על "בעל זבוב", של ויליאם גולדינג, הוצאת "עם עובד" (תרגום: אמיר צוקרמן)

פורסם במסוף לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

במסה מפורסמת משנות הששים של המאה ה-19, “תפקידה של הביקורת בזמננו", כתב מבקר הספרות הוויקטוריאני הדגול, מתיו ארנולד, כי תפקידה של הביקורת, כמו גם של הספרות עצמה, הנו “להגדיל את המאגר של רעיונות רעננים ואמיתיים". הספרות לא נועדה, לא בראש ובראשונה על כל פנים, לשימושים פרקטיים, אלא לתענוג, ל"משחק חופשי של הרוח", כביטויו של ארנולד. וכלי המשחק של הרוח הם הרעיונות שעליהם להיות, כאמור, אמיתיים מחד גיסא אך גם, ולא פחות חשוב, רעננים.
אי היותם של הרעיונות ב"בעל זבוב" "רעננים" היא הסיבה העיקרית לכך שהרומן הזה לא מעניין כל כך לקריאה ב-2011.
נדמה שכולם כמעט שמעו על קווי העלילה העיקריים של הרומן, שראה אור במקור ב-1954. מטוס שעליו חבורת נערים בריטיים, שהועלו עליו כנראה בהחלטה על פינוי מאורגן עקב מלחמת עולם שלישית (הדברים נתונים בעמימות), מתרסק לאי טרופי. הנערים מנסים להתארגן לשרידה במקום אבל מריבה עזה פורצת ביניהם והם זונחים אט אט התנהגות רציונלית ומתורבתת לטובת חיי פרא הכוללים גם רצח.
ישנה אי בהירות בשאלה מה בעצם הנושא העיקרי של הרומן: האם הוא על חוסר היכולת לארגן חברה מסודרת, כלומר על הקושי שבפוליטיקה, הקושי לעבור מ"מצב הטבע" לחברה מאורגנת? ואולי על המשיכה שיש בכולנו אל המצב הפראי, הבהמי, אל חיי היצר הלא רציונליים, שמעטה דקיק של תרבות מכסה עליהם בחיי היומיום שלנו? ומה מאפיין את חיי היצר הללו, לפי הרומן, תאוות רצח או דווקא עצלות והזנחה? האם יש ברומן הזה ניסיון לשחזר את חיי האנושות הקדומה, את היווצרות הדתות הפרימיטיביות ופולחניהן האכזריים? או שהרומן מצביע על הפסיכוזה שנוצרת כאשר אין מסגרת חברתית? ואולי הנושא הוא סרבנות ההמון לציית למנהיגים נאורים, כאן ראלף, הנער הנבון שיכול להושיע את הנערים ושהנו כמו משה מיטיב שהעם מואס בו? כל הנושאים הללו אולי יכולים לעלות בקנה אחד, אבל מה שהופך את הרומן לבעייתי הנו הבחירה להציג נושאים אלה בחייהם של ילדים. כך הרומן מסרס ומחליש את האמירה שלו עצמו. כי נושא מתחרה לכל הסוגיות שנמנו לעיל מתבלט ברומן והוא חוסר היכולת של נערים וילדים לחיות ללא מבוגרים. “מה אנחנו? בני אדם או חיות? או פראים? מה יחשבו המבוגרים?” זועקת אחת הדמויות. ובסיכום הרומן מופיעה האמירה הביקורתית הבאה: "הייתי רוצה לחשוב שחבורה של נערים בריטים תהיה מסוגלת להפגין ביצועים יותר טובים". המסר החינוכי, על כך שנערים בלי מבוגרים הינם אובדי עצות, מתחרה בכל הסוגיות שהוזכרו לעיל, חותר תחת האמירות הכלליות על מצבו של האדם והופך את הרומן למקומי באמירתו, לממוקד באמירה הרלוונטית לילדים בלבד. בקיצור, הרומן מחליש את המסר שלו עצמו.
אבל אפילו נדבק במסר הכללי והנוקב יותר, זה הסב סביב התמה של הפרא-שבתוכנו, הרי שזה אינו מעניין במיוחד היום. אפילו בשנות החמישים, זמן צאת הספר לאור, לא היה בנושא הזה משום חידוש. אחרי טקסטים קנוניים בנושא, כמו "תרבות בלא נחת" של פרויד, משנות העשרים של המאה העשרים, או "לב המאפליה" של קונראד, מ-1902, שלא לדבר על מאורעות ראליים כמו שתי מלחמות עולם בהם נחשפה הברבריות האנושית, הרעיונות שמבטא גולדינג הם הכל מלבד "רעננים", כהמלצתו של ארנולד. הטקסט הזה שייך לזמנו, זהו טקסט מובהק של "המלחמה הקרה", המנבא מה יקרה לאנושות אחרי שואה גרעינית (התשובה: חיי טירוף של מלחמת כל בכל). אבל אפילו לזמנו הוא היה אנכרוניסטי. טוב בעיקר לבני נוער. קל וחומר כיום.
הנה דוגמה לרעיון "רענן", שרלוונטי ל"בעל זבוב". מבקר הספרות המבריק והניאו-מרקסיסט, פרדריק ג'יימסון, כתב שבעולם הגלובלי שלנו חלו שני תהליכים גדולים ומקבילים מאז שנות הששים. מחד גיסא, אין יותר בעולם מקומות "פראיים", לא-ידועים, מסתוריים, שמהווים אלטרנטיבה, ולו בדמיון, למערכת הקפיטליסטית המערבית. העולם כולו סופח וסונף ולוכד למערכת עולמית אחת של ההון והשיטה הקפיטליסטית. במקביל לתהליך זה, אותו אזור בנפש שלנו שהיה לא ידוע עד המאה האחרונה, הלא-מודע האפל שרבץ ורחש-במסתרים בנשמות האנושות עידן ועידנים, נחשף ו"התגלה" גם הוא. ולא זאת בלבד שהוא נחשף והתגלה, אלא שהקפיטליזם סיפח גם אותו למערכת שלו ועשה בדימויים מהלא מודע שימושים אינספור בתעשיית הפרסום ובחרושת התרבות. הלא-מודע הוא כמו מחצב שנתגלה ומייד לאחר גילויו החלה המערכת הכלכלית לכרות ממנו עוד ועוד. בקיצור, לפי ג'יימסון, אין היום אפשרות לאיים מבודדים כפי שאין לא-מודע פרטי (ג'יימסון אינו פסימיסט, עם זאת; אבל תקצר היריעה). “בעל זבוב", שמספר לנו על אי מבודד כמו שגם על הלא-מודע האפל שמצוי בכל אחד ואחת מאיתנו – הוא, בהתאם, תוצר מיושן.
יש כאלה שמשווים בין "בעל זבוב" לתוכניות הריאליטי, כדוגמת "הישרדות" ו"האח הגדול", החושפות גם הן, כביכול ולא כביכול, את תהומות נפש האדם. לאדם המשכיל התוכניות הללו לא רק מעליבות את האינטליגנציה, אלא פשוט משעממות. מה החידוש? שיש בבני האדם צדדים אפלים ותככניים? אנחנו יודעים את זה, תודה. למדנו היסטוריה וקראנו ספרות. בקיצור, אולי "הישרדות" היא הגרסה הוולגרית של "בעל זבוב", אבל שניהם כאחד אנכרוניסטיים ולא רעננים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחת העם  On נובמבר 22, 2011 at 4:06 PM

    הספר היה "קריאת חובה" בכיתה ז', ואני זוכרת שהוא הרשים אותי אז מאוד.

  • אריק גלסנר  On נובמבר 23, 2011 at 2:45 AM

    אני חושב שהוא אכן מרשים כקריאה לבני הנעורים.

  • נטליה  On נובמבר 26, 2011 at 5:22 PM

    אז בגלל שספרות התלושים העברית של תחילת המאה עוסקת בקונפליקט שכמעט ואינו אקטואלי, לא צריך לקראה והיא לא חשובה או יכולה להביא להתרוממות נפש? הרי בתור מי שכתב מאמר מופת על ספרות התלושים אינך באמת חושב כך. גם אם הנושא ידוע ופאסה, דרך בנייתו, אופן עיצובו, הם המכריעים, הלא כן? הלא מודע והאפל שבכל אחד מאיתנו הוא לא תוצר מיושן אם יודעים לכתוב אותו. אז אולי מומנט החידוש ייעלם, אבל משהו ייוותר. לא יודעת מה, אבל משהו. הרי ספרות אינה עיתון, שוקראים בו ידיעות, כגון – "חדש! לא מודע ואפל במזג האנושי!".

  • אריק גלסנר  On נובמבר 26, 2011 at 5:33 PM

    שלום נטליה, הערתך תובעת מחשבה. ולא בטוח שיש לי תשובה מספקת כרגע.
    אומר משהו על הדרך שבה אני עובד: אני קורא, חושב מה עולה אצלי באופן ספונטני (רגשות, כמו שעמום או עניין, ומחשבות) ואז מנסה לנסח את זה באופן שכלתני יותר ופחות אידיוסינקרטי-פרטי. כאן, בזמן הקריאה חשתי שעמום, הבאת תבן לעפרים, וניסיתי בביקורת להסביר מדוע אני חש ככה. לגבי המאמר שכתבתי על התלושים אז באמת ניסיתי להסביר למה המושג הזה רלוונטי גם היום כי יש מעין חזרה של ההיסטוריה.
    ספרות אינה עיתונות. נכון. והיא לא מתיישנת באותו אופן שעיתונות (כלומר חדשות) מתיישנת. אבל יש ספרות מסוג מסוים שהיא ספרות שרצתה להביע רעיון ובספרות כזו יש מקום לומר: אוקיי, זה התאים לזמנו וזה לא מחדש. כלומר, בדוגמאות המופת של ספרות הרעיונות אין בהכרח תחושת התיישנות (ומעניין לחשוב למה. האם בגלל שיש ערכים אחרים שנשמרו בדוגמאות המופת), אבל בספרות רעיונות שהיא מדרג שני או שלישי, כמו "בעל זבוב", יש אולי מקום לדבר על התיישנות.
    זה לא ספר רע "בעל זבוב", אבל הוא הפיל עלי שעמום קל וניסיתי לנסח מדוע.

  • נטליה  On נובמבר 27, 2011 at 10:47 AM

    תודה על התגובה.

    זה מזכיר לי שהייתי פעם במין שיח סופרים, ודיברו בו על עגנון, וכמה סופרים (נדמה לי שרונית מטלון, אבל אני לא בטוחה ולא מתחייבת, ואין לי שלוש מאות אלף ש"ח) אמרה שחוץ מ"שירה" הוא לא רלוונטי, כי בעיות העיירה ו/או העלייה השנייה פשוט לא נוגעות כבר לכלום, ואז א.ב. יהושוע קפץ ואמר משהו כמו "אה, מקונדו זה בסדר, אבל השטעטל כבר לא!"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: