קולנוע עכשווי

פורסם ב"מוצ"ש" של "מקור ראשון"

אני והקולנוע במשבר. נראה שלא נצא ממנו. בארבע השנים האחרונות אני יכול לספור על אצבעות יד אחת, של חייל הנדסה קרבית, את הסרטים שהתפעלתי מהם. אני, שהייתי חיית סינמטקים שנים על גבי שנים, וצפיתי בשני סרטים בשבוע כמעט באופן קבוע, לא מוצא בזה עוד טעם. מה הסיבה? קודם כל היציאה לקולנוע כבר אינה בילוי עממי, כשכרטיס קולנוע הפך להיות שווה ערך לכמעט שתי שעות עבודה בשכר מינימום. בתי הקולנוע קטנו, הפרסומות התארכו והמחירים עלו. אמנם אני עושה ים כסף בעיתונות, אבל כאות סולידריות עם הפרולטריון לא מתאים לי להוציא 35 שקלים על סרט, כשבמקום זה אפשר לעשות משהו מועיל באמת ולקנות בירה וצ'ייסר עראק. במקום זה אני רואה סרטים בדיווידי. אבל גם באופן הצפייה הזה, חרפה בעיני אוהבי קולנוע בעבר, אני ממלא בעיקר פערים בקלסיקות קולנועיות, וכמעט לא צופה בסרטים חדשים. אולי נהייתי צר אופקים עם הגיל. פחות ופחות אני מץ צוף מסוגות אמנותיות שאינן קריאה. זה אולי יישמע מוזר, מפי מי שקורא לפרנסתו מזה כמעט עשור וממי שרואה בספרות את ייעודו מזה ח"י שנים (האמת שזה ט"י. אבל ח"י נשמע יותר חי. אבל די), אבל רק בשנים האחרונות אני חש, ממש חש, את התענוג שבקריאה. תענוג הדומה מאד, ואולי הוא אף זהה, לתחושת האושר המפעפע-כמוס אחר אימון גופני מוצלח. המוח התמתח ואז קפץ ולכד דבר מה. הוא חש בכוחו, המוח, ותחושה זו מאוששת אצלו את ודאות קיומו, את מוצקותו. וכעת הוא נח, המוח, שטוף אנדורפינים. עד השנים האחרונות קראתי בלי מודעות ברורה לתענוג שבקריאה, אלא מתוך רצון ללמוד על החיים, או למצוא לעצמי קורלציה בדיונית למורכבות וסבל הקיום, או מתוך סקרנות או מתוך שאפתנות או מתוך זה ששום דבר אחר, מלבד אהבה ותענוגות, לא נראה מעניין יותר. אבל הקריאה כתענוג לא עלתה בדעתי. להפך, ניהלתי בתוך תוכי מאבק פנימי מתיש, בין מה שתפסתי כסובלימציה תחליפית לתענוג (הקריאה) לבין התענוג גופא. והנה, בשנים האחרונות, אני מבין שהקריאה היא תענוג בפני עצמו. לא תחליף לגופניות. או, בעצם, כפי שמלמדת האנלוגיה לפעילות גופנית, תענוג גופני בפני עצמו.
אבל אולי הסיבה להתרחקותי מהקולנוע אינו רק אשמתי אלא גם אשמתו. ואולי הסרט החדש של רומן פולנסקי, “אלוהי הקטל", יסביר דבר מה בנוגע למדיום במצבו הנוכחי. פולנסקי הוא אהבה ישנה. “סכין במים", “רתיעה", “צ'יינהטאון", “ירח מר", “הדייר", “פרנטיק" ועוד – הם מהסרטים האהובים עלי ביותר. חריפי מחשבה ורגש, לא סנטימנטליים, סקסיים. אבל הבמאי המוכשר לא עושה סרטים מעניינים כבר כמעט שני עשורים. סרטו הקודם, "סופר הצללים", היה מותחן סטנדרטי למדי, עיבוד מספר מתח בעל אותו שם (הספר דווקא היה מבריק). ואילו כעת, ב"אלוהי הקטל", עיבד פולנסקי לקולנוע מחזה של יסמינה רזה, על שני זוגות בורגנים אמריקאיים שבאים, ברוח טובה כביכול, ליישב סכסוך אלים שפרץ בין ילדיהם ומפגשם מוציא את כל המרירות, האלימות והאנרכיה המוסרית שלהם.
הבעיה בסרט, וזו בעיה שמאפיינת כל כך הרבה סרטים בעשור האחרון, היא שהתמצות שלהם מייתר את הצפייה בהם. כלומר, כשאתה מתוודע לנושא הכללי של הסרט ("חשיפת הצביעות הבורגנית”), ולתמצית הזו כמעט כל צופה נחשף לפני שהוא הולך לסרט, הסתיימה התרומה של הסרט לחייך.
בתולדות הפילוסופיה קיימות שתי אסכולות: “האוניברסליסטים", הטוענים כי הישים בעולם מתמיינים לקבוצות מופשטות. למשל, כל בני האדם שייכים לקטגוריה מופשטת שנקראת "המין האנושי". ו“הנומינליסטים", הטוענים שאין דבר מלבד הישים הפרטיקולריים. יש בני אדם, אין אנושות.
חלק גדול מהקולנוע היום דוגל בגישה ה"אוניברסליסטית". הוא מכפיף את ההוויה הקונקרטית של הסרט להגדרה מופשטת ותמציתית (“חשיפת השקר הבורגני”). הסיבה ברורה: את ההגדרה התמציתית ניתן לשווק ולפרסם בקלות. אחרי שמצאנו אריזה לסרט, עיקר העבודה כבר נעשתה. אין צורך עוד לטרוח ולפתח משהו רענן, חי, מחדש.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • כרמיון  On דצמבר 24, 2011 at 8:04 PM

    ואני כל כך רחוקה מיציאה לקולנוע בעשור האחרון, וכל כך לא ראיתי סרטים חדשים, שאני אפילו לא יכולה לדעת אם אני מסכימה או לא מסכימה לטענה שלך לגבי בעיית תמצות הסרטים בעשור האחרון… (כן, גם אני לא הייתי ככה בשנות ה-80 וה-90)

  • עידית  On דצמבר 25, 2011 at 8:24 AM

    ובכן, כנראה שראיתי את אלוהי הקטל בדרך הנומינליסטית. כי אני נהניתי מאוד. לא עשיתי לי סיכומים "אוניברסליסטיים"; ראיתי אנשים, תנודות במצבי הרוח ובתגובות, מצחיקים ולחליפין דוחים או מעוררי חמלה, משוחקים באופן יוצא מן הכלל. ואני עדיין אוהבת מאוד קולנוע. הסרט האחרון שראיתי היה "השקט שבאהבה" ואהבתי מאוד. לא גדול, לא אוניברסליסטי, יפה מאוד, מרגש מאוד. כדאי לך.

  • אריק גלסנר  On דצמבר 25, 2011 at 10:25 AM

    תודה על תגובותיכן.
    לעידית – לא יודע, כלומר לא אתווכח עם תחושותייך 🙂 אני הרגשתי בצפייה בסרט, ממנה לא סבלתי אגב אלא פשוט התאכזבתי באופן מינורי ובהחלט לא התפעלתי, שהכל כאילו "נכון" אבל שום דבר לא רענן ומחדש באמת. כמו חסה נוטפת טיפות רעננות שמתגלה שהיא והן מפלסטיק. אם משווים לאחרון של מייק לי, שאמנם אינו סרט גדול, אבל הוא רענן באמת ומקורי באמת. ולפרוטוקול: את פולנסקי בשיאו אני מבכר על פני לי בשיאו.

  • סופרת  On דצמבר 29, 2011 at 4:59 PM

    אין מה לעשות, בדרך כלל, זה מדיום יותר שטחי

  • אורן  On ינואר 2, 2012 at 12:09 PM

    נדמה לי שלבורחס יש קטע כזה על ספרות דווקא (וכמובן הרבה מהסיפורים הקצרים שלו הם כאלה) – דיון מתומצת על היצירה (או "היצירה") שמחליף את היצירה עצמה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: