על "אפלה בצהרים", של ארתור קסטלר, הוצאת "מחברות לספרות" (מגרמנית: צבי ארד)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

כמה מהרומנים הגדולים של המאה העשרים הן יצירות שבהן התמודדו כותביהן עם התקווה, הפיתוי והאתגר של הקומוניזם. “1984” ו"חוות החיות" הן המפורסמות שבהן. אבל למרות שפעילותו ואישיותו של אורוול מרתקות, והן מרתקות בגלל שאורוול היה ונותר איש שמאל המתווכח על דרכו הנכונה של השמאל (לו היה איש ימין שמתנגד לקומוניזם הרי שפעילותו האנטי-קומוניסטית הייתה בנלית), הרי שהיצירות הללו עצמן אינן לטעמי המרשימות בז'אנר. זאת כיוון שאין בהן ויכוח פנימי. הקומוניזם נתפס בהן כעיוות חד וחלק. יצירה מרשימה נוספת בז'אנר היא "תקוות השיר", הממואר האדיר שכתבה נדייז'דה מנלשטאם , אשתו של המשורר אוסיפ מנדלשטאם, על חייה וחיי (ומות) בעלה תחת המשטר הסטליניסטי. אך גם בה אין ויכוח פנימי. היצירות המעניינות יותר הן אלה שקיימת בהן היטלטלות בין צידוד בקומוניזם לרתיעה ממנו, היטלטלות שיוצרת דרמה וטרגדיה. יצירה גדולה כזו היא, למשל, "מחברת הזהב", של דוריס לסינג, שגיבורתו עוזבת את המפלגה הקומוניסטית לא רק בגלל גילויי פשעיו של סטלין, אלא בגלל מה שהיא מכנה מחויבותה למוות הפרטי. גם ב“חסות" של סמי מיכאל, מיטלטל הגיבור בין מחויבותו למפלגה הקומוניסטית לרגשות לאומיים-משפחתיים. לכן זו אולי היצירה הפוליטית הטובה ביותר בעברית. "אפלה בצהריים" הוא אב-הטיפוס ליצירה מתלבטת מהסוג הזה.
הרומן ראה אור ב-1940, שנתיים לאחר שמחברו – הסופר, הפעיל והוגה הדעות הפוליטי, יליד 1905, יהודי-הונגרי שנולד למשפחה דוברת גרמנית ואף בילה תקופה בפלשתינה – עזב את המפלגה הקומוניסטית. אמנם בתחילה לא זכה הספר לתשומת לב רבה. אבל משנות המלחמה הקרה ואילך, כשהיחס לברית המועצות פילג את השמאל במערב אירופה, כשסארטר וקאמי כתבו בעצם חייהם ומריבתם האידאולוגית ביחס לקומוניזם את מה שהוא אולי רומן הרעיונות הפוליטי הגדול של המאה, זכה הספר לתשומת לב גוברת והולכת.
גיבור הספר הוא ניקולאי זלמנוביץ' רובשוב, ממנהיגי מהפכת 1917, אינטלקטואל ופוליטיקאי בכיר, שנאסר בזמן "הטיהורים" הסטליניסטים. הרומן מלווה את רובשוב מתחילת שהותו בבית הסוהר, לאורך חקירותיו ועד הסוף הלא נמנע. חלק נכבד מהפעילות ברומן הזה מתרחשת בין כותלי מוחו של רובשוב. זה רומן רעיונות שיש בו קצב ומתח של ספרות פעולה. קסטלר ניסה להבין מדוע כמה ממנהיגי המהפכה ולאחר מכן המשטר הסובייטי הודו במשפטים פומביים, שנערכו בעיקר בין 1936 ל-1938, בעברות נגד המשטר, רובן מופרכות בעליל. הנחתו היא שלא פחד פיזי הניע אותם לעשות כך, מה גם שהם ידעו שהודאתם לא תציל את עורם. טענתו של קסטלר ברומן הזה הנה שמאחורי ההודאות המפורסמות ומפילות האימה הללו, התרחשה דרמה פנימית עזה ואותה הוא מנסה לפרוס ב”אפלה בצהריים”.
רובשוב אכן נחלש באמונתו בדרכה של המהפכה לנוכח בגידתה ברבים מתומכיה ורצחנותה. אבל הוא נתון בספק: שמא היחלשות אמונתו הנה רכות לב שאינה במקומה, סנטימנטליות בורגנית שאינה מתמודדת באומץ עם המעשים שיש לעשות על מנת להשליט בסופו של דבר משטר צודק?האם אין "המטרה מקדשת את האמצעים"? רובשוב מתלבט לפיכך אם להודות בפשעים שלא ביצע, לא בגין רצונו להמתקת עונשו, אלא בגלל שנעוץ בקרבו ספק אם אכן הדרך האכזרית אינה הכרחית לקיום המהפכה. הודאה במה שלא ביצע (אך כן הרהר בו!) תהיה תאטרון מחנך להמונים שידבקו כך במהפכה ביתר דבקות. מי יערוב לו שהוא, בספקותיו ובהומניזם שלו, הצודק, ולא "מספר אחד", כפי שמכונה כאן סטאלין? הפיתוי להודות בפומבי הוא הרצון להמשיך ליטול חלק בהיגיון המהפכה המקריבה את הפרטים לטובת הכלל. לכן, למרות הבחילה שמעורר ברובשוב "מספר אחד" על שיטותיו הרצחניות, מתחולל בקרבו אותו קרב רעיונות פנימי.
מול תורת המהפכה, המדגישה שכל האמצעים כשרים למען המטרה, שעל מנת להביא לטובת הכלל יש להקריב פרטים רבים בדרך, נזכר רובשוב באנשים שונים שפגש בדרכו, תמימים ותומכי הרעיון המהפכני, שהמהפכה רצחה או הפקירה לגורלם. מול האידאולוגיה של טובת הכלל הוא מציב את מה שהוא מכנה "הפיקציה הדקדוקית", כינוי הגוף "אני". האם יש "אני" שקודם למהפכה ולכלל או ש"אני" זה הוא אכן רק "פיקציה דקדוקית"? מה שמעניין במיוחד בנקודה הזו, הגם שקסטלר אינו מגדיר בדיוק כך את הדברים, הנה הקרבה המביכה שישנה בין האקזיסטנציאליזם, התפיסה הנעלה שאינה מכפיפה את הפרט לאף אידאולוגיה, לליברליזם הבורגני, בה נתפסת החברה כאוסף של פרטים שעל המדינה והכלל להצר כמה שפחות את החירות שלהם. לכן, למרות שרובשוב קרוב יותר לעמדה האקזיסטנציאליסטית, הרואה כטעותה של המהפכה את מחיקת אותה "פיקציה דקדוקית", "האני", הוא אינו משוכנע שזו אכן טעות.
כיצד להתייחס ליצירה הקלסית הזו ב-2011? למרות שבשנים האחרונות עמדות שמאל כלכלי חוזרות, למרבה השמחה, להיות רלוונטיות, הרי שאין מדובר, תודה לאל, בשיבה לרדיקליות הרצחנית הבולשוויקית. העולם המסוייט הזה עבר מהעולם. או כך יש לקוות. על אף זאת הספר הזה נותר חריף ומעורר. גם בגלל מה שניתן לקרוא לו איכות ספרותית גרידא, המתח הבסיסי שנוצר אצל הקורא העוקב מקרוב אחר אדם המתקרב באופן מבהיל למותו, הדיוק עתיר הניואנסים שיש במעקב של קסטלר אחרי ימיו האחרונים של רובשוב. אך גם בגין עוצמת הרעיונות המבוטאים ברומן, שעל אף שהתרחקנו מהם בחיי המעשה, הרי שמבחינה פילוסופית-עקרונית הם רעיונות טעונים והעימות וההתגוששות ביניהם רושפי אנרגיה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרול  On דצמבר 27, 2011 at 4:08 PM

    אני זוכר שאני התרשמתי ש"אפלה", הוא סיפור קפקאי בו בכלל לא ברור על מה ולמה הגיבור יושב באפלה.
    בהקשר הזה אני רוצה לציין את "דורות נשברים" של הסופר החרדי משה אפרתי, שם הגיבור מנסה למצוא את שביל הזהב בין המצפון שלו שרואה את היופי במהפכה הקומוניסטית ובין המציאות בה הוא וחבריו נרדפים על ידי הנקוו"ד בגלל התעקשותם להמשיך לשמור מצוות.
    בסופו של דבר , הוא נחלץ מהדיכוטומיה באמצעות פרספקטיבה מלאכותית לפיה לנין היה בסדר, רק סטאלין למעשה מעוות את המהפכה ויוצר דיסטופיה.

  • אריק גלסנר  On דצמבר 27, 2011 at 6:27 PM

    תודה על תגובתך. מעניין הספר שהזכרת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: