על "מלחמה ומלחמה", של לאסלו קרסנהורקאי, הוצאת "בבל" (תרגום מהונגרית: רמי סערי)

פורסם במוסף לספרות של "7 לילות" "ידיעות אחרונות"

יש קיטש להמונים ויש קיטש לאינטלקטואלים. הרומן הזה שייך לסוג האחרון. כמה סממני משנה לקיטש ספרותי לאינטלקטואלים: אזכורים תכופים לתרבות הגבוהה והקלאסית. התפעמות מיופי נשי בצורה ביישנית-אידאליסטית. דמויות של אנשים מגושמים כלפי חוץ אך טהורי ועדיני נפש בפנימם. הדגשה מופרזת של ארציות הקיום, למשל התעסקות בדמויות של פושעים ערסוואתים, על מנת להסוות מופשטות קיצונית ואי הכרת המציאות. תחביר מסובך במכוון. כל אלה ישנם כאן. תמהני על שני אנשי שם כמו הסופר החשוב המנוח ו.ג. זבאלד ומבקר הספרות הבולט ג'יימס ווד על המלצתם החמה לרומן הזה המופיעה בכריכה האחורית.
הרומן מספר בגוף שלישי על קורותיו של ד"ר ג'רג' קורין, עובד ארכיון זוטר בעיר שדה הונגרית, שעובר יום אחד התגלות שלילית. נגלה לו כי השקר ניצח בעולמנו, כל מה שאצילי, עדין וטהור, כל הטוב והנשגב, הובס. לקיום, לפיכך, אין טעם עוד. והנה, בדרך נס נתגלה בארכיון כתב יד שעניינו בדיוק זה: המאבק הנצחי לאורך ההיסטוריה בין כוחות הטוב והיצירה האנושיים לכוחות ההרס ותבוסתם של הראשונים. קורין, על אף שביכולתו לקרוא כתב יד מורכב כל כך ולספרו לנו במהלך הרומן, מתגלה עם זאת כתמים גמור בתוכניותיו. בכוונתו להגיע לניו יורק, שהיא מרכז העולם להבנתו, ושם, דווקא שם, להעלות את כתב היד לאינטרנט על מנת שהעדות שניתנת בו למאבק הטוב ברע, תישמר לנצח, ואז להתאבד. העלילה הבסיסית של הרומן מורכבת ממסעו של קורין מהפרובינציה ההונגרית לניו יורק.
הרומן אינו גרוע ממש. אחרת לא היה צולח בייעודו להיות קיטש לאינטלקטואלים. אבל הוא מקרה מובהק של רומן מתחזה, מתחזה ליצירת מופת.
מתחזה, ראשית, בגין המופשטות הגדולה של הסוגיות שהוא מעלה. הכל כאן מלא פתוס, משיחות מכחול הגותיות גדולות – מה גדולות, עצומות! – פאתוס שמוצנע בגסות ובקלישאתיות בכך שהרומן מדגיש את עליבות נושא הבשורה, ד"ר קורין עצמו. הרומן הזה מציע כך מיתולוגיה במקום היסטוריה ומיתולוגיה מניכאית פשטנית ומופשטת, של "טוב" מול "רע". ההיסטוריה נחלקת לתקופות ולאנשים שוחרי שלום ולשטנים ולכוחות אופל מחרחרי מלחמה או תאבי בצע. כתב היד שגילה קורין ואותו הוא מגולל באוזננו במרוצת הרומן, מדלג מהתרבות המינואית בכרתים באלף השני לפני הספירה למאה ה-19 ומשם בחזרה לימי הביניים ולתקופה הרומית ואז ל-1492 שנת גילוי אמריקה. לאורך כל ההיסטוריה כביכול, נחשפת כך מלחמת הטוב ברע. זה לא רציני. זה לא רציני בגלל שזה מופשט כל כך אבל זה לא רציני גם בגלל שזה בנלי, שווה הערך לאמירת הדוגמנית על כך שהיא רוצה "שיהיה שלום עולמי".
זה גם רומן אנכרוניסטי (למרות שראה אור במקור ב-1999). ניו יורק כבבל החטאה הוא, למשל, אנכרוניזם. לטעמי, ההתעסקות בהיסטוריה היא עצמה אנכרוניסטית. דורנו מתח את היריעה ודיונו באדם, או מה שראוי שיהיה דיונו, הוא אבולוציוניסטי במהותו, לא היסטורי. כלומר דיון הנמתח עשרות ומאות אלפי שנים לאחור, ולא רק כמה אלפים עד לערש התרבות האירופאית, בכרתים של האלף השני לפני הספירה (גם האירופוצנטריות המבצבצת פה, האופיינית כמדומה דווקא לאינטלקטואלים מזרח אירופאיים, היא אנכרוניסטית). יש כאן ניסיון לכתוב על תמות דוסטוייבסקאיות, לדון ב"שאלות הארורות" הגדולות, אך בלי עדכון לדורנו. התוצאה לפיכך היא אנכרוניזם. סופר כמו וולבק, שמושפע אף הוא מדוסטוייבסקי, הוא סופר חשוב לאין שיעור מהסופר שלפנינו. זאת משום שוולבק מתאים את דוסטוייבסקי לתקופה שלנו. הוא, למשל, אמר בראיון שהשאלה האם האהבה יכולה להתקיים בעולם שלנו היא "השאלה הארורה" של דורנו, מקבילה לסוגיית קיום האלוהים אצל דוסטוייבסקי. וולבק גם מבין שסבל מרכזי של דורנו אינו סבל של "מלחמה", כמו שמציע הרומן האנכרוניסטי הזה, אלא של "שלום".
יש כאן איזה "מסר" שמופיע בוואריאציה אחרת ב"דוקטור פאוסטוס" של תומס מאן ולאחרונה ברומן האחרון של ג'ון באנוויל, על כך שהמדע העוסק בגדלים גדולים לאין שיעור או קטנים לאין שיעור, הטכנולוגיה שהופכת להיות בדיונית יותר ויותר, העולם בככללותו ההופך להיות מורכב והולך – גדולים עלינו: “הדרך ללא אלוהים מובילה למקום הזה, אל האדם המופלא, הקסום, המסנוור, אשר רק דבר אחד אינו מסוגל לעשות, וגם לא יהיה מסוגל לעשות אף פעם, וזה לשלוט במה שיצר במו ידיו […] מה שגדול מדי, גדול מדי בשבילנו" (ההדגשה במקור). אבל "המסר" הזה, כל כמה שהוא נכון, אינו מוכח כאן ברומן, הוא נאמר.
כאמור, יש כאן תחביר מודרניסטי סבוך. משפטים הנמשכים חצי עמוד, למשל. ישנה כאן, כמוזכר, יצירה בתוך יצירה. ישנה כאן התעסקות אובססיבית בסיטואציית הסיפר, כלומר מתי סופרו הדברים שקרו. ההתעסקות הזו מסגירה כמדומה השפעה של תומאס ברנהרד (אצל ברנהרד לא נדירים המשפטים הקומיים-במכוון מהסוג הזה: “הלכתי לישון, אמר תומאס, אמר לאסלו", כלומר לאסלו מספר מה תומס אמר). כל המאפיינים הללו נחווים כמניירות. ובכל מקרה, למרות התחכום שהם משווים לטקסט, הרי שזה טקסט נאיבי במובן הרע של המילה, בתהייה התמה-ילדית מדוע בני אדם לא יכולים לשכון לבטח ובשלווה בעולמם. אבל לומר "נאיבי" זה בעצם לעשות הנחה לטקסט. "יומרני" ו"נפוח" יותר מדויק. זה ספר יומרני ונפוח בנמיכות-הרוח הענווה לכאורה שלו, ברצינותו ובמוסריותו כביכול.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידית  On נובמבר 8, 2011 at 8:20 AM

    עוד לא כתבת על "סטונר" של ג'ון ויליאמס. הספר הטוב ביותר שקראתי השנה, ואשמח לקרוא מה אתה חושב עליו.

  • אריק גלסנר  On נובמבר 8, 2011 at 11:13 AM

    היי עידית, תודה על תגובתך.
    כתבתי על סטונר ממש בקצרה באחד הפוסטים הקודמים. רומן מרשים, מאד נהניתי לקוראו.
    אם כי בתואר "הרומן הטוב שקראתי השנה" הייתי שם כמה אחרים. אולי את "לא לישון לעולם".

  • עוגיפלצת  On נובמבר 12, 2011 at 10:43 PM

    נשמע רע לתפארת. אבל ממש. די ברעיון הכללי (הגילוי שהשקר ניצח? ואז גילוי כתב יד בארכיון ונסיעה לניו יורק כדי להעלותו לאינטרנט! ולהוכיח לעולם שיש מאבק בין טוב ורע? זה נשמע כמו איזה באדולינה) כדי לגרום לי לחרחר בבוז.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: