על "מבקשי פניך", הרב סבתו משוחח עם הרב ליכטנשטיין, הוצאת "ידיעות"

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

גם לישראלי חילוני שלא ימצא עניין בקריאת "מבקשי פניך" בשלמותו, טוב לדעת משהו על הספר הזה. טוב ומשמח. השיחות שניהל הרב והסופר חיים סבתו עם הרב אהרן ליכטנשטיין על לימוד תורה, על מוסר דתי והומניזם, על שמרנות לעומת חדשנות באורח החיים הדתי, על היחס לתרבות הכללית ולחילונים, על פמיניזם ועוד, משרטטות דיוקן של אדם מורכב מאד שבעצם אישיותו מצליח לגשר על פני עולמות שונים ואף לשמש דוגמה ומופת ל"שביל זהב" ישראלי שאינו מוגדר רק על דרך השלילה (כלומר, בזה שאינו קיצוני), אלא הוא עשיר ולמעשה מתפקע מתוכן.
הרב ליכטנשטיין, יליד 1933, משמש כארבעה עשורים ראש ישיבת ההסדר "הר עציון" שבאלון שבות. בהנהגתו ובהנהגת עמיתו הרב יהודה עמיטל ז"ל, הפכה ישיבה זו לדוגמה למתינות פוליטית ולהשתלבותה של הציונות הדתית בחברה הכללית. בציונות הדתית אף רווחה הבדיחה שארון הקודש בישיבה אינו מופנה לירושלים, כנהוג, כי אם לכיוון הפקולטה למשפטים בבר אילן, שבה השתלבו בוגריה. הרב ליכטנשטיין הוא גם חתנו של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, מי שהיה ממנהיגיה של יהדות ארה"ב האורתודוכסית. בניגוד לרב עמיטל שייסד את תנועת “מימד”, הרב ליכטנשטיין הוא אישיות ציבורית הרבה פחות. דמות של מאחורי הקלעים. ולכן הספר הזה, שכבר הפך לרב-מכר בציבור הדתי-לאומי, הוא בעל משנה חשיבות בהוציאו את האישיות הזו לאור ולרשות הרבים.
מה מייחד את הרב ליכטנשטיין והופך את השיחות אתו למעניינות במיוחד? האם מתינותו הדתית והפוליטית שמהווה אנטיתזה בולטת לתהליך ההתחרד”לות של הציונות הדתית? הרב ליכטנשטיין, למשל, מסרב להעניק משמעות תאולוגית למדינה היהודית כפי שמעניקים לה תלמידי הרב קוק ומתנגד להגדרת החילונים כ"תינוקות שנשבו" או כ"עגלה ריקה", משום שיש בביטויים אלה "אינפנטיליזציה" וזלזול לא מוצדקים. אולם היותו מתון מטבעו מביא גם לכך שהעמדה האופוזיציונית שלו אינה לעומתית ומתריסה: “אינני דוגל כלל בתפיסות מהפכניות. גם לא בהלכה". ואולי ייחודו נובע גם מכך שבצד רבנותו עשה דוקטורט בספרות אנגלית בהרווארד והוא ספוג תרבות כל כולו? בהחלט. אבל אני חושב שעל מנת לעמוד על מלוא ייחודו חייבים לדעת דבר מה על השושלת אליה הוא משתייך, קונקרטית ורעיונית, שושלת סולובייצ'יק. זו אצולה רבנית שייסדה גם שיטת לימוד ייחודית. הדמות הבולטת בשושלת היא דמותו של הרב חיים סולובייצי'ק (1853-1918), המכונה גם רעב חיים מבריסק (על שם העיר בבלרוסיה בה כיהן כרב), או, בעולם הישיבות, פשוט "רעב חיים”. רעב חיים כיהן כראש ישיבת וולוז'ין, ההרווארד של החינוך הישיבתי הליטאי, בה למדו אישים כברדיצ'בסקי, הרב קוק וביאליק. הוא, שהיה בעל שכל חריף ביותר, ייסד שיטת לימוד מהפכנית המבוססת על היגיון ברזל, היגיון משפטי ומופשט. הוא אף הנהיג מעין אורח חיים, "בריסקאי”, בו זוכה חריפות השכל הלמדנית להערכה הגבוהה ביותר.שיטת בריסק לקחה את העמדה "המתנגדית" הליטאית השכלתנית הקלסית, זו שעיינה מהמאה ה-18 את תנועת החסידות ורגשנותה, והוסיף לה ברק וחריפות למדניים חסרי תקדים. הרב יוסף דב סולובייצ'יק, חותנו של הרב ליכטנשטיין, הוא נכדו של אותו רעב חיים. הוא הוסיף ללמדנות של סבו אהדה לציונות (רעב חיים היה מתנגד גדול לציונות) ובקיאות רבה במדעים ובפילוסופיה.
אם כך, הרב ליכטנשטיין, נצר לשושלת הזו, הוא דמות מעניינת מאד לא רק בגלל מתינותו ורוחב אופקיו. אלא בגלל שהוא משלב את בקיאותו בתרבות הכללית ההומניסטית בהיותו ראש ישיבה "בריסקאי" מובהק. הצד ה"ראלי" והצד ה"הומני”, אם תרצו, משתלבים אצלו באופן נדיר. אני מכיר עוד הוגים דתיים עכשוויים, לא רבים אמנם, שיכולים לשלב בדבריהם מחוכמת התרבות הכללית. אך איני מכיר ולו הוגה דתי חי אחד, חוץ מהרב ליכטנשטיין, שיכול לשלב את ההגות ההומניסטית באופן אורגני בלמדנות תלמודית בדרגה הגבוהה ביותר.
תפיסת התרבות של הרב ליכטנשטיין עוצבה במסורת האנגלו-אמריקאית הגדולה, זו שניסח מבקר הספרות הוויקטוריאני, מתיו ארנולד, שהרב ליכטנשטיין מזכירו מספר פעמים (ושהוזכר גם כאן בשבוע שעבר). במסורת הזו התרבות נתפסת כמכשיר להשלמה מוסרית של האדם, ככלי לפיתוח ועידון כשריו השכליים והרגשיים. המסורת ההומניסטית הזו, כפי שמציין הרב ליכטנשטיין עצמו, ספגה מכה אנושה במלחמת העולם השנייה. ג'ורג' סטיינר, בשורת מאמרים מפורסמים בשעתם בשנות הששים, כתב כי העובדה שחלק ממפקדי מחנות הריכוז הבינו בתרבות גבוהה ואהבוה ריסקה את התפיסה שתפקיד התרבות לעדן את רגשותינו. הרב ליכטנשטיין מודע גם למאמרים הללו של סטיינר ומצטטם. ראייתו מפוכחת ומורכבת גם כאן.
לנושאים פוליטיים במובהק, כמו סוגיית פינוי שטחים, נמנע סבתו מלהיכנס. זו מיגרעה של הספר כיוון שאלה, כמובן, סוגיות חשובות. התעלמות מהם נועדה אולי לא לפגוע בחלק מקהל היעד של הספר. בכל מקרה, עמדותיו של הרב ליכטנשטיין קרובות לעמדות "מימד" והרב עמיטל, עמדת השמאל הדתי הציוני, התומכת בפינוי שטחים ופתרון "שתי המדינות" בהסדרים נאותים.
המיעוט הדתי היהודי מצוי בעמדה ייחודית, השונה, ככל שידיעתי מגעת, ממצבם של מיעוטים בני דתות אחרות. היותה של היהדות דת לאומית יוצרת מציאות ייחודית של מיעוט דתי הקשור בטבורו לרוב שאת אורח חייו הוא פוסל. המציאות הזו יכולה להיות בלתי נסבלת. הפיתוי להתבדל, להתנתק מהרוב, לנהוג בעצם כמיעוטי-הגויים, גדול. אך הרב ליכטנשטיין, בעל העמדה המורכבת, אינו מצדד כמובן בעמדה זו: “המציאות המודרנית חוצה את העם, חוצה את הציבור, חוצה את כנסת ישראל, וממילא מעמידה אותנו בפני ברירה אכזרית, או להתנתק ולהיות ציבור קטן, או ללכת, לא בדיוק שלובי זרוע, אבל ללכת יחד עם אנשים שאיננו שלמים עם השקפת עולמם וארחות חייהם. היום אני חושב שההפרדה פשוט אינה ריאלית. זה אינו ריאלי מבחינה מעשית, וגם לא מבחינה עקרונית".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תומר פרסיקו  On נובמבר 29, 2011 at 7:09 AM

    אריק שלום,
    אם יותר לי, מפליא אותי שאתה מחשיב את מתינותו של הרב ליכטנשטיין למעניינת. הרי מתינות אינה מעניינת. האפשרות היחידה של מתינותו של ליכטנשטיין להיות מעניינת היא רק על רקע ההקצנה המטורללת של הקולגות שלו. את זה אתה אמנם מציין, אולם אם זה כל מה שהספר מציע, אין בו בשורה גדולה. ואכן אין – אני חושב שמדובר בדיאלוג שהוא נעים, אבל לא מעבר לזה. יש לי באמת הערכה רבה לרב ליכטנשטיין, אבל בסופו של דבר לענ"ד הוא לא מצליח לתרגם את הרקע ממנו בא, כפי שהסברת יפה, לחזון ממשי, נועז. במילים אחרות, המצב כל כך רע, שכשיש לנו רב שהוא באמת משכיל ומתון זו כשלעצמה סיבה למסיבה.

  • אריק גלסנר  On נובמבר 29, 2011 at 8:45 AM

    שלום תומר,
    ההתפעלות אינה מהמתינות בלבד. היו שם כמה קטעים של ניתוח "בריסקאי" הנוגע לתפיסות מתחום האמנות שהיו מענגות לבחור ישיבה לשעבר כמוני. ובכלל, התפיסה הבריסקאית יש בה משהו שקרוב למודרניזם באמנות, של לימוד תורה לשם לימוד תורה, כמו אמנות לשם אמנות. וזה מעניין. זה אינו ספר פורץ דרך מבחינה מחשבתית, אתה צודק. אבל היכן יש היום פורצי דרך? ולקורא חילוני אין צורך, לדעתי, לקרוא את הספר. אבל טוב לדעת על קיומו.

  • אריק גלסנר  On נובמבר 29, 2011 at 8:46 AM

    ועוד דבר: מתינות היא מעניינת מאד בעיניי. למעשה, היא הרבה פחות מובנת מאליה מהתפתות לזעם של הקצוות. יש במתינות משהו אצילי ומשהו עניוו ומשהו שיש בו שליטה עצמית.

  • Sharvul  On נובמבר 29, 2011 at 11:45 AM

    אני דווקא התאכזבתי מאד מהספר (כנראה גם בשל גודל הציפיות, שהושפעו ממסע הפרסום שקדם להוצאתו). הדיאלוגים ברובם אינם מצליחים לרדת לעומק כלשהו, כך שהגדרת הספר כ"ספר הגות" חוטאת לאמת. הרב ליכטנשטיין הוא אכן דמות ייחודית ומרתקת בנוף הרבני העגום, אולם ספר זה אינו עושה עימו צדק.

    כתבתי כמה מלים על אכזבתי כאן:
    http://nafkamina.wordpress.com/2011/10/27/mevakshei-panecha-by-r-haim-sabato

  • איילת  On דצמבר 1, 2011 at 11:21 AM

    תודה אריק.פוסט מעניין.ואני מסכימה איתך בנושא המתינות.

  • אריק גלסנר  On דצמבר 1, 2011 at 12:00 PM

    תודה איילת ושרוול על הערותיכם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: