מאמר ישן על שלמה ארצי ושלום חנוך

בגלל שאני במצב רוח נוגה ונוסטלגי הערב, אני מעלה כאן את המאמר הראשון שכתבתי ופורסם. מאמר שכתבתי לעיתון התוכנית הבינתחומית באוניברסיטת ת"א ב-1998. המאמר בוסרי כהוגן, אבל יש בו חן מסוים, לעניות דעתי, וגם הרעיון המרכזי שלו נדמה לי תקף.
(היה נדמה לי שפעם העליתי אותו לבלוג אך לא מצאתי אותו כעת. מי שקרא כבר בעבר, עמו הסליחה).

"תנועת גיטרות או רובים" – מסה סוציו-פואטית על תפיסת האהבה והזוגיות בפזמונים של שלמה ארצי והשערה הנוגעת לתהליך התקבלותם
המחשבה המודרנית מגנה את הסנטימנטליות שבאהבה ; לפיכך חייב הסובייקט המאוהב
לראות בה הפרת חוק נוראה המותירה אותו בודד וחשוף; בימינו, בגלל היפוך ערכים, הסנטימנטליות היא הזימה שבאהבה (רולן בארת)

א
הבוקר עולה ואתה בן עשרים ואחד. הכופרים רבים אך דמותו לא תישכח ממך לעולם.

באהבה, באהבה אמר, באהבה נכניע ונמגר את הכופרים.

הערב יורד והעשן כמעט ומתעלם מן העין. במקומו לוכדים את העין גצי האש

המקננים עדיין בין חורבות המבצר השנוא. מהו המעמד השלישי? הכל!

החורף נוח בספרד, ארץ ים -תיכונית סוף כל סוף. לא יותר מלנצחון, אך גם להפסד למען

מטרה צודקת מתיקות משלו (כמובן, לא מזיק להיות בעל דרכון אמריקאי בשעה כזו).

על השאלה אם אתה קומוניסט או הרפתקן, רצוי, כמובן, לא לענות (ככלות הכל אתה כבר

לא ילד).

הפסקת צהריים בקריית "עתידים". פתחו פה אתמול שלוחה של "טנדורי". הנאן והעוף

בקארי דווקא סבירים אבל למה השירות נכלל אוטומטית בתשלום?

ב

אינני יודע אם תהיה זו קביעה מדויקת, אבל ממדגם לא מדעי שאני עורך בין חברי ומכרי

מדי זמן, מסתבר לי שישנן שתי גישות התייחסות עיקריות לפזמונים של שלמה ארצי.

בהכללה, אלה מחברי ומכרי הדתיים או הדתיים לשעבר, אוהבים עד אוהבים מאד את

שלמה ארצי, ואת כולו. אלה מחברי וממכרי החילוניים (בעיקר: האשכנזים, משכילים,

מעמד בינוני ומעלה וכו') מסויגים מאד. חלקם הגדול אוהב את שלמה ארצי אבל את

" ארצי המוקדם", או, כמו שאמרה אחת מהם: " אני חושבת שב'תרקוד' איבדתי אותו".

ג

מעט מעט צברה המסעדה את המוניטין שלה. ממקום שמספרים על קיומו בארבע עיניים

בורקות ובפה לוחש, עבור לכתבות ביקורת במקומונים ולבסוף בעיתונות הארצית. בחדרה,

על הספה, ביום שישי, הוא קורא: "כמו שכתבתי כבר לפני שנים, זו עדיין אחת המסעדות

הטובות בארץ". לאחר שנה, בחלוקה שגרתית בתל אביב, הוא רואה מול הטנדר, בצד השני

של הרחוב, את שמה. יש להם יום נישואין בשבוע הבא, מספר עגול, עשר. הוא לוקח אותה,

האוכל בינוני ומטה אבל הם לא שמים לב לכך, היא נרגשת, הוא גא. לאחר כמה שבועות

מקונן המבקר על השקיעה, אבל הוא נרדם על הספה לפני הסוף של ה"סופשבוע".

המסעדה – הישראליות ושלמה ארצי כמייצג של ישראליות חמקמקה (מתחרים לטנטיים

וממומשים: אורי זהר, אסי דיין, אריק איינשטין, שלום חנוך – עליו להלן).

הספק החדרתי – הציונות הדתית, הדתיים לאומיים, הכיפות הסרוגות וכו' (ועיין גם בערך:

"שירות בצה"ל”).

ד

לא. נדמה לי שהעניין מורכב יותר. מה באמת קרה שם ב"תרקוד" (1984)? האם באמת ישנו

שלמה ארצי "מאוחר" ו"מוקדם"?

אם נתעלם – כפי שעשה ארצי עצמו שנים ארוכות – משנותיו הראשונות כזמר, כלומר,

מהתקופה שהיה בלהקת חיל הים ועד ל"גבר הולך לאיבוד"(1978), הרי שלכאורה הקריירה

של ארצי רציפה פחות או יותר. מ- 78' הוא מוציא, אחת לשנה או לשנתיים, אלבום,

כשהוא כותב בו את החלק הארי של המילים והלחנים (ובהישג זה, ולו מבחינה כמותית,

ואם לא מחשיבים את נעמי שמר, דומה לו רק שלום חנוך; אבל עליו, כאמור, להלן). אבל

במבט מקרוב מתגלה באמת שבר מכריע ב"תרקוד", תקופה חדשה נפתחה, תקופה שמגיעה

לשיאה ב"חום יולי אוגוסט" (1988) ומסתיימת (אולי) ב"כרטיס ללונה פארק" (1990).

ה

כמו המראת מטוס קרב נדמתה לי זחילתו של המאה שבעים, עוצר ליד כל תחנה, עד

שמתגלית ירושלים. הרחק מהישיבה, על הספה הישנה המכוסה עטיפה אדומה-כהה,

מחוספסת-גבנונית כפניה של סבתי, אחרי שתיית התה בחלב והעוגיות הפריכות-מוצקות

כרגבי אדמת בית הלל שעליהם גידלה בוטנים, אז, בשנות הארבעים. סבתי כבר הלכה עם

הספר המצהיב, שלא מזכיר דבר, לישון, ואני הוצאתי מתיק ה"נייק" הכחול את הווקמן

השחור שקיבלתי לבר מצווה ושרד את שש השנים שחלפו, מתענג ברטט על הניגוד החריף

בין לימוד הגמרא העמלני של לפני שעה וחצי לבין המשפטים ההולמים מתוכו: "הו, את סלחי לי

על מה שאמרתי, כך מפסידים ברגע משהו נצחי, את הזיונים שלנו, את הרוך, האמונה, את

הילד הקטן שמדבר מצחיק". אז, בן תשע עשרה, חווה פרידות לפני שידעתי פגישות.

ו

"חום יולי אוגוסט" יצא ב-1988 כאלבום כפול ובו חמישה עשר שירים. האלבום, גם

בהתבוננות שטחית, נחווה כאלבום קונספט. ניתן לחלק את השירים שבו לשלוש קבוצות:

1. "שירים פוליטיים" ("עבד הממהר")

2. שירים אישיים ("טלפני טלפני", "היית איתי הרי", "אני כבר מצטער", "ימים כאלה" –

עליו, בפירוט, בהמשך ועוד)

3. שירים פוליטיים ו"כלליים" שמעורבים בהם אלמנטים אישיים או להפך (" חום יולי

אוגוסט", "ארץ חדשה", "תחת שמי ים תיכון", "בגרמניה לפני המלחמה" ועוד).

סמיכות האישי לציבורי לא באה כאן, כפי שאפנתי היום לטעון בביקורת הספרות, על מנת

לאשש איזה נרטיב לאומי באמצעות "אלגוריה לאומית" כלשהי. להפך! הסמיכות הזו

באה ליצור באמצעות הפוליטי מיתולוגיזציה של הקשרים האינטימיים.

שלמה ארצי התחיל להכניס רמיזות פוליטיות לפזמונים שלו ב"תרקוד" (1984) ושלום

חנוך התחיל גם הוא לעשות כך ב"מחכים למשיח" (1985). אבל בעוד אצל חנוך זוהי

פוליטיות לשם פוליטיות ולכן שיריו הפוליטיים נעדרים כמעט לחלוטין אלמנטים אישיים,

או שאינם נתונים באלבום קונספט כשהקונספט המאגד הוא – כמו ב"חום יולי אוגוסט" –

יחסים אינטימיים במשפחה גרעינית, אצל ארצי פני הדברים שונים. השירים ה"פוליטיים"

של ארצי מדברים על מלחמה, מאבק ומוות. אין אצל ארצי שירים בנושאים כלכליים (כמו

"מחכים למשיח" עצמו הזכור לטוב או "כסף" מ"חתונה לבנה" של חנוך) או שירים בעלי

מסר הומניסטי-נאיווי במובן הטוב של המלה האחרונה (כמו "אדם מוזר הוא האויב שלך"

מתוך "בגלגול הזה"). סמיכות המלחמה לאהבה בשירים שלו, בתקופה שבה אני מתמקד, כחלק מהשלם של עירוב הפוליטיקה באהבה, מאירה את האהבה באור מיתי המיוחס בתודעה הקולקטיווית למלחמה (ובמובן זה הם "קיטשיים"; אבל העדפתי לא להשתמש במונח הזה, הבעייתי והמורכב).

השגרה היא מצב בלתי נסבל ולכן, "מחכים למלחמה, לאשה הנכונה, לעוקץ בחיים, לצאת

הלבנה" ("סייסטה מקומית", מתוך "לילה לא שקט", 1986); הנייחות נתעבת ולכן

הלייטמוטיב של התנועה ב"חום יולי אוגוסט"; אפילו אלוהים לא נכנס לאינטימיות הזיון,

אבל אביך הבוכה על ההרוגים בפלוגה שבתעלה – כן!

ז

החלחול ה"פוליטי" של המציאות המלחמתית לתוך הספירה האינטימית על מנת ליצור

מיתולוגיזציה שלה התפתח אצל ארצי בד בבד עם מעבר לכתיבה ראליסטית, ישירה

ופרוזאית. משפטים כמו "חיי בתל אביב, הסדרים רומנטיים" לא מותירים מקום לתהיות

מיהו הדובר בפזמון. אין הצטעצעות בפזמונים, אין אירוניה ונעדר ההומור. החשיפות

הפראית שבהם, הרצינות, המבט בגובה העיניים והוולגריות הבוטה (בתוספת ההפקה

ה"דשנה" של לואי להב), יכולים לגרום לסלידה אינסטינקטיווית כמו גם להפנוט.

לא כך היה בכתיבתו המוקדמת. כאן, מושפע קרוב לוודאי מכותבים כעמיחי וזך, פני הדברים שונים, שונים כשוני הרוקוקו מהקלאסי.

אני מעוניין, כעת, לערוך השוואה בין שלושה פזמונים שנושאם אחד – פירוק של מסגרת

זוגית. הראשון – "אף פעם לא תדעי" (שלמה ארצי; "דרכים" 1979); השני – "ימים כאלה" (שלמה ארצי; "חום יולי אוגוסט" 1988) והשלישי – "תאונה" של שלום חנוך (מתוך "חתונה לבנה" 1981).

הדימוי המרכזי אצל חנוך הוא תאונה. מקרה, לדאבון הלב, מהמקרים שקורים יומיום. זהו

דימוי אזרחי, מנוטרל מאידאולוגיה ושבלתי אפשרי לעשות לו הרואיזציה ומיתולוגיזציה

כלשהי. סכסוך כזה ניתן, לפחות תיאורטית, לפתור בייעוץ.

שלום: כשאת נלחמת להיות עצמך למה את נלחמת בי?
ליהי: למה, אתה באמת רוצה לדעת?
יועץ: הנה, קחי… אבל אני חושב שחשוב שנדע את הסיבה.
ליהי: כי, כי, הוא תמיד ברמיזה, תמיד בקטנה כזאת אבל מכוונת היטב, רומז שהוא, הכוכב, הוא היה יכול להשיג גם אחרות, אבל מתוך הרגישות המהוללת שלו ותובנת החיים המעמיקה, הוא עושה לי את הטובה, אתה מבין, את הטובה.
שלום: אני רוצה להרים – את לים, אני ליער – את למישור, זה בלתי נסבל.
(דו שיח היפותטי כמובן!)

ואילו אצל ארצי הדימוי המרכזי הוא מלחמת התשה. "איזו מין אשה אני אוהב, מלחמת

התשה לא תסתיים". כל המצב של הפרידה מקבל ממדים קודרים והרואיים. האשה

נמלטת למנזר מכל המקומות. הזמן לא עומד למרות שהרופא אומר שזה לא רציני. אי

ההבנות בקשר הזוגי נקראות "חטאים", מלה ששולחת אותנו לעולם אסוציאטיבי מסוים

מאד. בימים כאלה הדובר "נלחם על חייו". בת הזוג שלו מביאה אותו "עוד שעל להזדמנות

האחרונה" (שוב, ביטוי שנלקח מהשדה הפוליטי), והם נלחמים במאבק על קרש בלב ים

שרק היאחזות של שניהם בו אולי תציל אותם אבל היא בלתי אפשרית. האם ניתן ללכת

לייעוץ גם במקרה הזה? כאן, כשלתוך הקשר הזוגי מחלחלים ביטויים טעונים מהספירה

הדתית, הצבאית והפוליטית? ביטויים שבצורה סמויה מאדירים את הסיטואציה המשברית?

איזה הבדל בין השיר הזה ל"אף פעם לא תדעי" המוקדם, עם הדימויים המצועצעים ("דלתות פנייך נעולות"), ההאנשה המשועשעת ("הזמן המהורהר תלוי על השעון"), ההשלמה ה"בוגרת"
והרגועה עם כך ש"אדם נפרד תמיד ממישהו", ואולי מעל לכל, ההומור ("תמיד אני חשוד

במשהו, שוטר מדבר אלי, האם כדאי לומר לו שאני לבד" ). הקשר בין בני הזוג איננו

מיתולוגי, הוא טומן בחובו, מראש, את זרעי הפרידה. האשה עוד תישן עם אחר שינשום

אותה עמוק ופעם, אולי לא עוד הרבה זמן, הכל יהיה יותר פשוט. זוהי מציאות אזרחית

של שוטרי תנועה ולא של מ"פ מילואים מאובק ומיוזע שחצי מחיילי המעוז הנתון לפיקודו

נפגעו והוא נתון במאבק לחיים ולמוות.

ח

"ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת קול ואומרת בת פלוני לפלוני".

גם אם לוקחים בחשבון את הפער בין משנה סדורה, מופשטת, למציאות חיים דינמית

ומגוונת, אני חושב, שמשפט כמו המשפט המצוטט למעלה, בתוספת למשפטים אחים לו,

ניצב בחלל המודע או הסמוך למודע של האדם הדתי. קשר בין בני זוג איננו מציאות טבעית

בלבד של שני אנשים בעולם שמספקים תקופה נתונה זה את צרכיו של זה, ואולי אף יוצרים

ביניהם, כתגובה כימית של שני יסודות מתרכבים, את תופעת הטבע המכונה אהבה.

לא, הקשר נחווה כמילוי תכנית אלוהית, כגורל קבוע מראש שאם זכה האדם הוא משתבץ

במשבצת הראויה לו שנקבעה עוד קודם ליצירתו. פירוק הקשר הזה הוא הרה אסון לא רק

ברמה האישית ו"מי שמתה עליו אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות".

ושוב, נכון, ישנה תיאוריה וישנה מציאות, אבל גם המציאות עושה את שלה, המציאות שבה

צעירים דתיים, ברוב המקרים, יודעים, אבל רק את נשותיהם או בעליהן ורק אחרי החופה.

ט

הצורך במיתיזציה אצל ארצי, ההתענגות על המשבר והמאבק על ידי האדרתו, אינם

חדשים, ואולי בכלל, חדש בעולם הרוח הוא רק האיך. מכל מקום, תחושת המוצא וראיית

העולם מזכירים לי יותר מכל את תפיסותיו המרתקות והמסוכנות של ז'ורז' סורל –

מרקסיסט ניטשיאני, מאבות הפשיזם. חשוב לי לציין, כמובן, שאין אצל ארצי השתמעויות

פוליטיות כאלה, אני מדבר על דמיון מסוים בנקודת המוצא הרגשית-אינטלקטואלית.

כך מתאר ישעיה ברלין את תפיסת עולמו של סורל:

"רק המאבק מטהר ומחזק. הוא יוצר אחדות וסולידריות לאורך ימים ואילו מפלגות (…) הן מבנים

רופסים (…) שכן עצם האידאל של דמוקרטיה – אחדות לאומית, ישוב חילוקי דעות, הרמוניה

חברתית, מסירות לטובת הכלל, הרצון הכללי של רוסו הנישא מעל להתגוששות הסיעות – כל זה

הורס את התנאים שרק בהם לבדם יכולים בני אדם לגדול ולהגיע למלוא שיעור קומתם, הלא הם

המאבק, ההתנגשות החברתית”.

סורל גם פיתח תיאוריה בדבר הצורך האנושי במיתוסים ואף ניסה לייצר מיתוס חי ונושם

של מהפכה מהפרוגנוזה המרקסיסטית המדעית והיבשה. יותר משמעוניין סורל בשוויון, הוא

מעוניין בכוחה המטהר של המהפכה, של המיתוס, של המאבק. מה שעבורו היה חיוני בזירה

הציבורית, התממש אצל ארצי – בפזמוניו – בזירה האישית.

נספח

אף פעם לא תדעי \ שלמה ארצי (1979)

ובלילות,
דלתות פנייך נעולות,
ובימים אף פעם לא תדעי.

אף פעם לא תדעי, כמה נסעתי בגללך,
דרכים בכף ידי,
דרכים בכף ידך.

כל פעם שמטוס או משהו נוגע בשחקים
אני שומע נסיעה אל תחכי…
אדם נפרד תמיד ממישהו, אני זוכר בכית,
זה משונה אך יש בי משהו שלא מכיר.

ובלילות תהיי כתובה על חלומות.
ובימים אף פעם לא תדעי.
הזמן המהורהר תלוי על השעון,
מחוג לכל דבר, קוצב את השעות.

כל פעם שאשה או מישהי,
נוגעת את הכביש,
אני נזכר בך ומרגיש כמו שהיית בי.
את ישנה ודאי ומישהו,
נושם אותך עמוק,
ידי אינן ידי האיש ההוא,
ידי המקנאות.

ובלילות,
את לא תראי בחושך לא.
ובימים, אף פעם לא תדעי.
בשקט כמו גנב, על בהונות גופך,
בנדודי שינה, בהרהורי החטא.

תמיד אני חשוד במשהו,
שוטר מדבר אלי,
האם כדאי לומר לו שאני לבד.
ופעם שהכל יהיה יותר פשוט,
אפילו המילה,
אומר לך משהו שלא נראה חשוב,
אבל נשמע נפלא.

ימים כאלה\ שלמה ארצי (1988)

משאירה פתקה על המקרר למה היא רומזת
איזה רגש מתעורר.
ימים כאלה שאוהבים נדירים עכשיו.
נוסעת לירושלים, אל המנזר לא, היא לא נוצריה
היא רק זקוקה לעזרה,
ימים כאלה שבגוף קר, אני זקוק לה נורא.

משאירה יומן חיים קטן, כמו יומן תלמיד,
כזה שהיא כתבה, מלא קשקושים ועצבני,
לא מלא תקווה, לא מלא מילים, לא מסגיר פרטים.
עומדת בתורים גדולים, הזמן לא עומד,
הוריה, שיהיו בריאים, אליהם לא תלך,
ימים כאלה אני לומד, ומחכה שיעברו.

קורא מה בעיתון ריכלו עלי ועליה,
כלבים נובחים, שינבחו.
ימים כאלה מרוב בהלה אני ממש פוחד.
מזעיק חבר אחד רופא. לא, זה לא רציני
הוא מזריק לי תרופה,
ימים כאלה אני נרדם, ובשנתי בוכה.

"תגיד לי אם אני חטאתי לך", צערה גובר,
אני אומר לה "לא" וחש כאילו משקר,
לא מלא תקווה, אני נושך שפתי,
מחכה לבוא שיר.
איזו מין אשה אני אוהב?
מלחמת התשה לא תסתיים,
היא מביאה אותי עוד שעל,
להזדמנות האחרונה.

איזה דבר טינה נאמר עכשיו,
למה לא נשכב כדי שהכל יטויח.
ימים כאלה פחות או יותר
אני נלחם על חיי.
נוסע בינתיים בתוך מכונית,
אין לי יעד, אין לי בית, אין לי זיונים.
ימים כאלה ללא תשוקה ימי סיומים.

משאירה פתקה על המקרר: "אותך אני אוהבת
גם כשזה נראה לשווא.
ימים כאלה מחפשת אותך, אל תברח עכשיו."
איזה רגש מתעורר, סבל או אבל.
ימים כאלה, עד שיום אחד הכל ייגמר.

מי יאמר ראשון סליחה קשה,
קשה לנשום, אוויר לא בא מן הים.
ימים כאלה נלחם על כבודי
היא נלחמת גם.
נמל תעופה עם ילד, כמה מזוודות
לא אמרה לי תלך, לא אמרתי אחזור
כותב את השיר בתוך המטוס ועף לניו-יורק.

תאונה/ שלום חנוך (1981)

אמרתי לך: תזהרי
סכנה, זה יגמר לא טוב
את נוהגת מהר מדי
את לא מספיקה לחשוב

אמרתי לך: תעצרי
יש מוצא, אל תהרסי הכל
גם אני מאשים את עצמי
אף אחד לא אוהב לסבול

הכביש חלק, הראות אפס
שניים אוחזים בהגה
מושכת לכיוון ההרים והיער
מושך לכיוון המישור והים
זה בתוך המשפחה
ביני ובינה
היתה תאונה

אמרתי לך: הישארי
יקרה אסון, עצרי בצד הכביש
כשאת נלחמת להיות עצמך
אז למה את נלחמת בי?
הכביש חלק, הראות אפס
שניים אוחזים בהגה
מושכת לכיוון ההרים והיער
מושך לכיוון המישור והים
זה בתוך המשפחה
ביני ובינה
היתה תאונה

(עיתון התכנית הבינתחומית באוניברסיטת ת"א, 1998)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: