Monthly Archives: נובמבר 2011

על "מבקשי פניך", הרב סבתו משוחח עם הרב ליכטנשטיין, הוצאת "ידיעות"

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

גם לישראלי חילוני שלא ימצא עניין בקריאת "מבקשי פניך" בשלמותו, טוב לדעת משהו על הספר הזה. טוב ומשמח. השיחות שניהל הרב והסופר חיים סבתו עם הרב אהרן ליכטנשטיין על לימוד תורה, על מוסר דתי והומניזם, על שמרנות לעומת חדשנות באורח החיים הדתי, על היחס לתרבות הכללית ולחילונים, על פמיניזם ועוד, משרטטות דיוקן של אדם מורכב מאד שבעצם אישיותו מצליח לגשר על פני עולמות שונים ואף לשמש דוגמה ומופת ל"שביל זהב" ישראלי שאינו מוגדר רק על דרך השלילה (כלומר, בזה שאינו קיצוני), אלא הוא עשיר ולמעשה מתפקע מתוכן.
הרב ליכטנשטיין, יליד 1933, משמש כארבעה עשורים ראש ישיבת ההסדר "הר עציון" שבאלון שבות. בהנהגתו ובהנהגת עמיתו הרב יהודה עמיטל ז"ל, הפכה ישיבה זו לדוגמה למתינות פוליטית ולהשתלבותה של הציונות הדתית בחברה הכללית. בציונות הדתית אף רווחה הבדיחה שארון הקודש בישיבה אינו מופנה לירושלים, כנהוג, כי אם לכיוון הפקולטה למשפטים בבר אילן, שבה השתלבו בוגריה. הרב ליכטנשטיין הוא גם חתנו של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, מי שהיה ממנהיגיה של יהדות ארה"ב האורתודוכסית. בניגוד לרב עמיטל שייסד את תנועת “מימד”, הרב ליכטנשטיין הוא אישיות ציבורית הרבה פחות. דמות של מאחורי הקלעים. ולכן הספר הזה, שכבר הפך לרב-מכר בציבור הדתי-לאומי, הוא בעל משנה חשיבות בהוציאו את האישיות הזו לאור ולרשות הרבים.
מה מייחד את הרב ליכטנשטיין והופך את השיחות אתו למעניינות במיוחד? האם מתינותו הדתית והפוליטית שמהווה אנטיתזה בולטת לתהליך ההתחרד”לות של הציונות הדתית? הרב ליכטנשטיין, למשל, מסרב להעניק משמעות תאולוגית למדינה היהודית כפי שמעניקים לה תלמידי הרב קוק ומתנגד להגדרת החילונים כ"תינוקות שנשבו" או כ"עגלה ריקה", משום שיש בביטויים אלה "אינפנטיליזציה" וזלזול לא מוצדקים. אולם היותו מתון מטבעו מביא גם לכך שהעמדה האופוזיציונית שלו אינה לעומתית ומתריסה: “אינני דוגל כלל בתפיסות מהפכניות. גם לא בהלכה". ואולי ייחודו נובע גם מכך שבצד רבנותו עשה דוקטורט בספרות אנגלית בהרווארד והוא ספוג תרבות כל כולו? בהחלט. אבל אני חושב שעל מנת לעמוד על מלוא ייחודו חייבים לדעת דבר מה על השושלת אליה הוא משתייך, קונקרטית ורעיונית, שושלת סולובייצ'יק. זו אצולה רבנית שייסדה גם שיטת לימוד ייחודית. הדמות הבולטת בשושלת היא דמותו של הרב חיים סולובייצי'ק (1853-1918), המכונה גם רעב חיים מבריסק (על שם העיר בבלרוסיה בה כיהן כרב), או, בעולם הישיבות, פשוט "רעב חיים”. רעב חיים כיהן כראש ישיבת וולוז'ין, ההרווארד של החינוך הישיבתי הליטאי, בה למדו אישים כברדיצ'בסקי, הרב קוק וביאליק. הוא, שהיה בעל שכל חריף ביותר, ייסד שיטת לימוד מהפכנית המבוססת על היגיון ברזל, היגיון משפטי ומופשט. הוא אף הנהיג מעין אורח חיים, "בריסקאי”, בו זוכה חריפות השכל הלמדנית להערכה הגבוהה ביותר.שיטת בריסק לקחה את העמדה "המתנגדית" הליטאית השכלתנית הקלסית, זו שעיינה מהמאה ה-18 את תנועת החסידות ורגשנותה, והוסיף לה ברק וחריפות למדניים חסרי תקדים. הרב יוסף דב סולובייצ'יק, חותנו של הרב ליכטנשטיין, הוא נכדו של אותו רעב חיים. הוא הוסיף ללמדנות של סבו אהדה לציונות (רעב חיים היה מתנגד גדול לציונות) ובקיאות רבה במדעים ובפילוסופיה.
אם כך, הרב ליכטנשטיין, נצר לשושלת הזו, הוא דמות מעניינת מאד לא רק בגלל מתינותו ורוחב אופקיו. אלא בגלל שהוא משלב את בקיאותו בתרבות הכללית ההומניסטית בהיותו ראש ישיבה "בריסקאי" מובהק. הצד ה"ראלי" והצד ה"הומני”, אם תרצו, משתלבים אצלו באופן נדיר. אני מכיר עוד הוגים דתיים עכשוויים, לא רבים אמנם, שיכולים לשלב בדבריהם מחוכמת התרבות הכללית. אך איני מכיר ולו הוגה דתי חי אחד, חוץ מהרב ליכטנשטיין, שיכול לשלב את ההגות ההומניסטית באופן אורגני בלמדנות תלמודית בדרגה הגבוהה ביותר.
תפיסת התרבות של הרב ליכטנשטיין עוצבה במסורת האנגלו-אמריקאית הגדולה, זו שניסח מבקר הספרות הוויקטוריאני, מתיו ארנולד, שהרב ליכטנשטיין מזכירו מספר פעמים (ושהוזכר גם כאן בשבוע שעבר). במסורת הזו התרבות נתפסת כמכשיר להשלמה מוסרית של האדם, ככלי לפיתוח ועידון כשריו השכליים והרגשיים. המסורת ההומניסטית הזו, כפי שמציין הרב ליכטנשטיין עצמו, ספגה מכה אנושה במלחמת העולם השנייה. ג'ורג' סטיינר, בשורת מאמרים מפורסמים בשעתם בשנות הששים, כתב כי העובדה שחלק ממפקדי מחנות הריכוז הבינו בתרבות גבוהה ואהבוה ריסקה את התפיסה שתפקיד התרבות לעדן את רגשותינו. הרב ליכטנשטיין מודע גם למאמרים הללו של סטיינר ומצטטם. ראייתו מפוכחת ומורכבת גם כאן.
לנושאים פוליטיים במובהק, כמו סוגיית פינוי שטחים, נמנע סבתו מלהיכנס. זו מיגרעה של הספר כיוון שאלה, כמובן, סוגיות חשובות. התעלמות מהם נועדה אולי לא לפגוע בחלק מקהל היעד של הספר. בכל מקרה, עמדותיו של הרב ליכטנשטיין קרובות לעמדות "מימד" והרב עמיטל, עמדת השמאל הדתי הציוני, התומכת בפינוי שטחים ופתרון "שתי המדינות" בהסדרים נאותים.
המיעוט הדתי היהודי מצוי בעמדה ייחודית, השונה, ככל שידיעתי מגעת, ממצבם של מיעוטים בני דתות אחרות. היותה של היהדות דת לאומית יוצרת מציאות ייחודית של מיעוט דתי הקשור בטבורו לרוב שאת אורח חייו הוא פוסל. המציאות הזו יכולה להיות בלתי נסבלת. הפיתוי להתבדל, להתנתק מהרוב, לנהוג בעצם כמיעוטי-הגויים, גדול. אך הרב ליכטנשטיין, בעל העמדה המורכבת, אינו מצדד כמובן בעמדה זו: “המציאות המודרנית חוצה את העם, חוצה את הציבור, חוצה את כנסת ישראל, וממילא מעמידה אותנו בפני ברירה אכזרית, או להתנתק ולהיות ציבור קטן, או ללכת, לא בדיוק שלובי זרוע, אבל ללכת יחד עם אנשים שאיננו שלמים עם השקפת עולמם וארחות חייהם. היום אני חושב שההפרדה פשוט אינה ריאלית. זה אינו ריאלי מבחינה מעשית, וגם לא מבחינה עקרונית".

קצרים וזוטות

פורסם במגזין מוצש של "מקור ראשון"

קצרים וזוטות

זהו טור לקט, שכחה ופאה. הצטברו על שולחני, כמו שאומרים, ולמעשה בזיכרון הסלולרי שלי, המשמש לי כפנקס רעיונות (כשצץ רעיון, אני שולח לעצמי סמס), כמה מחשבות שחלקן אינן ראויות לבוא בציבור כנושא לטור שלם וחלקן שמא אינן ראויות לבוא בציבור כלל ורק החבאתן בין מחשבות אחרות תאפשר זאת. באופן דומה לאג"ח "הזבל", אלו החשופות לחדלות פרעון, ש"ארזו" הפיננסיירים מוול סטריט וערבבון בנכלוליות באגרות חוב שפירעונן מובטח. עם זאת, חשוב לומר, יש הבדל בין המשל לנמשל. הטור הזה לא יהיה אחראי למשבר הכלכלי הגדול ביותר מאז השפל הגדול.

סטיב ג'ובס

גרסה קצרה: אם הוא היה באמת כזה חכם אז איך הוא מת בגיל 56? גרסה ארוכה: אם הכסף והאנרגיות שהוקדשו להמצאת המחשב האישי והאייפון היו מוקדשים לחקר הסרטן, האם לא הייתה נמצאת כבר תרופה למחלה? גרסה קצרצרה: עבודת האלילים הזו ביחס לג'ובס פשוט מעצבנת.

ענייני אופניים

העיר העברית הראשונה ידועה בבעיות החנייה שלה. אלא שבעת האחרונה התפתחה בעיית חניה חדשה: בעיית חנייה לאופניים! בסמוך לבתי קפה או למרכזי מסחר אתה מתקשה למצוא מקום חנייה לאופניך, עת כל ספק מוט מעוקל ומקובע זוכה לקופצים רבים. בינתיים, אמנם, נגנבו אופניי, כך שאני פטור מבעיה זו ואת עצמי אני מחנה איפה שבא לי (רצוי בחנייה כפולה).
עוד מטרד אופניים הנו המנהג שהתפתח בקרב הרוכבים להשתמש בפעמון על מנת להעז אנשים מדרכם. במקום לומר: “סליחה" או "גברת!” – מצלצלים. אבל הפעמון – לפרות הוא, ואת הפה נתן לבני אדם.

יוגה

בשנתיים האחרונות אני עושה יוגה (יוגג? יוגה?). לו הייתם אומרים לי לפני שלוש שנים שאעשה יוגה הייתי מצלצל נגדכם בפעמון אופניי בלעג מבטל. אבל משהו מהאני הישן שלי נשאר. כשהמורה המצוינת שלי מדברת על הניסיון להתנתק מהמחשבות, כשאנחנו יושבים ומנסים להתרוקן, באה מחשבה אחת עקשנית ומקננת במוחי והיא מה אכין לעצמי לאכול בתום האימון. שקשוקה? ואולי אורז עם ירקות? פסטה בשמנת? הנקודה היא שהמחשבה הזו נוסכת עלי רוגע מופלא, אני מרפה והופך להיות ישות רוחנית צרופה שאינה נזקקת לדבר (מלבד הארוחה), ישות המתייחסת לקיום (שמחוץ לגבולות המחשבה) באותו חיוך ספק סלחן ספק אירוני של הבודהה.

עירום בקולנוע

לעתים אני ממליץ לחברים ובני משפחה דתיים על סרטים או יצירות תרבות כאלה ואחרים ואז אני נזכר ברגישות שיש לחלקם ומזהיר אותם: זה לא סרט נקי. לאחרונה זה קרה לי עם "השוטר", סרט שגם המלצתי עליו פה, אבל שיש מבין חבריי ואני מניח שגם מבין הקוראים כאלה שקטעי העירום, המעטים אמנם, שיש בו לא יהיו לרוחם (ולבטח את אותו אחוז מקוראיי שהרתעתי כעת מלצפות ב"השוטר" יחליף אותו אחוז שדירבנתי בזה הרגע לצפות ביצירת תרבות חשובה כל כך…). הנושא של עירום באמנות ובמיוחד בקולנוע ובטלוויזיה מורכב ועתיר אירוניות. בשנים האחרונות הפך, בפיתול אירוני, העירום למסמן שהסרט הוא רציני. כלומר, אם בעבר שחקניות רציניות התפשטו רק "כשהתפקיד דרש זאת" או כשהסרט נעשה בידי אמן מספיק חשוב, היום מה שקורה הוא ההפך: עירום נכנס לסרטים כדי לסמן שהם חשובים. ועם זאת, אל לנו לשכוח שהקולנוע המיינסטרימי והטלוויזיה המסחרית הם אלופי הצביעות בענייני עירום. כמו שניסחו באופן אלמותי הורקהיימר ואדורנו, חברי "אסכולת פרנקפורט", בהתקפתם על התרבות הפופולרית האמריקאית, “תרבות ההמונים היא מתחסדת וזנותית בו זמנית". מראים לך מספיק בשביל שתתגרה ותרצה להישאר, אבל לא מספיק בשביל שתתקומם על הפריצות הבוטה או בשביל שתבוא על סיפוקך ותלך. התרבות הפופולרית, בהראותה נשים וגברים אטרקטיביים אך עדיין לבושים, היא טיזינג אין סופי. ושוב, כמו שניסחו זאת באופן מהמם אדורנו והורקהיימר: “בהראותם תדיר את הגיבורה בחולצה צמודה ואת הגיבור בחזה חשוף" חרושת התרבות משאירה את צרכניה תמיד עם הלשון בחוץ, “ועל הסועד להסתפק בקריאת התפריט".

על "בעל זבוב", של ויליאם גולדינג, הוצאת "עם עובד" (תרגום: אמיר צוקרמן)

פורסם במסוף לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

במסה מפורסמת משנות הששים של המאה ה-19, “תפקידה של הביקורת בזמננו", כתב מבקר הספרות הוויקטוריאני הדגול, מתיו ארנולד, כי תפקידה של הביקורת, כמו גם של הספרות עצמה, הנו “להגדיל את המאגר של רעיונות רעננים ואמיתיים". הספרות לא נועדה, לא בראש ובראשונה על כל פנים, לשימושים פרקטיים, אלא לתענוג, ל"משחק חופשי של הרוח", כביטויו של ארנולד. וכלי המשחק של הרוח הם הרעיונות שעליהם להיות, כאמור, אמיתיים מחד גיסא אך גם, ולא פחות חשוב, רעננים.
אי היותם של הרעיונות ב"בעל זבוב" "רעננים" היא הסיבה העיקרית לכך שהרומן הזה לא מעניין כל כך לקריאה ב-2011.
נדמה שכולם כמעט שמעו על קווי העלילה העיקריים של הרומן, שראה אור במקור ב-1954. מטוס שעליו חבורת נערים בריטיים, שהועלו עליו כנראה בהחלטה על פינוי מאורגן עקב מלחמת עולם שלישית (הדברים נתונים בעמימות), מתרסק לאי טרופי. הנערים מנסים להתארגן לשרידה במקום אבל מריבה עזה פורצת ביניהם והם זונחים אט אט התנהגות רציונלית ומתורבתת לטובת חיי פרא הכוללים גם רצח.
ישנה אי בהירות בשאלה מה בעצם הנושא העיקרי של הרומן: האם הוא על חוסר היכולת לארגן חברה מסודרת, כלומר על הקושי שבפוליטיקה, הקושי לעבור מ"מצב הטבע" לחברה מאורגנת? ואולי על המשיכה שיש בכולנו אל המצב הפראי, הבהמי, אל חיי היצר הלא רציונליים, שמעטה דקיק של תרבות מכסה עליהם בחיי היומיום שלנו? ומה מאפיין את חיי היצר הללו, לפי הרומן, תאוות רצח או דווקא עצלות והזנחה? האם יש ברומן הזה ניסיון לשחזר את חיי האנושות הקדומה, את היווצרות הדתות הפרימיטיביות ופולחניהן האכזריים? או שהרומן מצביע על הפסיכוזה שנוצרת כאשר אין מסגרת חברתית? ואולי הנושא הוא סרבנות ההמון לציית למנהיגים נאורים, כאן ראלף, הנער הנבון שיכול להושיע את הנערים ושהנו כמו משה מיטיב שהעם מואס בו? כל הנושאים הללו אולי יכולים לעלות בקנה אחד, אבל מה שהופך את הרומן לבעייתי הנו הבחירה להציג נושאים אלה בחייהם של ילדים. כך הרומן מסרס ומחליש את האמירה שלו עצמו. כי נושא מתחרה לכל הסוגיות שנמנו לעיל מתבלט ברומן והוא חוסר היכולת של נערים וילדים לחיות ללא מבוגרים. “מה אנחנו? בני אדם או חיות? או פראים? מה יחשבו המבוגרים?” זועקת אחת הדמויות. ובסיכום הרומן מופיעה האמירה הביקורתית הבאה: "הייתי רוצה לחשוב שחבורה של נערים בריטים תהיה מסוגלת להפגין ביצועים יותר טובים". המסר החינוכי, על כך שנערים בלי מבוגרים הינם אובדי עצות, מתחרה בכל הסוגיות שהוזכרו לעיל, חותר תחת האמירות הכלליות על מצבו של האדם והופך את הרומן למקומי באמירתו, לממוקד באמירה הרלוונטית לילדים בלבד. בקיצור, הרומן מחליש את המסר שלו עצמו.
אבל אפילו נדבק במסר הכללי והנוקב יותר, זה הסב סביב התמה של הפרא-שבתוכנו, הרי שזה אינו מעניין במיוחד היום. אפילו בשנות החמישים, זמן צאת הספר לאור, לא היה בנושא הזה משום חידוש. אחרי טקסטים קנוניים בנושא, כמו "תרבות בלא נחת" של פרויד, משנות העשרים של המאה העשרים, או "לב המאפליה" של קונראד, מ-1902, שלא לדבר על מאורעות ראליים כמו שתי מלחמות עולם בהם נחשפה הברבריות האנושית, הרעיונות שמבטא גולדינג הם הכל מלבד "רעננים", כהמלצתו של ארנולד. הטקסט הזה שייך לזמנו, זהו טקסט מובהק של "המלחמה הקרה", המנבא מה יקרה לאנושות אחרי שואה גרעינית (התשובה: חיי טירוף של מלחמת כל בכל). אבל אפילו לזמנו הוא היה אנכרוניסטי. טוב בעיקר לבני נוער. קל וחומר כיום.
הנה דוגמה לרעיון "רענן", שרלוונטי ל"בעל זבוב". מבקר הספרות המבריק והניאו-מרקסיסט, פרדריק ג'יימסון, כתב שבעולם הגלובלי שלנו חלו שני תהליכים גדולים ומקבילים מאז שנות הששים. מחד גיסא, אין יותר בעולם מקומות "פראיים", לא-ידועים, מסתוריים, שמהווים אלטרנטיבה, ולו בדמיון, למערכת הקפיטליסטית המערבית. העולם כולו סופח וסונף ולוכד למערכת עולמית אחת של ההון והשיטה הקפיטליסטית. במקביל לתהליך זה, אותו אזור בנפש שלנו שהיה לא ידוע עד המאה האחרונה, הלא-מודע האפל שרבץ ורחש-במסתרים בנשמות האנושות עידן ועידנים, נחשף ו"התגלה" גם הוא. ולא זאת בלבד שהוא נחשף והתגלה, אלא שהקפיטליזם סיפח גם אותו למערכת שלו ועשה בדימויים מהלא מודע שימושים אינספור בתעשיית הפרסום ובחרושת התרבות. הלא-מודע הוא כמו מחצב שנתגלה ומייד לאחר גילויו החלה המערכת הכלכלית לכרות ממנו עוד ועוד. בקיצור, לפי ג'יימסון, אין היום אפשרות לאיים מבודדים כפי שאין לא-מודע פרטי (ג'יימסון אינו פסימיסט, עם זאת; אבל תקצר היריעה). “בעל זבוב", שמספר לנו על אי מבודד כמו שגם על הלא-מודע האפל שמצוי בכל אחד ואחת מאיתנו – הוא, בהתאם, תוצר מיושן.
יש כאלה שמשווים בין "בעל זבוב" לתוכניות הריאליטי, כדוגמת "הישרדות" ו"האח הגדול", החושפות גם הן, כביכול ולא כביכול, את תהומות נפש האדם. לאדם המשכיל התוכניות הללו לא רק מעליבות את האינטליגנציה, אלא פשוט משעממות. מה החידוש? שיש בבני האדם צדדים אפלים ותככניים? אנחנו יודעים את זה, תודה. למדנו היסטוריה וקראנו ספרות. בקיצור, אולי "הישרדות" היא הגרסה הוולגרית של "בעל זבוב", אבל שניהם כאחד אנכרוניסטיים ולא רעננים.

והעיקר לא לפחד כלל

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

ביום בו נפלה הפצצה האיראנית הודיע לי הרופא כי התוצאות הגיעו וכי עלי להגיע למרפאה. שם בישר לי כי קרינת הסלולרי התבררה כקטלנית. נותרו לי כחודשיים. הלום ותפוס שרעפים, פילסתי את דרכי בחזרה מהמרפאה בינות זרמי ונחשולי המים שפלשו מחוף הים התיכון, שנתגבה בחודשים האחרונים בשני מטרים עקב התחממות כדור הארץ. כמה מהר התרגלנו, חשבתי בעצב, כשאני מדלג ממכסה ביוב לגדר בניין וחוזר חלילה. אך יש לזכור כי רעידת האדמה האדירה שהתחוללה לפני כשנה יצרה בקיעים וחריצים בקרקע שניקזו, תודה לאל, חלק גדול ממי הים שעלו בגין המסת הקרחונים. וזו אולי הסיבה להסתגלות המפתיעה.
נכנסתי לסופר לקנות כמה מצרכים, כאילו דבר לא אירע. השגרה חזקה מהכל. נעצרתי מול מדף הלחמים. נבוך לרגע ואז מחייך לעצמי, לקחתי אחד מאותם לחמים לבנים טעימים להפליא הזכורים לי מהילדות ושכבר שנים איני אוכל כמותם, אלא, כמו כולם, אוכל לחם מלא, אדמתי, גס, חצצי. מה זה כבר משנה, אמרתי לעצמי. להפתעתי הלחם הלבן התגלה כזול באופן דרמטי, זול כמו שמצרך יסוד אמור להיות.
בדרך הביתה ראיתי בשדרה קבוצת נערים חלולי מבט, אטומים וטמומים, מראה רגיל בדור זה של ילדים שגדלו מגיל אפס מול מחשבים ומסכים, לא בקרב בני גילם בחוצות ובטבע, ושאף אינם יודעים צורת אות מודפסת מהי. קבוצה אחת של נערים נראתה דווקא ערנית. אלה היו חמישה נערים שהתווכחו ביניהם בלהט, לחייהם סמוקות, מבטם רושף. כשהתקרבתי הבנתי שהם דנים בתכניות הפנסיה שלהם, איזו תכנית המומלצת יותר. הם התווכחו במטרה להירגע כשידעו אל-נכון שלא ייוותרו בעוד חמישים וחמש שנה ללא משען פיננסי. מולם ישבו אלפי זקנים עם המטפלים הפיליפינים שלהם. מסתבר שרואי השחורות צדקו בסופו של דבר, חשבתי בתדהמה, האוכלוסייה אכן מזדקנת ואין מי שיפרנסה. בעודי פוסע לכיוון ביתי הבחנתי כי כל אדם שלישי שעבר מולי בשדרה התל אביבית היה חרדי וכל רביעי ערבי. מעל חמישים אחוז נראו לי גרושים.
זירזתי את פסיעותיי, אולי תיחשב לי ההליכה כספורט. לאחרונה אני מזניח והרוצח השקט, לחץ הדם, וחברו הרעשני, הלב הדופק, משחיזים את סכיניהם. גם הפרקים יתפוקקו בשנים הקרובות אם אמשיך לא ללכת ליוגה שלוש פעמים בשבוע, בצד חדר הכושר שבע פעמים, אם לא יותר. אבל מיד נזכרתי במצבי, מה זה כבר משנה.
אח, סוף סוף בבית! התיישבתי בספה בסלון מול החלון הגדול. חבל שאין לי ילדים, ילדים היו יכולים לעזור במצב הזה של חרדה קיומית, הרהרתי. ילדים הם הרי מפיגי החרדה הגדולים ביותר. טוב, זה אולי בעצם לא כל כך מדויק. אבל לפחות ברגעים האלה, לקראת הסוף, הם יכולים לעזור במשהו. אבל כשהרהרתי בסכנות האורבות לפתחה של הורות צעירה מדי או מבוגרת מדי, סכנות שהיטבתי להכירם מקריאת כתבות שונות בעיתונים, הבנתי היטב מדוע לא הבאתי ילדים. ואילו הורות לא צעירה ולא מבוגרת נראתה לי תמיד חשופה לסכנה של האשמה בבנליות וחוסר מקוריות. וזוגיות? נו, באמת! איך אפשר לאחוז בזוגיות מלבלבת בדור כזה שבו הפורנוגרפיה והיחסים החפוזים הכריתו כל יכולת לאינטימיות. אמנם יחסים חפוזים אף פעם לא היו לי באופן אישי, אבל דמיינתי מה היה קורה לו היו, והם התגלו בדמיוני כמסוכנים וככאלה שאכן מאיימים מאד על האינטימיות.
הטלפון צלצל ומעסיקי הודיע לי שאני מפוטר. לא זיהיתי את המספר כי התקבלתי לעבודה הזו רק לפני שבועיים. אין דבר שחשוב לי יותר מיציבות תעסוקתית ולמדתי מהניסיון לא להיקשר למקום העבודה אלא כעבור שנה לפחות. כך שבעשור האחרון איני זוכר למעשה את שמותיהם של מעסיקיי. לבטח איני מכניס לזיכרון את מספריהם. הטלפון צלצל שוב והפעם דווקא זיהיתי את המספר. זה היה אותו מספר בדיוק. סליחה, התנצל מעסיקי, התבלבלתי בינך לבין גלזר מכוח אדם. בטח ערערתי אותך. סלח לי. גלזר המפוטר, אתה, אתה גלסנר, כן?! אתה לרילוקיישן. אנחנו צריכים אותך בפטגוניה. הטיסה מחר. בהצלחה! לא הספקתי אפילו לענות ומשכתי בכתפיי לאף מתבונן.
אה, שכחתי את הכדורים! זינקתי למקלחת ובלעתי את הכדורים נגד חרדה שרשם לי לאחרונה הפסיכיאטר. כדורים מצוינים. מומלצים. אוי, תפסתי בראשי, אבל צריך לקחת אותם אחרי האוכל, ולקחתי לפני! מה יהיה?! נתקפתי חרדה.
בסוף הרגעתי את עצמי איכשהו, מזגתי לעצמי כוס יין ושקעתי שוב בספה בסלון מול החלון הגדול, להתבונן בשלווה בשקיעה. אני אוהב את השעה הזו ביום. כשהצבעים מתרככים, כשהכל מתכנס לו ונרגע אט אט ולילה שליו יורד על העולם.
גרם שמיימי מוזר צנח אז חרישית לכיוון העיר.

על "1Q84", של הרוקי מורקמי, הוצאת "כתר" (תרגום: עינת קופר)

פורסם במוסף לספרות ב-"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

דמיינו שאתם צופים באתלט שרץ מרתון. עיניכם נתקלו קודם כל בכפות רגליו הארוזות בנעלי הספורט הנכונות. אחר טיפס מבטכם אל שוקיו וירכיו השריריות. משם עלה מבטכם אל בטנו השטוחה, ומשם אל הנשיפות הסדורות של חזהו הרחב והחסון. ברור לכם, מדובר במקצוען. הוא רץ ורץ וגופו לא מסגיר מאמץ. זיעה קלה ונוצצת על כתפיו – ותו לא. מבטכם עולה למעלה ואז נעצר בתדהמה. לרץ אין ראש!
זו התחושה שלי בקריאת הספר החדש של הרוקי מורקמי, כמו גם בקריאת כמה מספריו בעבר (למעט “יער נורווגי”, אותו אהבתי ללא סייג). לפנינו מספר בעל יכולת טכנית גבוהה ביותר, שכותב בסופו של דבר יצירות ילדותיות. מספר הכותב אגדות למבוגרים. וזו לא מחמאה.

"1Q84" (משחק מילים על "1984" של אורוול; ביפנית, הספרה תשע נהגית כפי שנהגית האות Q) היה סנסציה מו"לית בארצו. הספר עב הכרס ראה אור ביפן בשלושה חלקים, ב-2009 ו-2010, מהדורתו הראשונה נמכרה ביום פרסומו ותוך חודש נמכרו ממנו מיליון עותקים. הוא נחשב על ידי מבקרים שם ל"מגנום אופוס", היצירה הגדולה של מורקמי. אצלנו, כמו גם באנגליה, רואים אור שני החלקים הראשונים של היצירה ובעוד כשנה יראה אור החלק השלישי.
בכ-800 העמודים שלפנינו, המתורגמים היטב, מסופרים בגוף שלישי ולסירוגין, פרק פרק, סיפוריהם של שני צעירים יפניים כבני שלושים. משלב מסוים ברור שסיפוריהם יתלכדו. שני הסיפורים מתרחשים ביפן ב-1984. הסיפור הראשון הנו סיפורה של אׇאומׇמֶה (למי שהמילה מזכירה אדממה, אותם פולי סויה המשמשים כמתאבן במסעדות יפניות, יתברר חיש שאכן יש קרבה בין המילים). אאוממה היא רווקה העובדת במכון כושר, שמתמחה באימונים ובטיפולים גופניים. אך יש לאאוממה חיים סודיים: היא נשכרה על ידי אלמנה מסתורית לשמש כמחסלת של גברים שפוגעים בנשותיהם. כמו האלמנה האניגמטית, איבדה גם אאוממה המופנמת את האישה הקרובה לה ביותר בגין מעלליו של גבר מתעלל. זה המניע לתשוקת הנקמה המפעמת בה.
קו העלילה השני הוא סיפורו של טֶנגוֺ. טנגו, רווק מופנם אף הוא, הוא עילוי לשעבר במתמטיקה שמתפרנס מהוראתה במכינה אוניברסיטאית וחולם להיות סופר. הוא נקלע לקנוניה ספרותית שמסתבכת והולכת כאשר הסכים לרעיון של עורכו הנכלולי ונטל על עצמו לשכתב סיפור פנטזיה של צעירה יפה בת 17. הסיפור נשלח לתחרות ספרותית שטנגו והעורך שימשו בה כלקטורים ושופטים. הדמיון והאווירה בסיפורה של הנערה יוצאי דופן, אך חסרה לה באופן בולט יכולת טכנית. בזה מתמחה טנגו ותחזיתו של העורך היא, תחזית שמתגשמת, ששילוב הכוחות בין הנערה לטנגו כסופר צללים, יזכה את הסיפור במקום הראשון בתחרות ויהפוך אותו אף לרב-מכר ארצי. אך מעורבותו כסופר צללים מכניסה את טנגו לעולם אפלולי ומסוייט של כת דתית. הנערה הסופרת היא בתו של מייסד הכת שבה מתקיימים פולחנים נוראים הכוללים משכב עם קטינות. אאוממה הנוקמת תגיע אף היא אל הכת הזו ושם, אולי, ייפגשו שני קווי העלילה וגיבוריהם.
משלב מסוים, וכדרכו של מורקמי, מתווספים אלמנטים פנטסטיים לעלילה. למשל, ירח נוסף נתלה בשמים בצד זה המוכר לנו. ומשלב מסוים האלמנטים האלה משתלטים עליה. אחזור לכך בהמשך.

כשמנסים לפענח את הצלחתו של מורקמי מדברים על המערביות הבולטת שלו. הוא פשוט יפני שאינו יותר מדי יפני. זה אכן חלק מההסבר לפופולריות שלו. ראו לדוגמה את תיאורו (על דרך השלילה) של הכפר היפני הבא, אליו מגיע טנגו על מנת להיפגש עם אפוטרופוסה של הסופרת הצעירה: “איש אינו בא לפוטמטאו כדי לצפות בהצגה של 'דון קיחוטה איש לה מנצ'ה', לבקר בדיסקוטק פרוע במיוחד, לראות את אולם התצוגה של 'אסטון מרטין', או לאכול במסעדה הצרפתית הידועה בלובסטר המוקרם שהיא מגישה". כל האפיונים לעיל הם מערביים במפגיע. נוסף על מערביותו, הקסם שמהלך מורקמי על קוראים רבים נובע מכך שגיבוריו הם פעמים רבות רווקים אורבניים, החיים בסטייל, שומעים מוזיקה טובה וצורכים מותגים נחשבים (כך הם אאוממה וטנגו בדרגות שונות). על אף המלנכוליות שלהם, ובעצם גם בגללה, יש בגיבוריו משהו שמחניף לקהל הרווקים, הרווקים-לשעבר והרווקים-לעתיד, האורבניים, אלה המתוחכמים, השואפים-להיות-מתוחכמים והמתוחכמים-כביכול, שמאכלסים את הכרכים המערביים. גם ה"פמיניזם" של מורקמי מחניף לקוראות אורבניות מתוחכמות או אלו השואפות להיות כאלו. אאוממה, למשל, צדה גברים לסקס. היא אף דוגמה ומופת ל"העצמה" נשית, אמנם מעט קיצונית (מורקמי אף מייחס לה התנסות לסבית, אופנתית ובלתי נמנעת אף היא). גיבורותיו של מורקמי מייצגות היטב פמיניזם קפיטליסטי: נשים המשוחררות סוף-סוף לסקס נטול מחויבות, צריכת מותגים ועבודה קשה. ממש כמו גברים.
להיותה של הכתיבה הזו חלק ממארג "לייפסטייל" אורבני, ניתן להוסיף את העיסוק האופנתי של מורקמי בתרבות הגוף (כאן, דרך דמותה של אאוממה; בחיים דרך היותו רץ ידוע).
הקשר ההדוק של יצירתו של מורקמי לעולמות הסרטים והמוזיקה הפופולריים, דוגמאות מעולמות אלה מוזכרות לאורך ולרוחב הטקסט, תורם גם הוא לפופולריות שלו. בכך הוא אף מנגיש את יצירתו לאנשים שאינם רגילים בקריאת ספרים….. מורקמי הוא, למעשה, חלק אורגני מתרבות הפופ. לא רק אזכור תכוף של יצירות מהתרבות הפופולרית גורם לכך, אלא גם העובדה שגיבוריו הם בדרך כלל צעירים ואף צעירים מאד.
פירוט המאכלים כאן ברומן, שמזכיר לעתים תפריטים במסעדות אופנתיות, תורם גם הוא לתזה לפיה הרומנים של מורקמי הם חלק ממארג "לייפסטייל" של הבורגני-הבוהימייני האורבני המערבי, לא פחות משהם יצירות אמנות. מזמינים סיני וקוראים יפני.

אבל אי אפשר לבטל את מורקמי ולפטור את הצלחתו בהערות וההסברים הסוציולוגים והגיאופוליטים האחרונים.
הכישרון הספרותי נטו של מורקמי יוצא דופן, מרשים ביותר. מורקמי הוא מספר שיודע ליצור איזון כמעט מושלם בין חלקי הטקסט. מספר שלפרוזה שלו קצב מצוין. מספר שמשפטיו מחוטבים, נקיים, אווריריים, לעתים רבי יופי ובעלי עמקות מסוימת (כאן היה מאלף, למשל, הדיון על ההבדל בין ספרות למתמטיקה). מספר שהנו כמעט-גאון בבניית עלילה; בעל יכולת כמעט מתמטית לשוות לעלילות שלו מעין-הכרחיות של משוואה ארוכה אך אלגנטית. מורקמי, ממש כטנגו גיבורו, הוא טכנאי ספרותי מרשים ביותר. הנה דוגמה אקראית מעשרות למיומנותו הספרותית: מורקמי הרגיש, ובצדק, שיש לחזור על הביוגרפיה של טנגו לקראת סוף הרומן הארוך הזה, על מנת לרענן את זיכרונו של הקורא ו"לארוז" את הביוגרפיה הזו לקראת סגירתה. לצורך כך יצר אמתלה אמינה ביותר: אביו של טנגו שוכב על ערש דוויי, הפך לצמח, וטנגו מסכם את חייו באוזני אביו הדומם לקראת פרידתם.
אבל, בסופו של דבר, כאמור, זהו מספר בלי "ראש", מספר שכותב פנטזיה רומנטית ילדותית ומתקתקה. ולו הייתי יודע מה יש ברומן לפני שהייתי מתחיל בקריאתו, פרדוקס כמובן, ולולא, כמובן, הייתי מבקר מקצועי, לא הייתי מתחיל בה.

המגבלות של מורקמי המתבטאות כאן אינן מעטות. מוגבלת היא דמותה של אאוממה, למשל, דמות של כמעט-גיבורת-על נוקמת, שכמו לקוחה, לפחות בחלקה, מהזיה קודחת של תיכוניסט חְנון. חלק מהסצנות ברומן הן קולנועיות במובן הרע של המילה. כלומר נשענות על ארכיטיפים וקלישאות וויזואליים גסים. כך הוא, למשל, שומר הראש, השתקן והאימתני אך טוב הלב, של האלמנה המסתורית המעסיקה גם את אאוממה. בכלל, כל סצנות המפגשים בין האלמנה העשירה והאניגמטית לאאוממה הן כמעט קלישאות הוליבודיות. בנוסף, מטרידה כאן הרומנטיקה הקיטשית על פגישתם המיוחלת של שני הנאהבים שנועדו זו לזה מילדות (טנגו ואאוממה, וודאי ניחשתם). היצירה גם סובלת מסנטימנטליות כבדה שתמיד נגרמת כשעוסקים באופן לא מורכב או מחדש בנשים מוכות ו/או בפגיעה מינית בקטינים. בנוסף, זול, זול וילדותי, ילדותי הוא הצגת הרוע המוחלט של מנהיג הכת הדתית, או הרוע של הכוח שעומד מאחריו.

ועדיין, לולי החלק האחרון (משני-השלישים של הרומן המלא, כאמור), הייתי מסכם את הביקורת בכך שלפנינו ספרות פנאי מהנה ביותר. לא יותר אך גם לא פחות.
אך החלק האחרון הגיע גם הגיע. והחלק האחרון הזה, ואני מדבר על כמה מאות עמודים, הוא כזה קשקוש ילדותי, על מלחמה בין כוח מרושע, אנשים קטנים ומרושעים המכונים “ליטל פיפל", בכוחות הטוב, שאתה תוהה אם הסופר לועג לקוראיו. כאן נחשפת ערוות הפנטזיה של מורקמי; החלק הפנטסטי, שמתעצם בחלק האחרון הזה, פשוט מביך.
כך, שבסופו של חשבון, זו יצירה בעייתית מאד. הנפח הפיזי הגדול שלה לא יוצר איזו תובנה חברתית או העמקה הגותית או פסיכולוגית. הוא פשוט עדות ליכולת הווירטואוזית של מורקמי ליצור עלילה לופתת שיכולה כביכול להמשיך עד אין סוף. לרוץ ולרוץ. המעין-מחווה ל-1984 של אורוול שיש כאן הופכת לגול עצמי. 1984 היה ספר שאמר משהו על העולם. 1Q84 אינו יודע לומר הרבה על העולם. בנקודה כלשהי ברומן אומר טנגו: “וחוץ מזה, אם בעולם הזה (או בעולם ההוא) יש ירח אחד, או שניים, או שלושה, בסופו של דבר היה רק אדם אחד שהוא טנגו. ומה ההבדל? באיזה עולם שלא יהיה, טנגו הוא רק טנגו. הוא אותו אדם אחד, עם הבעיות המיוחדות שלו, ועם האישיות המיוחדת שלו. זהו, הנקודה האמיתית היא לא הירח, אלא הוא עצמו". אלה משפטים כדרבנות אבל גם הם משמשים כגול עצמי. כי מורקמי אכן טורח רבות על הצגת העולם בעל שני הירחים, העולם האחר, עולם הפנטסיה, והטורח הזה נובע בדיוק מכך שעל טנגו "עם האישיות המיוחדת שלו", מורקמי לא יכול לבנות רומן מלא ומספק.

יש המדברים על מורקמי בהקשר של פרס נובל. לו אני איש אקדמיה שבדי הייתי חס על כבוד הפרס ולא מעניק אותו לאצן היפני המוכשר.

16 שנה אחרי

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

1. היכן הייתי כשנרצח רבין? הדפוס אינו סובל את התשובה.
בכל מקרה, הרצח לא הזיז לי במיוחד. זו האמת לאמיתה.
1995 הייתה תקופה סוערת ומיוסרת בחיי. זה עתה חזרתי בשאלה והעולם החדש החילוני שעמדתי להיכנס לתוכו הפחיד אותי. אנחנו, כפי שאמרה לי פעם בת כפר נוספת שחזרה בשאלה, פרובינציאליים בריבוע: גם דתיים לשעבר וגם מושבניקים לשעבר. הפרובינציאלי בריבוע שהייתי פחד מהכרך המטפורי והממשי כאחד. בנוסף, הייתי בצבא. כלומר, אחרי שוויתרתי על סמכותו של מלך מלכי המלכים עוד הייתי אמור להיכנע לסמכות של איזה סג"מ עלוב. שנאתי כל רגע. ומה לי, לכוד במנגנון אטום ואסיר ל-3 שנות עבודת פרך, ולראש ממשלת ישראל? מה לי, מתמודד עם סבל נפשי שנובע בחלקו מעזיבת עולם ישן ואי הגעה לעולם חדש, ולפוליטיקה? העולם כולו הוא חלום בלהות ורצח כזה או אחר הוא רק המחשה אחת ממיליארדים של נוראותו. ורבין, הוא חשב עלי? ומדינת ישראל, היא חשבה עלי, כלומר טובות? הם יודעים מה עובר עלי? אז מדוע שאחשוב עליהם? ומה מני יהלוך, כמאמר איוב, אם זה או זה עובר עליהם?
לא נעים להודות בזה. אבל זו האמת. באותה תקופה חבשתי עדיין כיפה. כאמור, חששתי מהעולם החילוני ולכן טרם הצהרתי בריש גלי ובראשי שאני שייך אליו. אני זוכר חיילת אחת ששירתה איתי והזעימה פנים לעברי בימים שאחרי הרצח. אחר כך התעשתה ואמרה: זה לא אישי נגדך, פשוט קשה לי, הכיפה, אתה יודע. האירוניה היא, כמובן, שכבר לא הייתי דתי. אבל האירוניה הגדולה פי כמה הייתה שכל ההתעסקות העצומה ברצח, כל הסערה האדירה, נראתה לי באותה ימים אבסורדית. כמו האנוסים בספרד הייתי צריך להסתיר את האמת. אבל לא את האמת שאני בעצם לא דתי. אלא את הסוד הנורא בהרבה: שאני לא מתעניין בחברה בה אני חי. שאני לא סוציאלי. שבחיי הנפש האינטנסיביים שלי רצח רבין הוא מאורע פריפריאלי.
באותן שנים, כשקראתי פובליציסטים, למשל את יאיר לפיד, חשבתי לעצמי: איך הם יכולים לכתוב על ענייני הכלל? זה באמת מעניין אותם? מעניין אותם באמת אם לפלשתינים תהיה מדינה? אם נתניהו או פרס או ברק ינצחו בבחירות? הרי זו אחיזת עיניים! כל אדם מתעניין רק בעצמו ומקסימום בקרובים לו ביותר. מה זו הולכת השולל הזו של הפובליציסט! ביקורתי התמקדה בפובליציסטים, כי ידעתי שאני רוצה לכתוב לפרנסתי וכשבחנתי את האפשרויות, הרי שזו הייתה אפשרות לכאורה ראלית. אבל איך אני יכול לכתוב פובליציסטיקה? איך אני יכול להיות פובליציסט (publicist), כשהפבליק (public) לא מעניין אותי? אני זוכר שחשבתי לעצמי באותה תקופה שמקצוע הפובליציסטיקה הוא למעשה מקצוע מחנך. כלומר, לא באים אליו אנשים שהציבור מעניין אותם מלכתחילה. אלא הם מתחילים להתעניין בציבור כי הם רוצים להיות פובליציסטים.
בדיעבד, כשאני חושב על אותן שנים, אני חושב שהעדות הגדולה ביותר לכך שהן היו שנים קשות נפשית עבורי היא האדישות הזו לענייני הכלל. מי שחייו אינם מאירים לו פנים לא יכול להתפנות רגשית לאחרים.

2. אבל מאז חל בי שינוי משמעותי. ואני זוכר מתי ואיך הוא התחיל. זה קרה ב-2001-2002, בימי השיא של האינתיפאדה השנייה. אוטובוסים התפוצצו, בתי קפה פרחו באוויר, התחושה הייתה של התפוררות כללית, של מלחמת כל בכל ושל עם ללא הנהגה שיודעת להתמודד ולעודד. עישנתי באותה תקופה (הפסקתי לאחרונה, אגב). וכחלק מהכעס על העולם לא טרחתי עד אז להשליך את הבדלים בפח. ופתאום, בעיצומם של אותם ימים נוראים, פשוט לא יכולתי יותר להשליך את הבדלים ברחוב. זה היה מוזר ומפתיע. אבל פשוט הפסקתי להשליכם על הארץ. הרגשתי שבזמן שהכל מתפורר איני רוצה להוסיף על ההתפוררות, והשלכת הבדלים ברשות הרבים נתפסה אצלי כתרומה שלילית כזו. זה המקום שלי, הבנתי פתאום. ובשעה כזו, שעה קשה למקום ולחברה בהם אני חי, אני רוצה להביע איתם סולידריות ולו זניחה כל כך.

3. אני עדיין מאמין שהפרט וענייניו קודמים לכל. אני יודע, יש להשקפה הזו צדדים וולגריים. ואני לא מצדד באגואיזם ובנרקיסיזם חלילה. אבל אני מאמין באמת: והאמת גורסת שאדם קרוב אצל עצמו. עדיין כתיבת פובליציסטיקה אינה טבעית לי. זה היתרון של כתיבה על תרבות, תרבות שעניינה פעמים רבות הפרט ואף צדדיו הלא פוטוגניים. אבל היום אני רואה את היכולת לחוש אכפתיות כלפי הארץ והחברה שלך כתכונה רצויה, גם אם לא טבעית לחלקנו. הרי לא כל מה שטבעי הוא נעלה. כידוע, יש דברים טבעיים שפשוט לא מריחים טוב.

על "מלחמה ומלחמה", של לאסלו קרסנהורקאי, הוצאת "בבל" (תרגום מהונגרית: רמי סערי)

פורסם במוסף לספרות של "7 לילות" "ידיעות אחרונות"

יש קיטש להמונים ויש קיטש לאינטלקטואלים. הרומן הזה שייך לסוג האחרון. כמה סממני משנה לקיטש ספרותי לאינטלקטואלים: אזכורים תכופים לתרבות הגבוהה והקלאסית. התפעמות מיופי נשי בצורה ביישנית-אידאליסטית. דמויות של אנשים מגושמים כלפי חוץ אך טהורי ועדיני נפש בפנימם. הדגשה מופרזת של ארציות הקיום, למשל התעסקות בדמויות של פושעים ערסוואתים, על מנת להסוות מופשטות קיצונית ואי הכרת המציאות. תחביר מסובך במכוון. כל אלה ישנם כאן. תמהני על שני אנשי שם כמו הסופר החשוב המנוח ו.ג. זבאלד ומבקר הספרות הבולט ג'יימס ווד על המלצתם החמה לרומן הזה המופיעה בכריכה האחורית.
הרומן מספר בגוף שלישי על קורותיו של ד"ר ג'רג' קורין, עובד ארכיון זוטר בעיר שדה הונגרית, שעובר יום אחד התגלות שלילית. נגלה לו כי השקר ניצח בעולמנו, כל מה שאצילי, עדין וטהור, כל הטוב והנשגב, הובס. לקיום, לפיכך, אין טעם עוד. והנה, בדרך נס נתגלה בארכיון כתב יד שעניינו בדיוק זה: המאבק הנצחי לאורך ההיסטוריה בין כוחות הטוב והיצירה האנושיים לכוחות ההרס ותבוסתם של הראשונים. קורין, על אף שביכולתו לקרוא כתב יד מורכב כל כך ולספרו לנו במהלך הרומן, מתגלה עם זאת כתמים גמור בתוכניותיו. בכוונתו להגיע לניו יורק, שהיא מרכז העולם להבנתו, ושם, דווקא שם, להעלות את כתב היד לאינטרנט על מנת שהעדות שניתנת בו למאבק הטוב ברע, תישמר לנצח, ואז להתאבד. העלילה הבסיסית של הרומן מורכבת ממסעו של קורין מהפרובינציה ההונגרית לניו יורק.
הרומן אינו גרוע ממש. אחרת לא היה צולח בייעודו להיות קיטש לאינטלקטואלים. אבל הוא מקרה מובהק של רומן מתחזה, מתחזה ליצירת מופת.
מתחזה, ראשית, בגין המופשטות הגדולה של הסוגיות שהוא מעלה. הכל כאן מלא פתוס, משיחות מכחול הגותיות גדולות – מה גדולות, עצומות! – פאתוס שמוצנע בגסות ובקלישאתיות בכך שהרומן מדגיש את עליבות נושא הבשורה, ד"ר קורין עצמו. הרומן הזה מציע כך מיתולוגיה במקום היסטוריה ומיתולוגיה מניכאית פשטנית ומופשטת, של "טוב" מול "רע". ההיסטוריה נחלקת לתקופות ולאנשים שוחרי שלום ולשטנים ולכוחות אופל מחרחרי מלחמה או תאבי בצע. כתב היד שגילה קורין ואותו הוא מגולל באוזננו במרוצת הרומן, מדלג מהתרבות המינואית בכרתים באלף השני לפני הספירה למאה ה-19 ומשם בחזרה לימי הביניים ולתקופה הרומית ואז ל-1492 שנת גילוי אמריקה. לאורך כל ההיסטוריה כביכול, נחשפת כך מלחמת הטוב ברע. זה לא רציני. זה לא רציני בגלל שזה מופשט כל כך אבל זה לא רציני גם בגלל שזה בנלי, שווה הערך לאמירת הדוגמנית על כך שהיא רוצה "שיהיה שלום עולמי".
זה גם רומן אנכרוניסטי (למרות שראה אור במקור ב-1999). ניו יורק כבבל החטאה הוא, למשל, אנכרוניזם. לטעמי, ההתעסקות בהיסטוריה היא עצמה אנכרוניסטית. דורנו מתח את היריעה ודיונו באדם, או מה שראוי שיהיה דיונו, הוא אבולוציוניסטי במהותו, לא היסטורי. כלומר דיון הנמתח עשרות ומאות אלפי שנים לאחור, ולא רק כמה אלפים עד לערש התרבות האירופאית, בכרתים של האלף השני לפני הספירה (גם האירופוצנטריות המבצבצת פה, האופיינית כמדומה דווקא לאינטלקטואלים מזרח אירופאיים, היא אנכרוניסטית). יש כאן ניסיון לכתוב על תמות דוסטוייבסקאיות, לדון ב"שאלות הארורות" הגדולות, אך בלי עדכון לדורנו. התוצאה לפיכך היא אנכרוניזם. סופר כמו וולבק, שמושפע אף הוא מדוסטוייבסקי, הוא סופר חשוב לאין שיעור מהסופר שלפנינו. זאת משום שוולבק מתאים את דוסטוייבסקי לתקופה שלנו. הוא, למשל, אמר בראיון שהשאלה האם האהבה יכולה להתקיים בעולם שלנו היא "השאלה הארורה" של דורנו, מקבילה לסוגיית קיום האלוהים אצל דוסטוייבסקי. וולבק גם מבין שסבל מרכזי של דורנו אינו סבל של "מלחמה", כמו שמציע הרומן האנכרוניסטי הזה, אלא של "שלום".
יש כאן איזה "מסר" שמופיע בוואריאציה אחרת ב"דוקטור פאוסטוס" של תומס מאן ולאחרונה ברומן האחרון של ג'ון באנוויל, על כך שהמדע העוסק בגדלים גדולים לאין שיעור או קטנים לאין שיעור, הטכנולוגיה שהופכת להיות בדיונית יותר ויותר, העולם בככללותו ההופך להיות מורכב והולך – גדולים עלינו: “הדרך ללא אלוהים מובילה למקום הזה, אל האדם המופלא, הקסום, המסנוור, אשר רק דבר אחד אינו מסוגל לעשות, וגם לא יהיה מסוגל לעשות אף פעם, וזה לשלוט במה שיצר במו ידיו […] מה שגדול מדי, גדול מדי בשבילנו" (ההדגשה במקור). אבל "המסר" הזה, כל כמה שהוא נכון, אינו מוכח כאן ברומן, הוא נאמר.
כאמור, יש כאן תחביר מודרניסטי סבוך. משפטים הנמשכים חצי עמוד, למשל. ישנה כאן, כמוזכר, יצירה בתוך יצירה. ישנה כאן התעסקות אובססיבית בסיטואציית הסיפר, כלומר מתי סופרו הדברים שקרו. ההתעסקות הזו מסגירה כמדומה השפעה של תומאס ברנהרד (אצל ברנהרד לא נדירים המשפטים הקומיים-במכוון מהסוג הזה: “הלכתי לישון, אמר תומאס, אמר לאסלו", כלומר לאסלו מספר מה תומס אמר). כל המאפיינים הללו נחווים כמניירות. ובכל מקרה, למרות התחכום שהם משווים לטקסט, הרי שזה טקסט נאיבי במובן הרע של המילה, בתהייה התמה-ילדית מדוע בני אדם לא יכולים לשכון לבטח ובשלווה בעולמם. אבל לומר "נאיבי" זה בעצם לעשות הנחה לטקסט. "יומרני" ו"נפוח" יותר מדויק. זה ספר יומרני ונפוח בנמיכות-הרוח הענווה לכאורה שלו, ברצינותו ובמוסריותו כביכול.

"השוטר", המחאה וחזרה בשאלה

פורסם ב"מוצ"ש" של "מקור ראשון"

נתבקשתי על ידי המערכת לכתוב על חזרה בשאלה וחוזרים בשאלה. חככתי בדעתי בסוגייה. האם החזרה בשאלה היא עניין פרטי או שאנחנו, החוזרים, מעין "סקטור"? האם אנו כבר אומה בפני עצמה, עם סממנים ותרבות ייחודיים לה, או איש איש וחזרתו שלו, איש איש ושאלתו?
בעודי חוכך, הלכתי לראות את הסרט "השוטר", סרטו של נדב לפיד שמוצג כעת בקולנועים. הסרט הזה, שנהרה ונעשה הרבה לפני פרוץ המחאה החברתית של הקיץ האחרון, הוא עדות למה שאולי כבר אין צורך להוכיחו: "צייטגייסט" (=רוח הזמן) חדשה מנשבת בישראל, ואף בעולם כולו. הזמנים, כמאמר המשורר, הם משתנים. זאת כי לפיד יצר סרט על חבורת תל אביבים בני טובים שקוראים למהפכה חברתית. לא זו אף זו: הם מחליטים לחטוף טייקון על מנת להסב את תשומת הלב למסר המהפכני שלהם. הסרט מסונכרן עם המחאה של הקיץ האחרון באופן מופלא, למרות שכאמור נעשה לפני פריצתה. כשחבורת התל אביבים מדברת בינה לבין עצמה על הפלשתינאים (“הפלשתינאים לפחות יודעים שהם מדוכאים, היהודים במדינת היהודים אינם יודעים זאת"), אומר אחד החברים בקבוצה (אלה ציטוטים חופשיים מהזיכרון): “עזבו כבר את הפלשתינאים. מה הם קשורים עכשיו! צריך לדבר ברור אל העם: אנחנו המדינה עם הפערים הגדולים ביותר בין עשירים לעניים בעולם המערבי". בסצנה אחרת, המנהיגה שבחבורה, משוררת זועמת, קוראת אל שוטרים במגפון ומבהירה להם שהיא לא נלחמת נגדם, אלא בעדם (הטרמה לקריאה שהפכה לימים לקנונית בהפגנות הקיץ: “אדוני השוטר – גם אתה שווה יותר").
"השוטר" הוא סרט חזק. מחצית הסרט מוקדשת לתיאור חייו של לוחם ביחידה ללוחמה בטרור של המשטרה (יפתח קליין). המחצית האחרת לתיאור פעילות הקבוצה המהפכנית. והסוף הוא המפגש הרה הגורל ביניהם. עד קצת אחרי אמצע הסרט לא התרשמתי ממנו למרות שנהניתי מהצפייה. סרטים המבוססים על גברי ונשות אלפא – כאן קליין השוטר ויערה פלציג ומיכאל אלוני המהפכנים, כולם יפי תואר – תמיד לוקים בסוג של טאוטולוגיה. הסרט פורש דקות ארוכות את העובדה שהאנשים יפי התואר הללו הם, ובכן, יפי תואר. זה כמובן נעים לצפייה אבל לא מעורר הערכה. בנוסף, עד קצת אחרי האמצע, לקה הסרט בקלישאות לאינטליגנטים. כלומר, קלישאות שאולי לאנשים מסוימים ייתפסו כעמוקות, אבל מעל סף מסוים של רגישות הם אכן קלישאות: למשל, שאידאולוגיה היא לעתים כסות לתסכול או לשאפתנות ארוטיים (כאן, מיכאל מושונוב, המאוהב בפלציג, המשוררת שהיא האידאולוגית של החבורה, והופך לפיכך לחייל נאמן במחתרת החברתית). או, למשל, ההקנטה הקלישאית שיש כאן על הגבריות של השוטר, המחליף צ'פחות קופיפיות עם עמיתיו למשטרה. אבל מקצת אחרי האמצע מצאתי את עצמי נכנע לעוצמה של הסרט ומה שהקל עלי את הכניעה היו מספר רגעים מתוחכמים, שחרגו מקלישאות לאינטליגנטים. אחד מהם יהיה ספוילר אז דלגו עליו אם אתם חוששים: כשמסתבכת חטיפת המיליארדר, מציע המנהיג האטרקטיבי של המורדים (אלוני) למשוררת המאוהבת בו לעזוב הכל ולברוח. המשוררת מסתכלת עליו באכזבה ואולי אף בבוז ומתעלמת מדבריו. זה רגע בו נחשף שככלות הכל לא הכל נובע מארוס. יש אכן אידאולוגיה. דווקא זו שהלכה כביכול בעיקר בעקבות משיכתה הארוטית, המשוררת, מתגלה כאידאליסטית יותר מהמנהיג הנערץ, שמתגלה מצדו כפחדן.
הסרט ממחיש את הסכנה, הלא מופרכת, שהמחאה החברתית תצא משליטה ותיהפך לאלימה, אם השלטון בישראל לא יהיה קשוב לקולות העולים מהעם. בנוסף, הסרט דן, אמנם באופן לא מחדש, בתפקיד של שומרי הסדר הציבורי, קרי המשטרה, בשמירת המצב הקיים שלא תמיד משרת את אותם שומרי הסדר. יש בו גם אמירה מעניינת על מיניות ומהפכה. מיניות הפכה, כך גורסים המהפכנים התל אביבים הצעירים בסרט, לעניין אנטי חברתי במהותו, להתעסקות של הפרט בהנאותיו על חשבון תיקון החברה. המיניות היא בעצם אופיום להמונים. זו סוגיה מאלפת שתקצר היריעה. אולי אשוב אליה באחד הטורים הבאים.
אז מה הקשר לחזרה בשאלה? אני חושב שהיותי חוזר בשאלה גרמה לי לרתיעה מהסקסיות והאופנתיות של חלק מהמהפכנים כפי שהם מוצגים בסרט. אבהיר את כוונתי: הסרט עצמו ביקורתי כלפי בני הטובים המשחקים בלהיות מהפכנים. כלומר, הוא מעריך אותם אך גם מבקר אותם. אבל אני חושב שהרתיעה שלי גדולה יותר מהרתיעה של היוצר.
בעיני, אין דבר גרוע יותר למהפכה החברתית אם היא תהפוך לאופנתית, לסקסית, למגניבה. המהפכה, או השינוי החברתי, שאנחנו זקוקים לו, הוא אפור ופרוזאי ומתמשך ומיועד לטיוב חיי הכלל. למעשה, הרבה יותר משיש סכנה ראלית שהמחאה תידרדר לאלימות, יש סכנה שהיא תידרדר לתל אביביות. לכן לא אהבתי את שיתופה של "החמישייה הקאמרית" בהפגנה האחרונה.
והרתיעה שלי מהתל אביביות הזו, למרות שאני תל אביבי בעצמי כבר עשור וחצי, נובעת (בחלקה) מהיותי חוזר בשאלה.