על "קומדיה בסולם מינורי", של האנס קיילסון, הוצאת "כתר" (מגרמנית: רחל בר-חיים ודפנה עמית)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

There is no business like Shoah Business. לפחות בעולם המו"לות. הנה, אחרי "לבד בברלין", עוד ספר שעבר מסלול דומה: ראה אור לראשונה באירופה (הולנד) ב-1947 ומגיע אלינו אחרי שתורגם לאנגלית לפני כשנתיים והוכתר ב"ניו יורק טיימס" כ"יצירת מופת" ומחברו כ"גאון". יש כאן בהחלט סיפור גדול, אבל אין הכוונה לאיכות הנובלה (הצנועה): התופעה הזו מספרת סיפור על התרבות שלנו בכלל, על הספרות העכשווית בפרט ואולי בייחוד על מוסד ביקורת הספרות בתרבות העכשווית.
אבל כדי להבין מדוע סיפור ההתקבלות של נובלה כזו הוא-הוא הסיפור הגדול ולא הנובלה עצמה, צריך לומר קודם לכן כמה מילים עליה.
"קומדיה בסולם מינורי" מספרת, בגוף שלישי, על זוג הולנדי תם ולא מתוחכם, וים ומרי, הבוחרים להסתיר בביתם בזמן הכיבוש הנאצי יהודי, המכנה את עצמו ניקו. ניקו חלה בזמן שהותו במסתור ונפטר. בני הזוג צריכים כעת להיפטר מגופתו. ההיפטרות הלא מוצלחת מהגופה מסבכת אותם. ברור מדוע ספר כזה יתקבל בברכה בהולנד ב-1947. הוא מציג את ההולנדים באופן מחמיא מאד. וזאת למרות שבהולנד, חשוב לזכור, בצד גילויי אומץ מהסוג הזה, היה אחוז היהודים שהוסגרו להשמדה הגבוה ביותר במערב אירופה. הנובלה של קיילסון, יהודי גרמני שהיגר להולנד לפני המלחמה וחווה בה חוויות דומות לאלו המתוארות בנובלה, ושהספרות הייתה לו עיסוק משני בצד עבודתו כפסיכיאטר המתמחה בטראומה של ילדים (בעקבות מפגשיו וטיפולו בילדים יהודיים פליטים), מעוררת אי נוחות גם בכך שבני הזוג ההולנדים, הישרים שתוכם כברם, מונגדים כאן לאורח היהודי, שנתפס ככזה שמסתיר מהם סודות. קופסת סיגריות משובחות, נדירה כל כך בימי המחסור, מתגלה בין חפציו לאחר פטירתו. בכל אופן, זו נובלה נאה ועדינה, אכן מינורית, שרגעי התחכום-היחסי שמתגלה בה (מלבד גילוי הסיגריות המוזכר) הם שניים: העובדה האירונית שניקו נפטר במוות טבעי, בזמן שכל העולם מבקש את מותו הלא טבעי. והמפנה האירוני (אירוניה קלושה אמנם) שמתחולל כאשר נותני המקלט הופכים בעצמם לנמלטים. העובדה הראשונה שהוזכרה היא זו שיוצרת את הנימה הדקיקה (דקיקה מאד ולא ממש בעלת משקל) של קומדיה שיש כאן: ניקו מת מוות טבעי ומרי, טובת הלב אך האנושית, מהרהרת בכך שמותו גזל מהם ההזדמנות לחוש ולהפגין גאווה על הצלת יהודי עם בוא השחרור. זו, כאמור, יצירה מינורית נאה אבל בהחלט בהחלט לא "יצירת מופת" ומחברה בוודאי בוודאי אינו "גאון" (קיילסון כתב עוד ספר, "מותו של היריב", שטרם תורגם, אך תואר ה"גאון" ניתן לו גם על היצירה דנן). בעיקרו של דבר: זה ספר פשוט, על אנשים פשוטים, שעשו מעשה טוב בתקופה רעה.
אז כיצד להבין את ההתלהבות האמריקאית שסחפה את הספר הזה בסערה אל חופנו?
ראשית, תשובה אחת מצויה בגוף השאלה. ההתלהבות היא "אמריקאית". שם ההתעסקות בשואה מצויה בעשורים האחרונים, מאז סוף שנות השבעים, בגאות מתמשכת. כמובן, לפזורה היהודית באמריקה, ולנוכחותה הגדולה בתרבות האמריקאית, יש קשר לכך.
אבל עיקר ההסבר נעוץ לטעמי במקום אחר. השואה הפכה להיות במערב מעין דת חדשה. בעידן בו ההומניזם סופג מכות אנושות, ולא, לא בגין מרצחים נאציים, כי אם בגין תופעות עכשוויות לגמרי ובראש ובראשונה ביטול תחושת הקיום האינדיבידואלי בגלל כפיפותו של היחיד לכוחות כלכליים, תרבותיים וטכנולוגיים רבי עצמה, הזדעזעות מהשואה הפכה לדרך (כוזבת) להשבת אמונתנו בקדושת החיים, להשבת המשקל לקיום. מכיוון מעט שונה: העיסוק ברוע המוחלט נועד להפיג את כאבי הקיום השגרתיים, בייחוד בחברה תחרותית, באמצעות יצירת אמונה "הומניסטית" משותפת: כולנו כאחד נגד השואה!
ומכיוון נוסף: הקושי להרגיש, כשאתה חי בחברה תזזיתית, הלומת מידע ומדיה, תובע חוויה קיצונית על מנת שתוכל לחוש משהו. השואה מספקת חוויה כזו. וכאן נכנס העיוות שמאפיין היום חלק מביקורת הספרות. בפתח מאמר הביקורת הלא מרשים על קיילסון, שפרסמה הסופרת פרנסין פרוז ב-2010 ב"ניו יורק טיימס" (בפתח הדבר לספר העברי כותבת העורכת האחראית, אדר זאבי, בהתייחסה לביקורת זו, שעיתון זה “נחשב הטוב בעולם”; מהיכרותי המסוימת עם עמודי ביקורת הספרות בעיתון זה אני מרשה לעצמי לומר שדבר זה אינו נכון לגבי חלקים אלה בעיתון), מאמר שאחראי לחלק נכבד מה"הייפ" סביב הנובלה, היא כותבת כך: “למען קוראים עסוקים, טרודים או לא מרוכזים, שיש להם פנאי וכוח לרפרף על פני פסקת הפתיחה של הביקורת ותו לא, אגיד מיד ובבהירות המרבית: 'מותו של היריב' ו'קומדיה בסולם מינורי' הן יצירות מופת והאנס קיילסון הוא גאון". מבלי משים חושפת כאן פרוז את הסיפור הגדול האמתי: כולם עוסקים וטרודים ולחוצים בתרבות שלנו, והלומי מידע ומדיה. לשם כך חייבים להקצין את המסר. לצרוח "יצירת מופת לפניך!", “גאון עוד חמישים מטר!" (ועוזרת כאן מאד העובדה הקוריוזית-סנסציונית שבזמן כתיבת מאמר הביקורת הסופר, בן ה-101, עוד היה חי!). אחרת מי ישים לב היום לעוד ספר ממיליונים? צריך, בקיצור, ליצור "אירוע מדיה" לשם השגת תשומת לב כזו.
וכעת, מה מתאים יותר ליצירת "אירוע מדיה”, להגברת הווליום, מהשואה? הרי השואה היא בעצמה "יצירת מופת" (שלילית) של ההיסטוריה, ולפיכך היא מתאימה ככפפה ליד להכרזות מתלהמות של ביקורת ספרות מהסוג הזה. שיא הזוועה משודך לשיא המצוינות; עוד יצירת ספרות העוסקת בשואה מוכרזת כיצירת מופת.
קיילסון עצמו, כותבת אדר זאבי כעדות לצניעותו, חשב ש"הביקורת ההיא [בניו יורק טיימס] הייתה קצת קיצונית". הסופר הישיש בהחלט דייק.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דוד  On ינואר 3, 2012 at 3:08 PM

    פוסט מהנה ומעניין. הייתי מוסיף ואומר שהתקופות האפלות ההן היו סיפוריות בבסיסן ועל כן אפשרו להושיב עליהן סיפור מוסרי גדול באופן טבעי וקל. ואילו היום, מלחמות האדם במשעבדיו המודרניים אינן סיפוריות במיוחד, ולכן מקשות על כתיבת ספרות גדולה

  • אריק גלסנר  On ינואר 4, 2012 at 7:17 AM

    תודה על הערתך, דוד.

  • עוגיפלצת  On ינואר 4, 2012 at 8:34 PM

    באת לכתוב ביקורת ספרות, ויצאה לך ביקורת תרבות 🙂
    (אני אוהבת ביקורות תרבות.)

  • אריק גלסנר  On ינואר 5, 2012 at 1:24 PM

    תודה, עוגי

  • אורח.  On ינואר 6, 2012 at 1:39 AM

    מעניין, וכתוב מעניין. תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: