן ומיעוטי באוכלוסיה…

11א. עוד פטישיסט של יופי הוא אותו ספק-הומלס בעל זיפים ושלבושו מרושל כבן חמישים פלוס, שהביט בתדהמה בשלוש יפהיפיות בתחילת שנות העשרים לחייהן, לבושות היטב ומאופרות, שפסעו לבאר אופנתי בסמוך לשדרות רוטשילד וקרא לעברן בכמעט אימה: "שמע ישראל! אתם [הטעות במקור] נפלתם עלינו מהחלל!".

12. שני פרדוקסים:
א. ככל שאתה משתוקק יותר (ומתקשה להסתיר את זה) כן קטנים סיכוייך לספק את תשוקתך. וההיפך.
ב. מי שאין לו כלום – רוצה הכל. הוא לא מוכן, אולי אף לא יכול, להתפשר.
מי שיש לו קצת – מוכן להסתפק בשיפור-מה.

13. שופנהאואר טען שהחיים הם טלטלה מתמדת בין סבל לשעמום.
מי שבא תמיד ומהר על סיפוקו – משתעמם, מתעקש שופנהאואר.
כל כך מתחשק, ולתפארת הפילוסופיה, לבדוק אם אכן צדק ההוגה הגרמני הגדול בקשר לשעמום…

14. לאחרונה חשקה נפשי בקריאת שירה עברית, שירה עברית קלאסית. התאוויתי לעברית שורשית. ולכן ישבתי וקראתי באנתולוגיה של בנימין הרשב "שירת התחייה העברית".
והנה, שתי השורות האחרונות בבית הראשון בשירו של יעקב רבינוביץ תיארו כמעט במדויק את מזג האוויר לפני כמה ימים:
"קר נהיה, רוח כבדה ומזעזעת,
ואני הן חציי עירום בלי לבוש,
מה מוזר! לילה הנך כמו בסיביר –
ויומם בכוש".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נטליה  On אוקטובר 28, 2011 at 2:04 AM

    לגבי 11:

    שיבוט נשים יפות כפתרון סוציאליסטי לא יפתור דבר. תמדי תיווצר היררכיה. תמיד יהיו נשים יותר יפות, והן תהיינה יותר נחשקות. מושג היופי אלסטי. מי יודע איך הוא השתנה עד היום בשביל שנסתכל על נשים מסוימות ונגיד לעצמנו שהן לא יפות מספיק.

    ובאותו הקשר – יש לתת את הדעת על "השבחת הגזע" שמביא איתו בנק הזרע. ידוע שהקליינטיות רוצות גבר בלונדיני, גבוה, בריא, וכו'. עושה רושם שהדור הבא של העולם המערבי עומד להיות יפה יותר. ילדי בנק הזרע, על אבותיהם הספורים והיפים ואימותיהם היאפיות, עומדים לכבוש את הזירה המינית בעוד עשר עשרים שנה.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 28, 2011 at 2:12 AM

    תודה על תגובתך.

  • דוד  On אוקטובר 28, 2011 at 11:32 AM

    1א, 3 ו 7 טובים בעיניי.
    לגבי 7, הדבר לא פסח על הספרות ולכן ישנם הרבה יותר ערבי הקראה, שבהם למעשה הסופר עולה על הבמה ופוגש את קוראיו, כמו היה כוכב.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 30, 2011 at 7:57 AM

    לדוד – לגבי 7, אכן. יש משהו אנטגוניסטי בין כתיבה לחשיפה.

  • דינה א'  On אוקטובר 31, 2011 at 6:54 PM

    קראתי לא מזמן את הספר "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי ויש שם איזה קטע בו הוא מציג את הממטיקה (ומקביל אותו גם לפוסט מודרניזם), והטענה שלו שם היא: "יותר ויותר חוקרים נוטים היום לתפוס תרבויות כסוג של מחלה או טפיל, ואת האדם כנשאיו חסרי האונים של טפיל זה. [פה יש הסבר על טפילים ביולוגיים ד.א.] באותו אופן בדיוק רעיונות תרבותיים חיים במוחם של בני אדם, מתרבים ומפיצים את עצמם מנשא אחד לשני, תוך שהם לעתים מחלישים את הנשאים והורגים אותם. […]". אז ראשית, זה ממש מעליב! נדמה לי שכשאני קוראת את הרעיון הזה, אני חווה משהו דומה למה שחוו בני דורם של קופרניקוס שגילה שכדה"א סובב את השמש (ולא להפך), ובני דורו של דארווין שגילו לפתע שהם לא נזר הבריאה ותכליתה, אלא מעין סוג של קוף שעבר תהליך אבולוציוני רגיל למדי (תמיד מתארים את התגובות לשתי התגליות האלה כהרגשת נישול ממעמד בכיר (ואולי גם פרויד והתת-מודע שלו נכנסים לקטגוריה הזאת)). אז נורא קל לגחך על האנשים היהירים האלה, ועל מה ולמה יש להרגיש נישול על דברים כה טבעיים ונכונים?! אבל הנה, כשאני רגילה לחשוב על עצמי כבעלת מינימום כלשהו של שיקול דעת עצמאי ורצון חופשי, ומישהו מטיל בכך ספק, נדמה לי שאני חווה את אותה ההרגשה בדיוק! שאולי בעוד מאות (או אף עשרות) שנים אף אחד לא יבין מה היה כל כך מטריד ומעליב בזה.

    כל זה קשור לסעיף 2 והשירה העכשווית כפרודיה על עולם העבודה – אם זה נכון (האמת, אין לי מושג), נדמה לי שיש פה תמיכה לרעיון המטריד הזה – הרעיונות כבר עובדים בעצמם, בממלכה משלהם, והאדם שהיה ההוגה המקורי שלהם כבר ממש מחוץ לעניינים (באמת, כבר דומה יותר ל"נשא" מאשר ל"הוגה" [וזה לא תת-מודע, זה כבר כמה דרגות מעבר]).

    [אגב, אני אמנם לא השתכנעתי מהציטוט הנ"ל (כאמור, חלקית לפחות, בגלל ביטולי כישות חופשית), אבל נדמה לי שכן יש בטענה הזאת משהו נכון, השאלה היא באמת עד כמה].

    סעיף 6 גם מעניין מאוד. אני חושבת כבר דיי הרבה זמן שבתוך עשרות שנים (ולא מאות) – העולם יחזור לקומוניזם – כמובן, לא בצורה שהייתה במאה הקודמת – אלא בצורה דמוקרטית אמיתית, עם שקיפות מלאה ועם כלים הרבה יותר טובים בניהול מדינה (או גלובוס?) והבנת נפש האדם, אבל לדעתי הרעיון עצמו יחזור בגדול (ואולי המחאה החברתית בארץ ובעולם אלה הניצנים לכך? אני לא יודעת עד כמה המחאה תצליח קונקרטית בטווח הזמן הקרוב, אבל לדעתי זה הכיוון ההיסטורי (וכמובן, האנשים שיחיו במאות הבאות לא יבינו איך אנחנו יכולנו לחיות בחברה שהיא כל כך לא צודקת ולא שוויונית (גם בין מדינות [והרי אנחנו מודעים היטב לרעב ולכל המלחמות העקובות מדם באפריקה למשל], לא רק בתוך המדינה עצמה), בדיוק כמו שאנחנו מתפלאים על היחס לעניים ולילדים יתומים באנגליה בתקופתו של צ'רלס דיקנס – איך המעמד המבוסס היה "עיוור" אליהם ופשוט לא ראה אותם, גם כשהם עוברים ברחוב ממש מתחת לאפו (עד שבא דיקנס והציב את המראה)).

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 31, 2011 at 8:08 PM

    תודה על תגובתך, דינה. קראתיה בעניין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: