על "בלשי הפרא", של רוברטו בולניו, הוצאת "עם עובד" (מספרדית משה רון ואדם רון בלומנטל)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

אם לא הייתי זהיר – זהיר בגין ספקנות עצמית, בגין צידוד במשפט הזמן שהוא המכריע בעניינים כאלה ובגין סלידה מהשתתפות ביצירת מה שמכונה "הייפ" ומפטישיזם של המצוינות – הייתי כותב שזו יצירת מופת בת זמננו.
סיפור החיים של בולניו, יליד 1953, כמו לקוח מדפי המיתולוגיה של הספרות: סופר עני מרוד שנדד מצ'ילה למקסיקו ולבסוף השתכן בקטלוניה, שם עבד, בין השאר, כשוטף כלים ושומר לילה. סופר שתהילתו הגיעה רק בסוף חייו הקצרים, הוא נפטר ממחלה ב-2003, ובעיקר לאחר מותו. סופר כמו פעם. לא מאותם יזמים ממולחים שהנם חלק גדול מהסופרים המצליחים בני זמננו. יש משהו מצמרר בין השיטין של הרומן הזה. מי שמאזין היטב יוכל לשמוע בין השורות את קינתו האצילית של אדם נידח ועני ותועה וגולה, שיודע שתהילתו המלאה תגיע כנראה רק אחרי מותו. קינה של אדם שהבשיל מאוחר מדי. אבל הקינה הזו היא בסב טקסט. בטקסט עצמו זה ספר שמח בהרבה מובנים. מפעמת בו חדווה מדבקת של סופר על כשרונו. ולפרקים זה פשוט ספר מצחיק מאד.
על מה הספר? בעיקרו הוא מונולוגים קצרים של עשרות דמויות המאירים מזוויות שונות את קורותיה של קבוצת משוררי אוונגרד צעירים מאד, שייסדו באמצע שנות השבעים תנועה ספרותית במקסיקו וברבות השנים נפוצו לכל עבר על פני הגלובוס, תעו ונדדו ונמעכו בידי החיים. שני הגיבורים הראשיים, מייסדי התנועה ומי שסבלו יותר מכל בעשורים שאחרי התפרקותה, הם אוליסס לימה וארטורו בלאנו (בן דמותו של המחבר), והם בין היחידים שדווקא לא ניתן מונולוג בפיהם אלא דמותם מוארת באמצעות המונולוגים של חבריהם, מכריהם ויריביהם.
בולניו, כמו כמה מהמאסטרים האירופאיים, וליתר דיוק הלא-אמריקאיים, של העשורים האחרונים, אנשים כמו תומס ברנהרד, חוויאר מריאס וזבאלד (שאני פחות מתפעל ממנו), כותב ספרות שניתן לכנותה ספרות של שטף. זו ספרות שהמוזיקליות והטון מרכזיים בה יותר מהתוכן ומהאמירה. ספרות שמנשאת את הקורא על גב השטף שלה, שטף דיבורי שלא ניתן לעצירה. לכן רווחת כל כך אצל בולניו, כמו אצל הסופרים האחרים, צורת המונולוג. במובן מסוים ניתן לכנות את הפרוזה של בולניו והמאסטרים הנ"ל "פרוזה של משוררים". העוצמה (והחולשה) של הספרות הלא-אמריקאית נובעת מכך, מהיותה "פרוזה של משוררים”.
אבל אצל בולניו הכינוי הזה מקבל משמעות נוספת, בולניו מתקדם צעד נוסף. כי הפרוזה כאן עוסקת בעיקר במשוררים בשר ודם. זה ראליזם מסוג מיוחד שבעצם הוא ראליזם רק לכאורה: כל המציאות האדירה הדרום אמריקאית ואף הספרדית ניתנת כאן מבעד לפריזמה של חיי משוררים. יש משהו קומי עמוק בפונדמנטליזם הזה, בכך שחיי המשוררים והשירה הופכים לחיים האמיתיים היחידים כביכול. אביא אנקדוטה אחת מבדרת ביותר, קרובה ללבי מטעמים מובנים, הממחישה זאת: באחד מקטעי הרומן מתואר דו קרב, דו קרב ממש, בין סופר למבקר. הסופר הזמין את המבקר לדו קרב בגין השערתו (!) שהאחרון עתיד לכתוב ביקורת שלילית על ספרו. אם בראליזם של המאה ה-19 אנשים מהשורה קראו זה לזה לדו קרב, בפסאודו-ראליזם של בולניו עושים זאת המשוררים, האנשים היחידים הקיימים בעולם, כביכול.
יש משהו תמים ואנכרוניסטי, במובן הטוב של המילים, בספרות הלטינו-אמריקאית, תמימות ואנכרוניזם שנוכחים כאן במיוחד. פרוזה שלא יעלה על הדעת שיכתוב סופר אמריקאי או בריטי ואף לא צרפתי. ראשוניות ותשוקה אמנותיות, אמונה בכוחה של הספרות. אצל בולניו, "הרפובליקה הספרותית", אותו מושג שדן מירון שאל מביקורת הספרות הצרפתית ואזרח בתרבות העברית, מוחשית לגמרי: בתוך הישות הקרויה "מקסיקו", "צ'ילה" או "ספרד", מתקיימת מדינה חיונית בהרבה שהיא עולם הספרות דוברת הספרדית.
אותה נאיביות נעלה ואנכרוניזם רענן נובעים גם מהמצב הפוליטי הייחודי של העולם דובר הספרדית, שפה שדוברים, יש לזכור, כ-350 מיליון איש. את העולם הזה, בניגוד לעולם האנגלו-אמריקאי והמערב אירופאי, מאפיינת נוכחות חריפה, במחצית השנייה של המאה העשרים, של הפוליטיקה הסוערת של המחצית הראשונה של המאה. בספרד הרי בוטל המשטר הפשיסטי רק ב-1975, בקובה התרחשה המהפכה הקומוניסטית עשורים רבים אחרי שהתרחשה באירופה מהפכה דומה. ובמדינות דרום אמריקה מאבקים בין משטרים כמו-פשיסטיים לתנועות מחתרת מרקסיסטיות או משטרי שמאל רדיקלי אינם חזון של העבר הרחוק כי אם של העבר הקרוב ואף של ההווה. הפוליטיקה חיה שם בחריפות ולכן גם ניתן לכתוב כאילו השירה לא מתה.
קלילות הולכת הסיפור של בולניו מרשימה ביותר. החלישה על פרטים בחיי המשוררים והנעתם המהירה מסחררת. המצאת הסיטואציות וגילום התפתחותן מקוריים ומפתיעים. והיכולת הקומית גדולה. הנה דוגמה לאחרונה: חואן, נער בן 17 המצטרף לכת המשוררים, שוכב עם חברתו, כבת עשרים ושלוש, וסופר את הפעמים שהיא והוא גמרו. ביום אחד גמרה נערתו, לעדותה, 15 פעמים והוא 3, ואילו ביום הבא הנערה רק 10 פעמים, לעדותה, וחואן פעמיים בלבד. “האם ייתכן שהשגרה כבר מתחילה להשפיע עלינו?” תוהה חואן המודאג.
הרומן הוא על משוררים. אבל בעצם המשורר כאן הוא מטפורה למי שחש את אבסורד הקיום ביתר חריפות, מי שמחויב לאבסורד, מי שמחויב לייאוש, ולכן למי שחש אבוד במציאות. אם במחצית הראשונה של המאה העשרים טענו מבקרי ספרות כי דמות היהודי התלוש היא מטפורה בספרויות אירופה לתלישות הכללית של האדם המודרני, שאיבד את הוודאויות שלו, הרי אצל בולניו המטפורה לתלישות היא המשורר. לפיכך, זה רומן על משוררים שהנו בעצם רומן על אנשים אבודים, רומן על נעורים ועל התבגרות, על בגידה ואי בגידה בחלום הנעורים, וגם על חוסר היכולת לבגוד בחלום הנעורים שמביא לבזבוז של חיים.
סוגיית עתיד הספרות ותרבות הכתב נוכחת – במובלע או במפורש, מתוך מודעות מלאה של הסופר או ללא מודעותו – כמעט בכל ספר חשוב בעשורים האחרונים. ברומן המרשים הזה נוכחות השאלה ניכרת דווקא בהפרזה האדירה והמבדרת באופן עמוק של רומן באורך של רומן ראליסטי רוסי המתמקד כמעט כולו במשוררים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • amitgoldenberg  On דצמבר 12, 2011 at 10:06 PM

    ביקורת מצויינת. במהלכו ונהנה מכל רגע

  • שאול סלע  On דצמבר 12, 2011 at 10:08 PM

    מוזיקה ?

    איפה היית מעמיד אותו לצד פרוסט ? (קראתי וגמרתי רק את החלק הראשון בתרגום ישראל זמורה )

  • אריק גלסנר  On דצמבר 12, 2011 at 10:15 PM

    תודה על תגובותיכם.
    ההבדל הגדול בהקשר התרבותי בין פרוסט לבולניו נעוץ בכך שפרוסט – שהוא כמובן גם מוזיקלי- אבל פרוסט הוא חושף גדול של הנפש, ובכך הוא השיא וגם הסוף של המסורת הריאליסטית-פסיכולוגית הגדולה של הרומן (בצד מעלות אחרות רבות שיש לו). בולניו, בדורנו, אינו יכול להיות חושף של הנפש כי הנפש במובנים רבים כבר נחשפה (זה יותר מורכב מזה, ואצלי הדברים לא סגורים בסוגייה זו). אי לכך, כמו רבים מהכותבים הטובים בני דורו, האיכות שלו אינה נבנית על התכנים אלא על המוזיקליות שיוצרת שטף שאינו ניתן לעצירה, או שחותר לסוג שטף כזה.

  • אחת העם  On דצמבר 13, 2011 at 9:17 AM

    תודה רבה. הוספתי לרשימת הקריאה שלי.

  • אני  On דצמבר 16, 2011 at 3:09 PM

    הגדולה המרכזית של הספר,בעיני, היא האמביוולנטיות בסאבטקסט לגבי היחס שלו למשוררים הצעירים: היומרה הנאיבית והפתאטית מול החזון היציאתי הראוי,שבלעדיו אין להם (ולא) חיים

    • אני  On דצמבר 16, 2011 at 3:09 PM

      יצירתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: