קצרים וזוטות

פורסם במגזין מוצש של "מקור ראשון"

קצרים וזוטות

זהו טור לקט, שכחה ופאה. הצטברו על שולחני, כמו שאומרים, ולמעשה בזיכרון הסלולרי שלי, המשמש לי כפנקס רעיונות (כשצץ רעיון, אני שולח לעצמי סמס), כמה מחשבות שחלקן אינן ראויות לבוא בציבור כנושא לטור שלם וחלקן שמא אינן ראויות לבוא בציבור כלל ורק החבאתן בין מחשבות אחרות תאפשר זאת. באופן דומה לאג"ח "הזבל", אלו החשופות לחדלות פרעון, ש"ארזו" הפיננסיירים מוול סטריט וערבבון בנכלוליות באגרות חוב שפירעונן מובטח. עם זאת, חשוב לומר, יש הבדל בין המשל לנמשל. הטור הזה לא יהיה אחראי למשבר הכלכלי הגדול ביותר מאז השפל הגדול.

סטיב ג'ובס

גרסה קצרה: אם הוא היה באמת כזה חכם אז איך הוא מת בגיל 56? גרסה ארוכה: אם הכסף והאנרגיות שהוקדשו להמצאת המחשב האישי והאייפון היו מוקדשים לחקר הסרטן, האם לא הייתה נמצאת כבר תרופה למחלה? גרסה קצרצרה: עבודת האלילים הזו ביחס לג'ובס פשוט מעצבנת.

ענייני אופניים

העיר העברית הראשונה ידועה בבעיות החנייה שלה. אלא שבעת האחרונה התפתחה בעיית חניה חדשה: בעיית חנייה לאופניים! בסמוך לבתי קפה או למרכזי מסחר אתה מתקשה למצוא מקום חנייה לאופניך, עת כל ספק מוט מעוקל ומקובע זוכה לקופצים רבים. בינתיים, אמנם, נגנבו אופניי, כך שאני פטור מבעיה זו ואת עצמי אני מחנה איפה שבא לי (רצוי בחנייה כפולה).
עוד מטרד אופניים הנו המנהג שהתפתח בקרב הרוכבים להשתמש בפעמון על מנת להעז אנשים מדרכם. במקום לומר: “סליחה" או "גברת!” – מצלצלים. אבל הפעמון – לפרות הוא, ואת הפה נתן לבני אדם.

יוגה

בשנתיים האחרונות אני עושה יוגה (יוגג? יוגה?). לו הייתם אומרים לי לפני שלוש שנים שאעשה יוגה הייתי מצלצל נגדכם בפעמון אופניי בלעג מבטל. אבל משהו מהאני הישן שלי נשאר. כשהמורה המצוינת שלי מדברת על הניסיון להתנתק מהמחשבות, כשאנחנו יושבים ומנסים להתרוקן, באה מחשבה אחת עקשנית ומקננת במוחי והיא מה אכין לעצמי לאכול בתום האימון. שקשוקה? ואולי אורז עם ירקות? פסטה בשמנת? הנקודה היא שהמחשבה הזו נוסכת עלי רוגע מופלא, אני מרפה והופך להיות ישות רוחנית צרופה שאינה נזקקת לדבר (מלבד הארוחה), ישות המתייחסת לקיום (שמחוץ לגבולות המחשבה) באותו חיוך ספק סלחן ספק אירוני של הבודהה.

עירום בקולנוע

לעתים אני ממליץ לחברים ובני משפחה דתיים על סרטים או יצירות תרבות כאלה ואחרים ואז אני נזכר ברגישות שיש לחלקם ומזהיר אותם: זה לא סרט נקי. לאחרונה זה קרה לי עם "השוטר", סרט שגם המלצתי עליו פה, אבל שיש מבין חבריי ואני מניח שגם מבין הקוראים כאלה שקטעי העירום, המעטים אמנם, שיש בו לא יהיו לרוחם (ולבטח את אותו אחוז מקוראיי שהרתעתי כעת מלצפות ב"השוטר" יחליף אותו אחוז שדירבנתי בזה הרגע לצפות ביצירת תרבות חשובה כל כך…). הנושא של עירום באמנות ובמיוחד בקולנוע ובטלוויזיה מורכב ועתיר אירוניות. בשנים האחרונות הפך, בפיתול אירוני, העירום למסמן שהסרט הוא רציני. כלומר, אם בעבר שחקניות רציניות התפשטו רק "כשהתפקיד דרש זאת" או כשהסרט נעשה בידי אמן מספיק חשוב, היום מה שקורה הוא ההפך: עירום נכנס לסרטים כדי לסמן שהם חשובים. ועם זאת, אל לנו לשכוח שהקולנוע המיינסטרימי והטלוויזיה המסחרית הם אלופי הצביעות בענייני עירום. כמו שניסחו באופן אלמותי הורקהיימר ואדורנו, חברי "אסכולת פרנקפורט", בהתקפתם על התרבות הפופולרית האמריקאית, “תרבות ההמונים היא מתחסדת וזנותית בו זמנית". מראים לך מספיק בשביל שתתגרה ותרצה להישאר, אבל לא מספיק בשביל שתתקומם על הפריצות הבוטה או בשביל שתבוא על סיפוקך ותלך. התרבות הפופולרית, בהראותה נשים וגברים אטרקטיביים אך עדיין לבושים, היא טיזינג אין סופי. ושוב, כמו שניסחו זאת באופן מהמם אדורנו והורקהיימר: “בהראותם תדיר את הגיבורה בחולצה צמודה ואת הגיבור בחזה חשוף" חרושת התרבות משאירה את צרכניה תמיד עם הלשון בחוץ, “ועל הסועד להסתפק בקריאת התפריט".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: