16 שנה אחרי

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

1. היכן הייתי כשנרצח רבין? הדפוס אינו סובל את התשובה.
בכל מקרה, הרצח לא הזיז לי במיוחד. זו האמת לאמיתה.
1995 הייתה תקופה סוערת ומיוסרת בחיי. זה עתה חזרתי בשאלה והעולם החדש החילוני שעמדתי להיכנס לתוכו הפחיד אותי. אנחנו, כפי שאמרה לי פעם בת כפר נוספת שחזרה בשאלה, פרובינציאליים בריבוע: גם דתיים לשעבר וגם מושבניקים לשעבר. הפרובינציאלי בריבוע שהייתי פחד מהכרך המטפורי והממשי כאחד. בנוסף, הייתי בצבא. כלומר, אחרי שוויתרתי על סמכותו של מלך מלכי המלכים עוד הייתי אמור להיכנע לסמכות של איזה סג"מ עלוב. שנאתי כל רגע. ומה לי, לכוד במנגנון אטום ואסיר ל-3 שנות עבודת פרך, ולראש ממשלת ישראל? מה לי, מתמודד עם סבל נפשי שנובע בחלקו מעזיבת עולם ישן ואי הגעה לעולם חדש, ולפוליטיקה? העולם כולו הוא חלום בלהות ורצח כזה או אחר הוא רק המחשה אחת ממיליארדים של נוראותו. ורבין, הוא חשב עלי? ומדינת ישראל, היא חשבה עלי, כלומר טובות? הם יודעים מה עובר עלי? אז מדוע שאחשוב עליהם? ומה מני יהלוך, כמאמר איוב, אם זה או זה עובר עליהם?
לא נעים להודות בזה. אבל זו האמת. באותה תקופה חבשתי עדיין כיפה. כאמור, חששתי מהעולם החילוני ולכן טרם הצהרתי בריש גלי ובראשי שאני שייך אליו. אני זוכר חיילת אחת ששירתה איתי והזעימה פנים לעברי בימים שאחרי הרצח. אחר כך התעשתה ואמרה: זה לא אישי נגדך, פשוט קשה לי, הכיפה, אתה יודע. האירוניה היא, כמובן, שכבר לא הייתי דתי. אבל האירוניה הגדולה פי כמה הייתה שכל ההתעסקות העצומה ברצח, כל הסערה האדירה, נראתה לי באותה ימים אבסורדית. כמו האנוסים בספרד הייתי צריך להסתיר את האמת. אבל לא את האמת שאני בעצם לא דתי. אלא את הסוד הנורא בהרבה: שאני לא מתעניין בחברה בה אני חי. שאני לא סוציאלי. שבחיי הנפש האינטנסיביים שלי רצח רבין הוא מאורע פריפריאלי.
באותן שנים, כשקראתי פובליציסטים, למשל את יאיר לפיד, חשבתי לעצמי: איך הם יכולים לכתוב על ענייני הכלל? זה באמת מעניין אותם? מעניין אותם באמת אם לפלשתינים תהיה מדינה? אם נתניהו או פרס או ברק ינצחו בבחירות? הרי זו אחיזת עיניים! כל אדם מתעניין רק בעצמו ומקסימום בקרובים לו ביותר. מה זו הולכת השולל הזו של הפובליציסט! ביקורתי התמקדה בפובליציסטים, כי ידעתי שאני רוצה לכתוב לפרנסתי וכשבחנתי את האפשרויות, הרי שזו הייתה אפשרות לכאורה ראלית. אבל איך אני יכול לכתוב פובליציסטיקה? איך אני יכול להיות פובליציסט (publicist), כשהפבליק (public) לא מעניין אותי? אני זוכר שחשבתי לעצמי באותה תקופה שמקצוע הפובליציסטיקה הוא למעשה מקצוע מחנך. כלומר, לא באים אליו אנשים שהציבור מעניין אותם מלכתחילה. אלא הם מתחילים להתעניין בציבור כי הם רוצים להיות פובליציסטים.
בדיעבד, כשאני חושב על אותן שנים, אני חושב שהעדות הגדולה ביותר לכך שהן היו שנים קשות נפשית עבורי היא האדישות הזו לענייני הכלל. מי שחייו אינם מאירים לו פנים לא יכול להתפנות רגשית לאחרים.

2. אבל מאז חל בי שינוי משמעותי. ואני זוכר מתי ואיך הוא התחיל. זה קרה ב-2001-2002, בימי השיא של האינתיפאדה השנייה. אוטובוסים התפוצצו, בתי קפה פרחו באוויר, התחושה הייתה של התפוררות כללית, של מלחמת כל בכל ושל עם ללא הנהגה שיודעת להתמודד ולעודד. עישנתי באותה תקופה (הפסקתי לאחרונה, אגב). וכחלק מהכעס על העולם לא טרחתי עד אז להשליך את הבדלים בפח. ופתאום, בעיצומם של אותם ימים נוראים, פשוט לא יכולתי יותר להשליך את הבדלים ברחוב. זה היה מוזר ומפתיע. אבל פשוט הפסקתי להשליכם על הארץ. הרגשתי שבזמן שהכל מתפורר איני רוצה להוסיף על ההתפוררות, והשלכת הבדלים ברשות הרבים נתפסה אצלי כתרומה שלילית כזו. זה המקום שלי, הבנתי פתאום. ובשעה כזו, שעה קשה למקום ולחברה בהם אני חי, אני רוצה להביע איתם סולידריות ולו זניחה כל כך.

3. אני עדיין מאמין שהפרט וענייניו קודמים לכל. אני יודע, יש להשקפה הזו צדדים וולגריים. ואני לא מצדד באגואיזם ובנרקיסיזם חלילה. אבל אני מאמין באמת: והאמת גורסת שאדם קרוב אצל עצמו. עדיין כתיבת פובליציסטיקה אינה טבעית לי. זה היתרון של כתיבה על תרבות, תרבות שעניינה פעמים רבות הפרט ואף צדדיו הלא פוטוגניים. אבל היום אני רואה את היכולת לחוש אכפתיות כלפי הארץ והחברה שלך כתכונה רצויה, גם אם לא טבעית לחלקנו. הרי לא כל מה שטבעי הוא נעלה. כידוע, יש דברים טבעיים שפשוט לא מריחים טוב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מוזיקלי  On נובמבר 12, 2011 at 9:28 PM

    יפה

  • עוגיפלצת  On נובמבר 12, 2011 at 10:03 PM

    אכן יפה.
    אגב, זו אחת הסכנות הגדולות בחברה ששוליה מתרחבים ומעגלים הולכים וגדלים בה מתנתקים מהכלל ומרגישים מנוכרים לו. אני מדברת על פערים כלכליים. אדם שעסוק בהישרדות, מרגיש מנוכר לחברה שעל הנייר הוא משתייך לה. אין לו דבר עמה, צרותיה אינן צרותיו, שאיפותיה אינן שאיפותיו, והוא לא מזדהה עמה כשם שהיא לא מזדהה עמו ולא סופרת אותו.
    אבל כמובן, לא רק פערים חברתיים עושים זאת. ייסורים שבנפש, מלבד שהם מייסרים, הם יוצרים בדידות כפולה. אדם שטוב לו – קל לו יותר להרגיש חלק מכלל.

  • אריק גלסנר  On נובמבר 12, 2011 at 10:12 PM

    מוזיקלי ועוגי – תודה על תגובותיכם.

  • איילת  On נובמבר 13, 2011 at 12:47 PM

    פוסט מצוין.ויופי של תגובה עוגיפלצת.אני מזדהה עם מה שכתבת על המצב בכלכלי באופן אישי.וכדי להגיד באותה תגובה גם את ההפך המוחלט-אני קוראת עכשיו את על שכול וכישלון של ברנר.וגיבורו המיוסר חפץ,טוען שהוא פותח את הפה וזועק את זעקת הציבור דוקא כשליבו ניפער בכאב האישי שאינו נוגע כלל לכלל.שבוע טוב

  • חדש  On נובמבר 13, 2011 at 5:55 PM

    מחזק את קודמי! פוסט מעולה. נגע בי ולי אישית גם מכיוון שמצאתי כמה קווי דמיון משותפים עם הסיפור שלי. אכן- שני מפצים גדולים- רצח רבין והשני, אצלי ספציפית, הלינץ' ברמאללה על תמונותיו (והתהייה הפנימית של האם צילומים עוד יותר מפורשים מ"רק" הידיים המגועלות בדם היו מהווים מפץ עוד יותר חזק, טלטלה עוד יותר גדולה).
    רצח רבין לקח אותי שמאלה מאוד, ומעבר לזה (ובשונה ממך) דווקא אל חיק התודעה הפוליטית/ חברתית שלנו פה. אבל אני רוצה גם לכתוב שבאותם שנים (ואני משוכנע שיש קשר לגיל- 15 אצלי, איזור ה-20 אצלך) החיבור הפוליטי היה לי מאוד-מאוד אישי. הבנתי ששמאלנות היא חלק ממני, מתפיסת העולם ההומנית שלי. ימני נתפס אצלי אז (ובמידה רבה גם היום) כטיפשי. והתגאתי בשמאלנות שלי במובן הכי אישי שאפשר (פנטזיות מיניות שלי עם בחורות ליברליות וכו').
    הלינץ', ואירועי האינתיפאדה השנייה בכלל על רקע כישלון השיחות ואהוד ברק היה המפץ השני אך הקל יותר. הוא ערער אותי פחות אך העציב אותי יותר מהרצח שכאמור, על אף האובדן והשכול, פשוטו כמשמעו, עיצב אותי כאדם מבוגר. הוא הרחיק אותי יותר למרכז אבל בכל זאת השאיר את התודעה החברתית-פוליטית חזק בעניינים.
    אני לא חושב שיש סתירה עצומה מידי בין אדם שכותב חברתית לאדם שכותב על עצמו. גם אדם שיקדיש את חייו למאבק חברתי עושה זאת בסופו של יום גם ממניעים אישיים ופרטיים. לעשות דיכוטומיה ברורה בין האישי לכללי ועוד להוסיף לדיכוטומיה הזו היררכיה, זה לטעמי להחמיץ את התמונה.

  • einataloni  On נובמבר 13, 2011 at 8:12 PM

    מאד מזדהה, בהווה ולא בהתבוננות לאחור. אצלך רצחו את רבין, אצלי ההמון יצא לרחובות. נחמד שמשתמעת ממך נימה אופטימית. ובכלל אני מאמינה שבסופו של יום הנחמה נמצאת אצל האחר (במובן של קשר עם האחר, ולא "הדשא של השכן וגו")

  • אריק גלסנר  On נובמבר 13, 2011 at 8:46 PM

    תודה על תגובותיכם!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: