על "סאנסט פארק", של פול אוסטר, הוצאת "עם עובד" (תרגום: ברוריה בן ברוך)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות"

קריאה של רומן היא תהליך. אמנות המילה, כפי שהגדיר זאת כבר לסינג במאה ה-18, היא אמנות המתפרשת על פני הזמן. בניגוד לאמנויות הפלסטיות שבדרך כלל נתפסות בעיני המתבונן בבת אחת. אני רוצה לחלוק אתכם, בהתאם לכך, את התהליך שעבר עלי בקריאת הרומן החדש של פול אוסטר, שראה אור בארה"ב לפני שנה וכעת תורגם (הגלובליזציה, כפי שכתבתי בעבר, נוכחת במלוא עוצמתה בשוק הספרים המתורגמים ומתבטאת בקיצור הזמן בין יציאתו של ספר בארץ מוצאו ליציאתו מחוצה לה).
לתהליך שעבר עלי בקריאה ארבעה שלבים.
בשלב הראשון, כשאוסטר מספר על מיילס הלר, בן ה-28, העובד בפלורידה ב"חיסול בתים", כלומר בניקיון אלפי בתי מגורים שקוניהם לא עמדו בתשלומי המשכנתה עליהם בעקבות המשבר הכלכלי של 2008, חשבתי לעצמי שזה הולך להיות רומן מעניין ורלוונטי. הלר המשכיל ברח, בנסיבות שמתבהרות אט אט, ממשפחתו הניו יורקית האמידה וחי חיי נווד ברחבי ארה"ב עד שמצא את עצמו בפלורידה, מאוהב ואחר כך חי עם פילאר, בת ה-17, בת שאפתנית ונבונה למהגרים קובניים מהמעמד הנמוך. יש משהו מלהיב, במיוחד לקורא ישראלי, ביכולת של אדם בארה"ב להיעלם ככה ברחבי הארץ הענקיים ולהתחיל את חייו מחדש. יש משהו זר לקורא ישראלי באב אמריקאי שלא דולק מייד אחר בנו הנמלט ומחזירו אליו, כמו אביו של מיילס. אך בעיקר היה נראה מבטיח העיסוק ב"פריפריה" הפלורידיאנית. הרי ניתן לתאר את המשבר הכלכלי של 2008 ככזה שהתחיל ממזימת ענק של הפיננסיירים האמריקאיים ואנשי וול סטריט להונאת המעמד הבינוני והנמוך, הונאה באמצעות נתינת משכנתאות זולות בלי לפרוש בפני לוקחי המשכנתאות את מגוון הסיכונים שנלוו ללקיחתן. אוסטר, כך היה הרושם בהתחלה, בחר לעסוק בצד הכמעט לא מיוצג בתיאור המשבר הכלכלי: חייהם ההרוסים של נוטלי משכנתאות הסאב-פריים. הנטייה הזו לעבר הפוליטי נראתה גם כעדות מעניינת ליחסים בין הספרות ורוח הזמן. אוסטר, סופר טוב אך לא ברור לי למה הוא ידוע לקורא הישראלי הרבה יותר מסופרים אמריקאיים מרכזיים בהרבה ממנו כדוגמת נורמן מיילר וג'ון אפדייק, עסק, בספריו המוקדמים, לפחות אלה המוכרים לי, במקריות והשלכותיה על הפרט. הפוליטיקה לא העסיקה אותו.
אלא שעד מהרה בונה אוסטר את העלילה כך שמיילס יחזור לניו יורק. זה השלב השני בתהליך הקריאה שעברתי והשלב הזה התאפיין באכזבה. כאילו תפסתי את אוסטר בחוסר יכולת לכתוב על הפריפריה ולכן ביצירת אמתלה, אמנם אמינה, שתביא את גיבורו למחוזות המוכרים לו. יש משהו סימפטומטי בכך, חשבתי לעצמי בשלב השני, שספר שמבקש לעסוק בפרובינציה ובמשבר הכלכלי לא מצליח להינתק משורשיו המעמד-בינוניים-האינטלקטואלים, בכך שסופר ניו יורקי כמו אוסטר לא מצליח לצאת מהמילייה שלו.
אלא שמהר מאד הגיע השלב השלישי וקרנו של אוסטר עלתה שוב בעיניי. הלכה ובצבצה האפשרות שאוסטר הולך להמחיש ברומן הזה רעיון מבריק: את אי ההבדל שקיים בעצם כיום בין הפריפריה האמריקאית הענייה למעמד הבינוני הניו יורקי. זאת כי אוסטר מוליך את גיבורו לברוקלין, בה חברו מנוער עומד בראש קבוצת סקווטינג, קבוצה קטנה של צעירים שפלשו לבית נטוש בברוקלין וגרים בו על מנת להיחלץ מהמלחציים של שכר הדירה הניו יורקי. הקבוצה מורכבת ממה שניתן לכנות העניים החדשים: אמנים וסופרים, דוקטורנטים במדעי הרוח, הוגים חברתיים, כלומר אותה קבוצה באוכלוסיה, קבוצה משכילה כמובן, שמעזה ללכת אחר נטיות לבה בעיצוב חיי העבודה שלה ולא להיכנע לדרישות השוק. וואו, אמרתי לעצמי, אוסטר הממזר הזה! הוא מנסה לחבר כאן את הפריפריה לניו יורק! להציג את אנשי הרוח והאמנים כפרולטרים החדשים, חיבור בין הפרולטריון לבוהמה, שבשליש האחרון של המאה העשרים איבד מהתקפות שהייתה לו בעבר ואולי הוא שב בשנים האחרונות.
אלא שאז הגיע השלב הרביעי והאחרון. בשלב זה התברר לי כי מה שחשבתי שהוא ניסיון מבריק של אוסטר לקרב רחוקים, הנו פשוט רומן שסובל מאי לכידות. לא נוצרת ממוקדות תמטית ברומן והקורא תוהה על מה בעצם הסיפור: על יחסיו של מיילס עם הוריו, בני המעמד הבינוני-גבוה, המאופיינים ברגשות אשם וחוסר יכולת תקשור? ואולי הסיפור הוא על הפרובינציה ויחסיה עם מנהטן? ואולי על אותם עניים חדשים? אוסטר לא הצליח ליצור אחדות אורגנית מחלקיו השונים של הרומן שלו ואלה נותרים בבידודם ומצורפים זה לזה רק באופן טכני.
כדי לאזן את האמור לעיל, צריך לומר שהרומן מהנה לקריאה. היחס של אוסטר לדמויותיו אנושי וחם והחמימות הזו מדביקה את הקורא שמתעניין לפיכך בגורל הדמויות. הנעת הסיפור חלקה ומרשימה כצפוי. יש כמה רעיונות מעניינים הפזורים ברומן. בינג ניית'ן, חברו של מיילס, יוצא נגד רעיון הקדמה הטכנולוגית: “אם עדיין קיים בכלל רעיון שהאמריקאים תמימי דעים לגביו, הרי זה האמונה בקדמה. הוא [בינג] טוען שהם טועים, שההתפתחויות הטכנולוגיות של העשורים הקודמים רק צמצמו למעשה את אפשרויות החיים. בתרבות השימוש החד-פעמי שנולדה מחמדנותם של תאגידים תאבי רווחים, הולך הנוף ומתרפט, הולך ומתנכר, הולך ומתרוקן ממשמעות ומכל תכלית מגבשת". בינג מקים עסק שלו הוא קורא "בית החולים לדברים מקולקלים" ובו הוא מתקן חפצים מעידנים קודמים: מכונות כתיבה ידניות, עטים נובעים, פטפונים וכדומה. כפי שאני חוזר וטוען, כמעט כל ספר משמעותי או החותר להיות משמעותי היום עוסק, במידה כזו או אחרת, בעתידה של הספרות ותרבות הכתב. גם כאן נרמז שספרים הם מוצרי עבר, בדיוק כמו החפצים שבינג מתקן, אבל שדווקא עובדת היותם אנכרוניסטיים מאפשרת להם להיות אופוזיציה לוחמת בהווה.
הרומן, אם כך, בהחלט אינו רומן לא טוב. אבל הוא אינו מגובש מספיק והסיום המעט מוזר שלו רק מוסיף לתחושה הזו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • shaultweig  On דצמבר 20, 2011 at 10:42 PM

    אריק

    רגטיים אזל מזמן , לא ניתן להשאלה בספריה הציבורית ,מצאתי אותו ב 20 שקל כמשומש

  • עוגיפלצת  On דצמבר 21, 2011 at 8:52 PM

    shaultweig, כותרת הבלוג שלך היא אמיתית, או סאטירה? :-0

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: