"השוטר", המחאה וחזרה בשאלה

פורסם ב"מוצ"ש" של "מקור ראשון"

נתבקשתי על ידי המערכת לכתוב על חזרה בשאלה וחוזרים בשאלה. חככתי בדעתי בסוגייה. האם החזרה בשאלה היא עניין פרטי או שאנחנו, החוזרים, מעין "סקטור"? האם אנו כבר אומה בפני עצמה, עם סממנים ותרבות ייחודיים לה, או איש איש וחזרתו שלו, איש איש ושאלתו?
בעודי חוכך, הלכתי לראות את הסרט "השוטר", סרטו של נדב לפיד שמוצג כעת בקולנועים. הסרט הזה, שנהרה ונעשה הרבה לפני פרוץ המחאה החברתית של הקיץ האחרון, הוא עדות למה שאולי כבר אין צורך להוכיחו: "צייטגייסט" (=רוח הזמן) חדשה מנשבת בישראל, ואף בעולם כולו. הזמנים, כמאמר המשורר, הם משתנים. זאת כי לפיד יצר סרט על חבורת תל אביבים בני טובים שקוראים למהפכה חברתית. לא זו אף זו: הם מחליטים לחטוף טייקון על מנת להסב את תשומת הלב למסר המהפכני שלהם. הסרט מסונכרן עם המחאה של הקיץ האחרון באופן מופלא, למרות שכאמור נעשה לפני פריצתה. כשחבורת התל אביבים מדברת בינה לבין עצמה על הפלשתינאים (“הפלשתינאים לפחות יודעים שהם מדוכאים, היהודים במדינת היהודים אינם יודעים זאת"), אומר אחד החברים בקבוצה (אלה ציטוטים חופשיים מהזיכרון): “עזבו כבר את הפלשתינאים. מה הם קשורים עכשיו! צריך לדבר ברור אל העם: אנחנו המדינה עם הפערים הגדולים ביותר בין עשירים לעניים בעולם המערבי". בסצנה אחרת, המנהיגה שבחבורה, משוררת זועמת, קוראת אל שוטרים במגפון ומבהירה להם שהיא לא נלחמת נגדם, אלא בעדם (הטרמה לקריאה שהפכה לימים לקנונית בהפגנות הקיץ: “אדוני השוטר – גם אתה שווה יותר").
"השוטר" הוא סרט חזק. מחצית הסרט מוקדשת לתיאור חייו של לוחם ביחידה ללוחמה בטרור של המשטרה (יפתח קליין). המחצית האחרת לתיאור פעילות הקבוצה המהפכנית. והסוף הוא המפגש הרה הגורל ביניהם. עד קצת אחרי אמצע הסרט לא התרשמתי ממנו למרות שנהניתי מהצפייה. סרטים המבוססים על גברי ונשות אלפא – כאן קליין השוטר ויערה פלציג ומיכאל אלוני המהפכנים, כולם יפי תואר – תמיד לוקים בסוג של טאוטולוגיה. הסרט פורש דקות ארוכות את העובדה שהאנשים יפי התואר הללו הם, ובכן, יפי תואר. זה כמובן נעים לצפייה אבל לא מעורר הערכה. בנוסף, עד קצת אחרי האמצע, לקה הסרט בקלישאות לאינטליגנטים. כלומר, קלישאות שאולי לאנשים מסוימים ייתפסו כעמוקות, אבל מעל סף מסוים של רגישות הם אכן קלישאות: למשל, שאידאולוגיה היא לעתים כסות לתסכול או לשאפתנות ארוטיים (כאן, מיכאל מושונוב, המאוהב בפלציג, המשוררת שהיא האידאולוגית של החבורה, והופך לפיכך לחייל נאמן במחתרת החברתית). או, למשל, ההקנטה הקלישאית שיש כאן על הגבריות של השוטר, המחליף צ'פחות קופיפיות עם עמיתיו למשטרה. אבל מקצת אחרי האמצע מצאתי את עצמי נכנע לעוצמה של הסרט ומה שהקל עלי את הכניעה היו מספר רגעים מתוחכמים, שחרגו מקלישאות לאינטליגנטים. אחד מהם יהיה ספוילר אז דלגו עליו אם אתם חוששים: כשמסתבכת חטיפת המיליארדר, מציע המנהיג האטרקטיבי של המורדים (אלוני) למשוררת המאוהבת בו לעזוב הכל ולברוח. המשוררת מסתכלת עליו באכזבה ואולי אף בבוז ומתעלמת מדבריו. זה רגע בו נחשף שככלות הכל לא הכל נובע מארוס. יש אכן אידאולוגיה. דווקא זו שהלכה כביכול בעיקר בעקבות משיכתה הארוטית, המשוררת, מתגלה כאידאליסטית יותר מהמנהיג הנערץ, שמתגלה מצדו כפחדן.
הסרט ממחיש את הסכנה, הלא מופרכת, שהמחאה החברתית תצא משליטה ותיהפך לאלימה, אם השלטון בישראל לא יהיה קשוב לקולות העולים מהעם. בנוסף, הסרט דן, אמנם באופן לא מחדש, בתפקיד של שומרי הסדר הציבורי, קרי המשטרה, בשמירת המצב הקיים שלא תמיד משרת את אותם שומרי הסדר. יש בו גם אמירה מעניינת על מיניות ומהפכה. מיניות הפכה, כך גורסים המהפכנים התל אביבים הצעירים בסרט, לעניין אנטי חברתי במהותו, להתעסקות של הפרט בהנאותיו על חשבון תיקון החברה. המיניות היא בעצם אופיום להמונים. זו סוגיה מאלפת שתקצר היריעה. אולי אשוב אליה באחד הטורים הבאים.
אז מה הקשר לחזרה בשאלה? אני חושב שהיותי חוזר בשאלה גרמה לי לרתיעה מהסקסיות והאופנתיות של חלק מהמהפכנים כפי שהם מוצגים בסרט. אבהיר את כוונתי: הסרט עצמו ביקורתי כלפי בני הטובים המשחקים בלהיות מהפכנים. כלומר, הוא מעריך אותם אך גם מבקר אותם. אבל אני חושב שהרתיעה שלי גדולה יותר מהרתיעה של היוצר.
בעיני, אין דבר גרוע יותר למהפכה החברתית אם היא תהפוך לאופנתית, לסקסית, למגניבה. המהפכה, או השינוי החברתי, שאנחנו זקוקים לו, הוא אפור ופרוזאי ומתמשך ומיועד לטיוב חיי הכלל. למעשה, הרבה יותר משיש סכנה ראלית שהמחאה תידרדר לאלימות, יש סכנה שהיא תידרדר לתל אביביות. לכן לא אהבתי את שיתופה של "החמישייה הקאמרית" בהפגנה האחרונה.
והרתיעה שלי מהתל אביביות הזו, למרות שאני תל אביבי בעצמי כבר עשור וחצי, נובעת (בחלקה) מהיותי חוזר בשאלה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תוהה  On נובמבר 5, 2011 at 8:01 PM

    אני חושבת הרבה לאחרונה על תגובת הדתיים הלאומיים למחאה וזה מעציב אותי ומטריד אותי ובעיקר מאכזב אותי, והפוסט שלך גרם לי להבין כמה דברים. החלוקה הזאת הדיכוטומית בין יצר-קשר-אהבה לבין הפוליטיקה, החיים האזרחיים – שאתה מדברר ומאשר אותה, והיעדרה מפריע לך. היא אותה חלוקה שאת תוצאותיה אנחנו רואים בחברה החרדית של הדרת הנשים, וקבירת קולן. היצר נמצא ואהבה נמצאת בכל מקום בו נמצאים בני אדם, ואם בסביבה יש להט גם באהבה יש להט – אבל זה לא מגמד אף אחת מהן. יש בזה גם הדהוד להפרדה בין הפרטי לציבורי שהיא בחברה ליברלית איפשרה להדיר נשים. הפרטי והציבורי מעורבבים תמיד. גם החשש שלך מהמגניבות של המחאה גם היא מעוררת תהיות. עדיף שמה שיהיה מגניב יהיה רדוד, ריק חסר ערך? אז אולי החברה הדתית תוכל להתבצר בעצמה ולחשוב שכל מה שהוא לא היא הוא ריק. הרי גם בחברה הדתית יש מה שמגניב ונחשב – אם זה לימוד ואם זה אידאולוגיה. אולי יש כאן חשש מכך שהחברה החילונית גם היא בעלת עומק וערכים ואלטרנטיבה? והחשש מהת אביביות עצוב. אתה תל אביבי – אתה אוהב ומאמין במה שכאן, אחרת לא הייתה נמצא כאן. התל אביביות היא אתה. והתל אביביות של המחאה היא תל אביביות שמבקשת לדבר ולתקשר ולשנות ולהוציא סוף סוף את הערכים שלה מהמרתפים של גילמן ולהיות איתם בקרית שמונה ובאר שבע ובעפולה ולהתחיל לדבר האחד עם השני – בלי ההפרדות. ביחד. ומי לא בא? הדתיים. זה מרגיש שאולי גם אתה, קצת כמו השוטר, מגן על הסדר הקיים, למרות שהוא פוגע בך, וכבר לא מתאים לאמנותיך.

  • אריק גלסנר  On נובמבר 5, 2011 at 8:06 PM

    לתוהה, לא הבנתי עד הסוף את טענתך ואולי לא הבנת עד הסוף את עמדתי…
    אני תומך גדול של המחאה. ובהפגנה האחרונה הייתי. אבל חששי הוא מהפיכתה לתל אביבית והדבר התבטא בשיתוף החמישיה, שהיא סמל תל אביבי (ובלי לדבר על שיתוף הפעולה שלהם עם ההון בפרסומות, שלי צורם).

    כתבתי בעצמי על צערי מאי השתתפות הדתיים במחאה
    http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaaskf
    ואגב, איני דתי.

  • תוהה  On נובמבר 5, 2011 at 8:19 PM

    כתבת יפה ומרתק. טענתי הייתה שבכתיבה שלך מהדדות ומהחששות של הציבור הדתי מהמחאה. המחאה התחילה בתל אביב, שמכתיבה עםאת רוחה, זו תל אביביות ולא "תל אביביות", לכן לא לחשוש מהסטרואוטים שהמופע שלו במציאות שונה. וגם אני לא אהבתי את המערכון של החימשייה

  • תוהה  On נובמבר 5, 2011 at 8:20 PM

    ואכב מה שכתבת במיי סיי גם פורסם במקור ראשון?

  • אריק גלסנר  On נובמבר 5, 2011 at 8:27 PM

    מה שכתבתי במיי סיי פורסם שם מטעמי מקריות. עד כה לא נתקלתי בצינזור משמעותי (יש ניאונסים בכותרות, כאלה ואחרים, שזכיתי לשכמותם גם ב"הארץ", כשלא כתבתי מה שעלה בקנה אחד עם הבוןטון של העיתון) במקור ראשון, בו אני נהנה מאד לכתוב. אם אתקל, אפסיק לכתוב שם.

    המחאה היא בהחלט בשורה תל אביבית ולא "תל אביבית" כדברייך, והיא השכילה עד כה לשתף חלקים שונים ומגוונים בציבור בענייניה ועל זה מגיע כל הכבוד למוביליה. זה הישג נדיר המעיד על אינטליגנציה ואינטליגנציה רגשית מרשימות מאד בעיניי.
    אבל עליה להיזהר מאד בנקודה זו בזמן ולא ליפול ל"תל אביביות".
    כמו שעליה להיזהר מעצות אחיתופל, המחמרות בה להפוך ל"פוליטית", כלומר לדבר על הפלשתינאים, שזו תהיה טעות חמורה ביותר וקבורתה של המחאה. ויש לי חשד שחלק מהמייעצים כך אף רוצים שכך יהיה, כי נוח להם בקיפאון הפנים-ישראלי, גם אם בלא-מודע.
    ואולי עלי להדגיש שעניין הפלשתינאים ומצוקתם לא זרים לי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: