הספרות והגלובליזציה

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

במאמר ביקורת (אוהד), שפרסם ב-1954 המבקר המשפיע בשעתו, דב סדן, על "מלך בשר ודם" של משה שמיר, הביע סדן את ספקותיו וספקות בני דורו, ילידי התפוצות, באשר לעתיד היצירה העברית הצברית. “ימים הרבה וחרדה, שאכלה בנו, לא גילה אותה לבנו לפינו", כותב סדן. ומה תוכנה של החרדה? סדן ביטא את חששה של האינטליגנציה בת דורו, שהדור החדש, יליד הארץ, גדל לתוך חברה פרובינציאלית שלא תצליח להצמיח יצירות תרבות בעלות ערך. כך, בעברית הברוקית שלו, מתאר סדן את חששותיו: “ואפשר שהיישוב [החדש] הוא כאותו הפרד, שהוא נאה ביציבתו ובריא באבריו וכל משאוי לא יכבד מכוח-עומסו, אלא כלל סגולותיו חסרה ממנו סגולה אחת ומכרעת – אין בו כוח המוליד". החשש הוא שהצברים הם אמנם פרדים חסונים אך כמו הפרד אינם פורים (תרבותית). הפרובינציאליות, לפי סדן, נובעת הן מניתוקם של הצברים מהתרבות היהודית לדורותיה, הדילוג "מהתנ"ך לפלמ"ח", והן בגין ניתוקם מספרויות העולם הגדולות, שהיכרות איתן הייתה מובנת מאליה לסופרים העבריים שצמחו במזרח אירופה בדורות שקדמו לדור הצברים. אגב, בהיכרות עם הקלסיקה הרוסית הגדולה של המאה ה-19, אף הקדימו הסופרים העבריים את אחיהם במערב אירופה. דוסטויבסקי, למשל, היה דמות מפתח בעולמו של י.ח. ברנר, שנים רבות לפני שסופרת כמו וירג'יניה וולף, בת דורו של ברנר, למדה על עצם קיומו של אותו דוסטויבסקי. סדן ביטא את החשש שבחיי "העברי החדש" תמשול הבערות, הן ביחס למורשתו התרבותית והן ביחס לתרבויות זרות: “צמצום החיבור החי לספרות-מבית גורר אחריו צמצום החיבור החי לספרות-מחוץ, ונמצא כי כפני הזיקה לספרות-העם פני הזיקה לספרות-העולם".
אנחנו נמצאים היום בתקופה שונה לחלוטין, לכאורה. אין חשש מפני פרובינציאליות. זאת כי הגלובליזציה בשדה הספרות מביאה אלינו את ספרות העולם בזמן אמת. לשם הדוגמה, בשנת 2011 ספריהם של מישל וולבק, מייקל קנינגהאם, פול אוסטר, איאן מקיואן, יצאו בעברית זמן קצר בלבד אחרי שראו אור בארצות מוצאם. "קומדיה בסולם מינורי", של האנס קיילסון, ראה אור אמנם במקור בהולנד ב-1947, אבל הוא הופיע אצלנו שנה אחת בלבד אחרי שהוצאתו לאור לראשונה באנגלית הפכה אותו למקור עניין בינלאומי מחודש. ואילו ספרו החדש של הרוקי מורקמי ראה אור השנה בעברית במקביל או כמעט במקביל לצאתו לאור בארה"ב ובאנגליה, במה שהיה בפשטות אירוע ספרותי גלובלי. הספרות, אמנות הלשון, היא האמנות הסרבנית ביותר לגלובליזציה (מוזיקה, סרטים, טלוויזיה ואמנות פלסטית מהגרים ביתר קלות). אם, לשם הדוגמה, הניו-וייב השפיע על המוזיקה הישראלית כמעט בזמן אמת, הרי שרבים מהסופרים החשובים של אותה תקופה, שנות השמונים, לא תורגמו עדיין כלל. אבל הגלובליזציה הגיעה לבסוף גם אל הספרות. לפיכך, אנחנו נמצאים כבר שנים אחדות בעידן בו החלוקה הוותיקה בין ספרות מקור לספרות מתורגמת הולכת ונשחקת. לא רק מבחינה זו שנדמה (וזה שווה בדיקה סטטיסטית) שדבקותם המפורסמת של הישראלים בספרות מקור מתחלפת בחלוקת תשומת לב שווה יותר למקור ולתרגום, אלא גם במובן מהותי יותר. חוויית הקיום הישראלית הופכת להיות יותר ויותר קוסמופוליטית (גילויי הלאומנות של הזמן האחרון הם בבחינת ראקציה היסטרית למציאות הזו), ולכן הקורא הישראלי יכול למצוא בספרות המתורגמת הדהוד מתגבר והולך לאורח חייו. בצד זה, יש להוסיף את נגישותם חסרת התקדים של הספרים בשפות זרות (אמזון, ספרים אלקטרוניים וכדומה), שגם היא תורמת כמובן לגלובליזציה של הספרות.
האם זו תופעה טובה? בהרבה מובנים כן. מבחינת ההיצע הספרותי, הרי שהוא גדול ומעודכן בהרבה משבעבר. ישראלי יכול להתוודע בשפתו לאירועים הספרותיים המרכזיים בעולם בזמן אמת.
אבל ישנן שתי מגבלות לגלובליזציה הספרותית הזו. את הראשונה ביטא י.ח. ברנר בתחילת המאה ה-20, בעידן שהיה כאמור גלובלי, לפחות מבחינת הספרות העברית, לא פחות מהיום. הגיבור הסופר של "מכאן ומכאן", המכנה את עצמו "אובד עצות", יושב על ספסל בגן עירוני בגליציה האוסטרית וקרא את "פאוסט", מן הסתם בגרמנית. אחרי שעה קלה הוא סוגר את הספר ומתחיל לשוטט בעיר, בה הוא חש זר כמו בכל הערים בהם נדד עד כה ("לפני חודש הייתי בעיר פלונית, לפני שני חדשים בעיר אלמונית, אשתקד אלפי פרסאות מכאן […] עובר-אורח!, עובר-אורח!”). לפתע הוא שומע חבורת צעירים צוהלים משוחחים בפולנית ומציעים ללכת לתאטרון הפולני שבעיר. תחושת הזרות שלו מתגברת והוא מעיד על עצמו: "קורא אני בחמש [שפות] – אבל איזו שפה אני שומע?". ברנר מבטא באמצעות גיבורו הסופר את התחושה שעמדה בבסיס הציונות: תחושת הזרות והיעדר הבית. היהודי הקוסמופוליטי אמנם ניזון מספרות העולם ובקי בה, הוא "קורא בחמש שפות", אבל היכן נמצאת הספרות שלו, הכתובה בשפה אותה הוא "שומע"? המגבלה בגלובליזציה הספרותית הנה שהיא תעניק תחושת שייכות כוזבת, מופשטת מדי ולא אינטימית. הספרות הישראלית היא בעלת הפוטנציאל הגבוה ביותר להעניק תחושת ביתיות לקוראיה. הן בגין היכתבה בשפת האם של אזרחי ישראל, כלומר בשפה האינטימית והמסוגלת לניואנסים ביותר מבחינת רוב קוראיה. והן בכך שהיא דנה במציאות המוכרת היטב לקוראים אלה ולכן ביכולתה להגיע לדקויות ולנתח מורכבויות במציאות הזו באופן מלא יותר. העובדה שחלק נכבד מהספרות הישראלית אינו עושה זאת אינה פוגמת בעובדה שספרות המקור מסוגלת לכך באופן עקרוני יותר מספרות על רווקים יפניים או מדענים בריטיים.
את הבעיה השנייה בגלובליזציה הספרותית איתר כבר סדן במאמר המוזכר. היא נוגעת לשאלה מה בדיוק מתרגמים. ב“תנועת התרגום" של הספרים לעברית, כותב סדן, “הליבאנטה הרוחנית" אוכלת בכל פה. במה מתבטאת הלבנטיניות? בתרגום של להיטים ספרותיים מהזמן האחרון. “ההתעניינות, כל-שכן הסקרנות, נאחזת כמאליה בסופרי-האופנה", כותב סדן. אין דבר יותר פרובינציאלי מההערצה אוטומטית לכל להיט אופנתי שבא מחו”ל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שאול סלע  On ינואר 9, 2012 at 10:42 PM

    השפה העברית

    אם צעירים לא מסוגלים להתמודד עם הכנסת כלה זה מובן לי מאוד. הבעיה שכדי לקרוא את שירה ,עידו ועינם , ועד עולם אין צורך להתמצא בארון הספרים היהודי. הצעירים לא רק שאינם מסוגלים להתמודד עם עגנון ,הם לא מסוגלים להתמודד עם התרגום של אמטוניה שלי, הם לא מסוגלים להתמודד עם התרגומים של צבי ארד, הם לא מסוגלים לבתמודד עם שפתו של מרדכי אבי שאול.בצדק מאשים אמנון נבות את מנחם פרי ונילי מירסקי בהצבת נורמות בעיתיות בנושא התרגום.לדעת עברית זה גם לדעת להתמודד עם העברית של וולפובסקי

    הספרות העברית

    אמנון נבות כתב שספרות המתעלמת חמישה עשורים מסופרה הגדול אינה ספרות אלא בדיחב. הכוונה היא לדוד שחר והיכל הכלים השבורים.

  • נטליה  On ינואר 12, 2012 at 7:38 PM

    ממישהו שבא בטענות לשימוש קולקל בשפה הייתי מצפה לשים במרכאות שמות של ספרים, ולדאוג לפיסוק מעט פחות מבולבל.

    אמנון נבות לא מפסיק לכתוב שדוד שחר הוא הסופר הטוב ביותר וכו', אבל הוא אף פעם לא טורח, מלבד מסה קצרה ומבולבלת אחת, להראות את זה. שיוציא כבר ספר עליו, במקום לתקוף אחרים על כך שהם לא כותבים עליו. אבל הוא לא עושה את זה. אז מה הוא מלין.

  • עוגיפלצת  On ינואר 14, 2012 at 12:34 PM

    ביקורת מעולה.
    אגב, אני קוראת עכשיו (בשנית!) את "מלך בשר ודם" של שמיר. איזה ספר! ללקק את האצבעות.

  • אריק גלסנר  On ינואר 14, 2012 at 1:26 PM

    תודה על הערותיכם.
    תודה עוגי! זה באמת ספר גדול! ולטעמי נכנס לכל רשימה של חמשת הרומנים הישראלים הגדולים בכל הזמנים (כלומר ב-64 שנים, אם להיות יותר קונקרטי).

  • עוגיפלצת  On ינואר 14, 2012 at 11:11 PM

    גם לטעמי, אריק. לעומת שאר הספרים שמרכיבים את "הרשימה שלי" ואני חושבת שהם מצוינים, אך נתונים למצב הרוח או הזיכרון שלי באותו רגע, יש אחד שאני תמיד זוכרת, ותמיד עולה לי לראש כשאני "נדרשת" לרשימה כזאת, וזה הנ"ל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: