על "חשד לשיטיון", של מאיה ערד, הוצאת "חרגול"

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

טד יוז, אם זיכרוני אינו מטעני, כתב פעם שאשתו, סילביה פלאת', קינאה בכותבי הרומנים המקצוענים בספרות האנגלית בזמנה, באותם בעלי מלאכה מיומנים שאף הצליחו להשתכר מכתיבתם. היא מצדה ניסתה את כוחה בכתיבת רומנים כאלה אך נכשלה. היא לא הבינה, אומר יוז, שהכישרון העצום שלה, הכישרון הגאוני-קיצוני שלה, אינו נמצא שם, בכתיבה מיושבת ומתוכננת בקפידה.
נזכרתי באנקדוטה הזו בקריאת הרומן החדש של ערד, המסתמנת ככותבת הרומנים המקצועית ביותר בקרב בני דורי, ילידי שנות השבעים; כותבת פקחית, מיומנת ובורגנית עד העצם. הכי לא סילביה פלאת'. אם כי, להיות כותב רומנים מיומן וסולידי הוא כישרון נדיר לא הרבה פחות מהכישרון העמוק-מוטרף.
"חשד לשיטיון" מספר על בני הזוג רותי וגיורא, כיום בסוף שנות הששים לחייהם, החיים באוניברסיטה קליפורנית. בני הזוג היגרו לארה"ב בשנות הששים, גיורא הוא מהנדס אווירונאוטיקה ורותי זנחה את הדוקטורט שלה בספרות אנגלית והפכה לעקרת בית. לבני הזוג האמידים אין ילדים. מבחירה. לחייהם נכנסים נטעלי ובן, אקדמאים ישראליים צעירים ותפרנים. הרומן מסופר בגוף שלישי מנקודת המבט של רותי. ערד עושה שימוש מיומן בנקודת המבט המוגבלת שלה, מוגבלת כפי שהנה כל נקודת מבט שאינה של "מספר כל יודע", על מנת ליצור עלילה בלשית.
כי הרומן הוא סוג של מותחן בלשי. היצ'קוק מוזכר כמה פעמים ברומן, רותי אוהבת את סרטיו, ובכך נרמז באופן מעודן אופייני טיבו המותחני של הרומן עצמו. היסוד הבלשי מתחיל בחשד של רותי שגיורא מגלה סימנים מוקדמים של אלצהיימר. אך עיקר המתח נובע מהתהייה של הגיבורה הראשית (והקורא עמה) על טיב היחסים שבין גיורא לנטעלי: האלה יחסי ידידות בלבד? יחסי אבהות? והאם אבהות מטפורית או ממשית? ואולי קשר אהבים? ואם כן, האם הוא ממומש או מפונטז? והאם נטעלי מצדה תמימה או ערמומית, כלומר משתמשת בגיורא או אוהבת אותו, בהנחה שאכן יש ביניהם משהו? ערד יוצרת אווירת מתח-פרנויה מרפרפת ומעודנת אך יעילה. היא גם משחקת באופן מתוחכם ומעורר במוחו של הקורא. אופציות נרמזות כאן ואז מוזמות, לעתים באלגנטיות חרישית. למשל: באיזשהו שלב ערד מצליחה להחדיר לטקסט, באופן אוורירי, חשד שדווקא רותי לוקה בשיטיון, שמעוות את תפיסת המציאות שלה. החשד המעניין הזה מותר לבסוף בחשאי, בשיח אילם המתנהל בין הסופרת לקוראים.
המיומנות והמקצוענות של ערד ניכרות כאן באופנים רבים. למשל, בשימוש מעודן בסב-טקסט הסב סביב היעדר הילדים של בני הזוג. כשגיורא נפגש עם ילדה יהודייה-אמריקאית המראיינת אותו על קורותיו במלחמת העולם השנייה, "מופעל" גם הסב-טקסט הזה והופך את המפגש לטעון במשמעות נוספת. עוד סוג של מיומנות: סיפורים מסופרים בתחילת הרומן והסופרת חוזרת אליהם בסופו. זה לא רק האקדח שבמערכה הראשונה היורה בשלישית (גם זה יש כאן). נוצרת כאן תופעה אחרת, אקדח-סיכות נקרא לה. אקדח-הסיכות שירה במערכה הראשונה חוזר מאות עמודים אחר כך וכך מהדק ומשדך היטב את הסיפור.
מבחינה רעיונית, מלבד עיסוק מעניין בסוגיית אי הבאת ילדים לעולם וזקנה מול נעורים, ערד מנצלת כאן נקודת תצפית נדירה לדיון בסוגיה מעניינת ואף חשובה. ערד נמצאת בנקודת תצפית ממנה היא יכולה להתבונן על מצבן העכשווי של שתי האופציות הגדולות של היהודים במאה העשרים: ישראל וארה"ב. בעבר היה גדול הפער בין ההצעה הבורגנית האמריקאית לזו הציונית-סוציאליסטית. בעשורים האחרונים, כידוע, הפער הצטמצמם, כשישראל החלה לחקות את אמריקה. אולי הדברים משתנים בחודשים אלה ממש. בכל אופן נקודת התצפית האקטואלית הזו מחלצת את ערד מהאטמוספרה הפסטישית-מיושנת שאפיינה חלקים נרחבים ביצירתה בעבר. במקום שימור מוזר של אווירת ישראל הזעיר-בורגנית של שנות החמישים והששים (הנוכח, עם זאת, גם הוא כאן ואף ניתנת לו הצדקה ראליסטית; גיורא ורותי עזבו את הארץ בשנות הששים ולכן ישראל מבחינתם היא ישראל של העבר), נקודת התצפית המוזכרת ממקמת אותה בלב צומת לאומי-חברתי עכשווי וחשוב. ואכן הרומן מכיל כמה תובנות מעניינות על ההבדל בין החיים בישראל לחיים היהודיים באמריקה ובתוכם חיי קהילת הישראלים באמריקה.
אמנם הדמות של גיורא קצת חלשה. אמנם פיזור מילות הסלנג בשפת הישראלים הצעירים (כמו "סוטול" ו"סבבה" ו”אשכרה” ו”מדהים”) קצת מגוחך ומעיד על רצון חשוף להפגין מעודכנות, רצון שתוצאתו הפרזה. אבל ככלל הרומן הזה הוא רומן הגון, ספרות מינורית-קמרית לא מסעירה ולא מהלכת בגדולות, אבל מעוררת התפעלות מכישרונה להלך דווקא בקטנות, ביכולת לכתוב רומן קום-איל-פו.
אך יש נקודה אחת שמעיבה על הרומן הנאה הזה. היא קשורה באופן אירוני בנקודת התצפית הייחודית של ערד כישראלית באמריקה. כמה פעמים לאורך הרומן מופיע משפט מוזר, עילג מעט. ברוב המקרים די ברור מקורו האנגלי-אמריקאי. כך, למשל, משתמשת ערד כמה פעמים במשפט "מה שלא קוראים לזה" במשמעות של "איך שלא קוראים לזה" (כנראה, בגלל “whatever”). במקום אחר כותבת ערד את המילה "פעם" במשמעות של "פעם אחת" (אך רק באנגלית "once” משמש בשתי המשמעויות). או משפט כזה: “אני יכול לעשות משהו לעזור לך?", שמקורו כנראה אמריקאית. אם ערד רוצה להמשיך להשתייך לספרות העברית, והיא אחת הכותבות הצעירות הבולטות בה כרגע, היא צריכה לשמור על העברית שלה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קוראת שאהבה את הספר  On נובמבר 1, 2011 at 2:52 AM

    "ספרות מינורית-קמרית לא מסעירה ולא מהלכת בגדולות"? נשמע ממש לא טוב. במה ערד נופלת מכותבי רומנים קום איל פו, שיצרו יצירות מופת? מה חסר?

  • מוזיקלי  On נובמבר 2, 2011 at 12:26 AM

    ביקורת מרתקת ומעוררת מחשבה יותר מסך מילותיה

  • אחת העם  On מאי 11, 2015 at 8:26 PM

    לטעמי זה רומן מעניין, מיומן ובעל ערך. הנושא לכאורה, כמו בדמות המספרת, אינו מהלך בגדולות, אבל הוא דווקא התלבטות משמעותית ביס לחיים, בדומה ל"אמן הסיפור הקצר" – אופציית מימוש החיים לעומת אי מימושם. בעוד גיבור "אמן הסיפור הקצר" נצא בדיוק בנקודת משבר בה הוא אולי יכול עדיין להפוך את חייו ל"רומן", כלומר חיים בעלי משמעות, הרי שגיבורת "חשד לשיטיון" נמצאת בשלב שבו היא סוקרת את חייה לאחור, נעורים מול זיקנה קרבה, ולהעריך את חייה מנקודת מבט זו כהחמצה – חיים נעימים, נוחים אך עקרים. אופייה המתון והמדחיק של הגיבורה מונע ממנה לחוות את מלוא עוצמת הכאב הטראגי, אך הוא נמצא שם הכאב הזה. ספר שליווה אותי ימים רבים לאחר סיום קריאתו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: