מאמר ב"Vanity Fair"

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

אחת ללא מעט זמן, מופיע בעיתונות, הישראלית או הבינלאומית, מאמר עקרוני על החברה העכשווית שמתעלה מעל שטף האירועים. מאמר כזה ראה אור לפני כמה שבועות במגזין האמריקאי "Vanity Fair”.
כותבו הוא קורט אנדרסן והוא מתייחס לפער האדיר שקיים בתרבות העכשווית בין חדשנות טכנולוגית לאי-חדשנות תרבותית. לפני עשרים שנה, מזכיר אנדרסון, האינטרנט היה ידוע רק באקדמיה, המחשבים האישיים היו מעין מכונות כתיבה וחישוב משוכללות שלא ידעו לנגן מוזיקה ולהציג סרטוני וידאו, האימייל והטלפונים הסלולריים היו עדיין חידושים נדירים. הגנום טרם פוצח, בן לאדן לא הוזכר ב"ניו יורק טיימס" והכלכלה הסינית הייתה שמינית מגודלה היום. אבל, טוען אנדרסן, מה שמעניין הוא שהמראה של העולם (אם נתעלם מהשינוי הדיגיטלי) לא השתנה הרבה בשני העשורים האחרונים. הפרדוקס הוא שהעולם העכשווי נראה כמעט אותו דבר מסוף שנות השמונים ועד ימינו. הרי אין סיכוי שתראו סרט אמריקאי מ-1972 ותחשבו שהוא מתרחש ב-1992. פאות הלחיים, הצווארונים, הסיגריות, המכוניות – לא יותירו מקום לספק. דלגו 20 שנה לאחור, ל-1952, לפני הרוקנרול, הגלולה למניעת היריון ווייטנאם, ושוב לא תוכלו לטעות במיקום ההיסטורי. כך לאורך כל המאה העשרים, בקפיצות של כעשרים שנה – הבגדים, התסרוקות, המכוניות, הפרסומות, חפצי הבית, הארכיטקטורה, השתנו דרמטית מתקופה לתקופה. אך התחלופה שהורגלנו אליה לא הוגבלה לשינויי סגנון חיצוניים. גם מבחינה תרבותית ממוקדת חלו שינויים דרמטיים בעבר.סרט משנות החמישים כמו "חופי הכרך" שונה דרמטית מסרט משנות השלושים כמו "זה קרה לילה אחד" או מסרט משנות השבעים כדוגמת "התפוז המכני". המוזיקה של דיוק אלינגטון משנות השלושים שונה דרמטית מניל יאנג של שנות השבעים או מהזמרת הפופולרית פאטי פייג' משנות החמישים. בספרות, דורם של וירג'יניה וולף וג'ויס, שונה מאד מדורם של הנרי ג'יימס ואדית וורטון, ואילו רומן המלחמה של המינגוויי, “למי צלצלו הפעמונים", שונה לחלוטין מרומן המלחמה הגדול של הדור הבא, "מלכוד 22” של ג'וזף הלר. ואילו כשאתה מסתכל על ההבדלים בין 2012 ל-1992 אתה נוכח שהמוזיקה, הסרטים והספרות מעולם לא השתנו מעט כל כך בהשוואה. ליידי גאגא החליפה את מדונה, אדל את מריה קארי, אבל אלה לא באמת הבדלים משמעותיים. הראפרים המובילים בתחילת שנות התשעים עדיין מובילים היום. בספרות, יצירות שאפתניות משנות התשעים, כמו אלה של דוגלס קופלנד (“דור האיקס") ומרטין איימיס, לא התיישנו. ישנם כמה הבדלים, ואנדרסון מונה אותם (למשל, שכיחות הקעקועים והפירסינג), אבל אלה מינוריים בהשוואה להבדלים בעבר. אדם שישוגר אלינו מ-1992 לא ייראה לנו מוזר ומגוחך כפי שהיה קורה לכל אדם שהיה משוגר עשרים שנה קדימה במאה וחמישים השנים הקודמות.
לפני עשרים שנה בדיוק חזה פוקויאמה את "קץ ההיסטוריה". אם במישור הפוליטי פוקויאמה אולי שגה, הרי שאנחנו אכן בקץ ההיסטוריה התרבותית. באמנות, בבידור ובסגנון (style) – אנחנו שרויים בקיפאון.
כיצד להסביר את הקיפאון התרבותי הזה, המלווה לעתים בנוסטלגיה "פוסטמודרנית" לעבר? אנדרסן מעניק כמה הסברים מאלפים. הראשון (והמעניין ביותר לטעמי): הדבקות במוכר היא ראקציה קולקטיבית לא מודעת לשינוי התזזיתי בטכנולוגיה, בכלכלה ובמצב הגאופוליטי. אנחנו מבקשים שלפחות התרבות שלנו לא תשתנה. ככל שהאינטרנט מתפתח, הסמרטפונים משתכללים, הכלכלה מתערערת, סין צומחת והטרור מאיים – אנחנו נאחזים בישן להורדת מפלס החרדה.
הסבר אחר שנותן אנדרסן כלכלי בטיבו: הצורך לחדש ללא הרף מצריך משאבים כלכליים. בעידן של כלכלה עומדת במקום או שרויה במשבר, היצרנים מעדיפים גישה שמרנית. הקפיטליזם בנוי אמנם על מה ששומפטר כינה "הרסנות יצירתית", חדשנות בלתי פוסקת, אבל בעידן של כלכלה במשבר אף אחד אינו מעוניין שהעסק שלו הוא זה שייהרס, ולפיכך מכתיבה הכלכלה היעדר שינוי.
אבל יש גם אפשרות אחרת, עוד פחות מלבבת. ייתכן וזהו סימן לשקיעה, שקיעת התרבות המערבית. כמו התרבות הרומית, ייתכן שאחרי כמה מאות של חדשנות תרבותית בלתי פוסקת אנחנו גולשים לימי ביניים חדשים של מים עומדים.

למאמר המלא: http://www.vanityfair.com/style/2012/01/prisoners-of-style-201201

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נדב  On ינואר 28, 2012 at 9:02 PM

    מקריאת הרשימה שלך נראה שהמאמר אכן עוסק במאפיין מעניין של חיינו. אבל לפחות מקריאה ברשימה הזו אני לא רואה המשגה מספקת. של השינוי והקפיאה. אולי היה עדיף לדבר על הייצוגים שנשארו דומים וכו…
    הץרבות משתנה לנו מול העיינים בצורה ראדיקלית. התכווצות מונחיי זמן ומרחב (תקשורת וניידות ומיחשוב) (יחסיות המושגים הללו בפועל???) האפשרות לשנות כל נתון טבעי (ניתוח שינוי מין, חשיפת כל איפשרות חיים באינטרנט ובריאליטי) היעדר מרכז והגדרה ברורה חברתית (פורומים באינטרנט, ריאליטי) צרכנות קיצונית, התמוססות הפרטיות, התמוססות "המכובד" כל אילו שינויים תרבותיים עמוקים מאוד, יותר מכל שינוי שהנכחת ברשימה. כלומר האיפשרות של אדם להיות חבר בקהילה בעלת נטיות סקסואליות כמו שלו, או המהירות העדר החסימה של יחסים בין אנשים בפייסבוק ועוד ועוד הינם שינויים עמוקים מאוד. כמעט כמו שינויים ביולוגים. לשאלה מי אני מי חבריי וכו… השינויים האלה הרבה יותר משמעותיים מרוב השינויים שהזכרת.
    מה שווה ערך בעיניי לשינויים הללו?
    פצצת האטום (לא השואה!)
    הגלולה למניעת היריון
    הממממ
    הטלויזיה
    הרכב?
    יכול להיות שפספסתי משהו….
    המדהים הוא ש
    א. אין לנו עיניים לראות את השינוי ולא רגש ולא פה למלל את תחושותינו.
    (אין תפיסות חדשות ולכן גם לא ייצוגים חדשים כדיי לבטא את מה שקורה ואולי כן?)
    שבוע טוב

    • אילה .ש  On ינואר 29, 2012 at 12:30 AM

      לנדב,
      אתה מייחס לכוחות מאחורי פייסבוק ויוטיוב או פייזר (יצרנית גלולות ) כוונה טובה וחדשנית – האמת שבראשם עומדים אנשים עם אותה חמדות וכוחנות שעמדו תמיד בראש מערכות עצומות. אנשים הם אנשים. המערכות (פורטלי אינטרנט או הבנקאות המודרנית) אולי מסועפות יותר, אך המניעים הם אותם מניעים. הנקודות שעלו פה ובמאמר מוניטי פייר, משמעותיות לכל מה שציינת.

  • אריק גלסנר  On ינואר 28, 2012 at 9:05 PM

    שלום נדב,
    תודה על תגובתך.

    ראשית, זה מאמר שאכן יכול לפתוח דיון ובשום אופן לא מיצה אותו.

    שנית, המאמר מתמקד בקיפאון בתחום התרבות והסטייל לעומת השינויים הרבים בטכנולוגיה. ובמובן הזה הוא לא מתעלם מחלק גדול מהשינויים שהבאת כדוגמה.

  • אילה .ש  On ינואר 29, 2012 at 12:12 AM

    אריק שלום,
    המאמר המדובר לא רק מדוייק וחיוני, הוא שם את האצבע על כמה תופעות הרות גורל שיעצבו את העשור הבא בתרבות.
    אם מתמקדים במוסיקה הפופולרית, כדאי לשים לב לתופעה הבאה: מוסיקה נמצאת בכל מקום, אבל באופן סמוי, נרמזת רק באוזניות הפלסטיק המשתלשלות מאוזני האנשים.
    המהפכה הדיגיטלית, שאחראית למעשה לתופעות שנסקרו ב"ווניטי פייר" החלה כמה עשורים לפני כן, בכוונות מעניינות שעמדו מאחוריהן כמה מהמוחות הטכניים המבריקים. הם היו אמורים להמציא אמצעי בטוי טובים יותר עבור אנשים. לא רק בסרטים ובמוסיקה אלא גם עולמות וירטואליים במשחקי מחשב וכו. המעבר של מוסיקה לאחסון דיגטלי (באותו פורמט שמשתמשים בו עד היום, קבצי MIDI שהופיעו בתחילת שנות השמונים) הומצא במקור עבור משחקי מחשב. התקוות של המתכננים עבור התרבות המודרנית היו עצומות.
    האנומליה במוסיקה פופולרית היא תוצאה של דכוי ההקשר, לטובת חיבור קל לקולקטיב גלובלי. המוסיקה הנכתבת כיום היא זו שאפשר לתלוש, לקחת חלקים ממנה ולהשתיל ביצירות אחרות ללא בעיה. המוסיקה הפופולרית היא חסרת זהות באופן מיוחד. לא רק שאי אפשר למקם אותה ממש בתקופה ספציפית, גם אי אפשר באמת לשייך אותה לזהות ספציפית. האפקט הזה לא מקרי. מוסיקה כיום מגיעה ממערכת של ביטים שחוזרים על עצמם שוב ושוב כמו מכות על קיר, כלומר היא מתבססת על דגימה שמשוכפלת שוב ושוב (קצת כמו שתוכנת מחשב מתבססת על לולאה), וזה גורם לתחושה מעט משונה, כאילו העולם לא לגמרי חי כאשר מאזינים לו (דוגמא מעולה זו ליידי גאגא). אבל כאן עולה השאלה שסיימה את המאמר – למה? למה כל זה קורה?
    התפיסה מאחורי מערכת אתרים כמו יוטיוב , שודדת את המוסיקאים ואנשים יצירתיים אחרים, מיכולתם להשפיע על ההקשר בו הבטוי שלהם והיצירות שלהם, מתקבל. וכמובן, שודדת אותם הלכה למעשה מהיכולת להרוויח כסף . אם וידאו שנעשה ע"י סטודנט מושך אותו מס צופים כמו קולנוען מקצועי, למה לשלם לקולנוען? רק האגרגרטורים הגדולים, המאחסנים העצומים ( גוגל שרכשה לאחרונה את יוטיוב, או פייסבוק שמנהלת מסע רכש אלים, וכמובן הטירן הגדול ביותר, אפל) – יכולים להרוויח מיצירה בימינו. מי ששולט באחסון (כלומר במאגרי הענן) ובתעבורה – בסופו של דבר שולט גם באנשים המעלים לענן את התכנים.
    המטרה האמיתית שעומדת מאחורי תהליך הדיגיטציה שעוברת המוסיקה (וכדאי להתמקד בה מפני שהיא עברה את התהליך הזה קודם, ואילו הספרות עוברת באיחור) היא פשוטה: לקבל הרבה מאוד תוכן חינמי בחוץ ,בעיקר תוכן שאפשר לערבב, לתלוש ולשנות את צורתו. כלומר לנתק מהקשר. אחת האשליות שלוו את תהליך ירידת המוסיקה מהדיסקים ליוטיוב, הייתה שכך יתחזק הקשר בין היוצר לצרכניו. וובכן, זה ממש לא נכון. המרחק רק התעצם. ולא רק זה, אין למוסיקאי היום שום אפשרי, אפילו קל בקלים, לשלוט על צד ההקשר של היצירה שלו. כל יצירה אפשר לתלוש, להעתיק ולנתק במהירות, תוך מחיקת טביעות אצבע . וזוהי פעולה אנטי יצירתית, אלימה כנגד יוצרים – כל יוצר (מוסיקאי או סופר) מנסה להתערב בהקשר שבו יצירתו מתקבלת – לטוב או לרע כמובן. לא מתוך אגו או תחושת שליטה, אלא מבקשה פשוטה וצנועה למשמעות.
    אנשים מבקשים להמשיך להוציא דיסקים או ספרים, ולא רק עותקים דיגיטלים, כי אז יש סכוי כלשהו שיצרכו את היצירה כולה כבעלת משמעות , לא פיסות נפרדות ספוראדיות. גם אם קליפים נצפים היו מליוני פעמים , יותר מכל יצירות באך אי פעם, זו עדיין עוד פיסה זהה לאלפי פיסות אחרות של מוסיקה שנצפות גם הן מליוני פעמים , נשדדות מהקשר וממוטיבציית היוצר המקורית. הגידול הנומרי של צריכת המוסיקה ברשת , לא נמצא בקורלציה עם עומק יצירתי, השפעה ומעל לכל הקשר ועומק בטוי. וזו הטראגיות האמיתית של התרבות כרגע.
    אם לעשות לרגע אנלוגיה, מה התנאי הראשון ליצירת חיים? Encapsulation (לא מצאתי לזה תרגום נאות). ממברנה דקה. וזה בדיוק הדבר הראשון שמותקף או כמעט נכחד במבנה הנוכחי של התרבות הדיגיטלית – היכולת ליצור Encapsulation. הרעיון מאחורי "שבעה מיליארד נוירונים במוח מרגיש וחושב אחד" , לא מסתדר עם הצורך הבסיסי, התנאי ההכרחי ליצירה ויצירתיות. המניעים התת קרקעיים הם , חמדנות כלכלית של תאגידים המעודדים את זה, לשדוד ולשלוט ברווחי העתק המעורבים בעניין.

    דבר אחרון. פרדריק ג'יימסון התייחס ב"מפנה התרבותי" לתופעה הזו בסוף שנות השמונים ודיבר על הפסטיש שתעבור התרבות בעוד עשור או שניים (כלומר זמננו) – דברים די מדהימים על רקע רשימות כמו זו מ"וניטי פייר", המתפרסמות כעת.

  • בועז  On ינואר 29, 2012 at 1:28 AM

    לא קראתי את המאמר שאליו אתה מתייחס, אבל אני מרשה לעצמי לחלוטין לא להסכים עם הטענות שאתה מביא ממנו. וגם יש לי ניחוש לגבי סיבת האנומליה לכאורה שמתוארת בו. באופן טבעי, השנים המשמעותיות, לעתים המכריעות בגיבוש טעמו האמנותי/ספרותי/מוסיקלי של האדם, הן השנים המוקדמות יותר של חייו הבוגרים. לעתים התהליך נמשך יותר, אצל אנשים שנותרים מעורבים, אבל מתישהו הוא מידלל. צד מהותי בתהליך הזה, הוא גם סוג של עיוורון מובנה ביחס לחידושים שנוצרים. זה אפילו יותר מעיוורון, זה מצב שבו לא יודעים אפילו לאן להסתכל, אפילו אם כן רואים.
    אני מניח שהכותב (יליד 54 לפי חיפוש שעשיתי, אבל יכול להיה להיות גם צעיר ב-20 שנים) סובל מקיבעון סטנדרטי לחלוטין שמקשה עליו לראות את השינויים. וזה לא מוריד כלום מתכונות אחרות שלו.
    שאל מישהו צעיר בכמה עשורים מאנדרסן, למשל מישהו שהוא היום בתחילת שנות ה-20 שלו ובאמת מעורה במוסיקה, קולנוע וכו. ההבדלים בין דברים שנוצרים (מבחינתו) היום ל-92 ייראו לו פנומנליים. הדוגמאות שהבאת לדברים שנותרו אותו דבר הן שטחיות מאוד וחלקן גם יוצאות דופן שמעידות על הכלל. כן, יש כוכבים שנותרים גדולים באיזשהו מובן גם עשרות שנים, תמיד היו, זה ממש לא אופייני דווקא לתקופתנו, אבל בד"כ הם נשארים גדולים אצל אותה שכבת גיל, בעיקר, שמזדקנת איתם. זה הכל. זה פספוס מוחלט, בגדר בדיחה כמעט, לטעון ש"ליידי גאגא מחליפה את מאדונה". זאת אמירה שניתן להקבילה ל-"נירוואנה מחליפה את הגרייטפול דד", אם משווים בין 92 ל-72. היא בעיקר מעידה על חוסר הבנה טוטאלי של רוח הזמן. בעיניי לפחות, אם אני מעיד על משהו (יליד 74) ההבדל התרבותי (לא רק טכנולוגי נטו) בין 92 להיום נראה בעיני עצום, אבל כדי לזהות חלק גדול ממנו צריך גם להגר לפלטפורמות אחרות. מישהו שממשיך ללכת לאותם מועדונים (אם הם קיימים), לצפות באותם ערוצים, ולקרוא אותם מגזינים פחות או יותר, באמת ירגיש שלא הרבה אולי השתנה. ומהפרספקטיבה הצרה שלו הוא צודק. כי זה לב העניין: רוב מוחלט של האנשים ממשיך "לצרוך את התוכן" שלו (סליחה על הביטוי הנורא) דרך אותן פלטפורמות. זה אולי המאפיין הכי עקרוני של התבגרות והתקבעות. אבל דא עקא, שהמועדונים, הערוצים והמגזינים שבהם קורים הדברים המעניינים, אלו של "עכשיו" הם אחרים. תזוזת הפלטפורמות היא לב העניין, בטח בעשורים האחרונים. והשינויים הם דרמטיים וקיצוניים מאוד.
    יש לי עוד הרבה מה להוסיף אבל אסתפק רק בעוד נקודה אחת: בלי להישמע גילאי או גילני או איך שלא קוראים לאפליה על רקע גיל, אני מהמר על סכום גדול, שלאנדרסן בתור יליד 54' אין שמץ של התחלה של מושג מה בכלל צורכים נערים ונערות בנות 17 היום, ואיך בדיוק הם עושים זאת. וגם אם נדמה לו שהוא יודע, הוא לא, כי הוא בוודאות לא מתקשר איתם יומיומית בטאמבלר, למשל. אז אפילו בלי לברר יותר מדיי כמה הוא יסודי, אני נוטה לשלול מראש את עצם היכולת שלו להכיר באמת "מה נעשה היום". מתנצל מראש אם זאת פסילה פזיזה מדיי, אבל הוא יצטרך לעבוד קשה בצורה פנומלית כדי להוכיח לי אחרת. ואני מכיר לא מעט אנשים בגילו שהם יחסית מאוד מעודכנים, ועדיין אין להם מושג.

  • רוני ה.  On ינואר 29, 2012 at 1:44 AM

    אני חולק מאוד על התזה כפי שהוצגה כאן. המצב לדעתי ממש הפוך:
    (א) בעשרים השנים האחרונות חלו שינויים עצומים בעולם שמחוץ לאמריקה. ישראל וסין הן רק שתי דוגמאות שאפשר להביא (ולפרט בהזדמנות) לשינויים האלה. במקרים רבים השינויים האלה דומים לשינויים שעברה אמריקה בעצמה קודם לכן, אבל הם מהירים יותר וחזקים יותר (כרגיל, אמריקה מובילה והעולם צועד בעקבותיה).
    (ב) השינויים שחלו בעשרים השנים האחרונות הם שינויים מנטליים ולכן פחות רואים את תוצאותיהם בעולם הפיזי. הם גם טרם הגיעו למיצוי והתהליך עדיין נמשך. אבל אני חושב שקנה המידה שלהם יהיה גדול יותר מהשינויים הפיזיים שחלו בעשורים שקדמו להם. אנחנו מתחילים לראות את התוצאות שלהם כבר היום: בתעשיית המוזיקה, בעיתונות, בתעשיית הספרים; אנו רואים שינויים בהתייחסות של יחיד מול חברה, ביחסים בין המינים; האנושות הופכת להיות קולקטיב יותר ויותר אחיד – החיים של אנשים במקומות שונים נהיים דומים יותר, הגזעים השונים מתמזגים, השפות הנדירות נכחדות, נוצרת מין תודעה עולמית החכמה יותר מהפרטים המרכיבים אותה. נדמה לי שאומרים על האבולוציה שהיא התרחשה בקפיצות. חכה עוד עשרים שנה ויכול להיות שבדיעבד נאמר שהיום היינו על סף של קפיצה קוונטית כזאת.

    • אילה  On ינואר 29, 2012 at 2:03 AM

      לרוני, האחידות הזו היא בדיוק האנטיתזה ליצירתיות, התובעת קפסוליזציה של היחיד. אפשרות להתפתחות מקוריות תובעת בידוד (ממברנה). אותו קולקטיב שאתהכ מתאר הוא התוצאה של העדר היצירתיות, שהתפתחותה מתוארת במאמר .

  • אריק גלסנר  On ינואר 29, 2012 at 1:46 AM

    תודה על תגובותיכם.
    לבועז – דווקא הטענה של אנדרסן על כך שהחידושים הטכנולוגיים החליפו את החידושים בתרבות פרופר נראית לי אינטואיטיבית, בלי להתיימר להיות מעודכן בתרבות הנוער. הביטלס בני ה-22 לא היו תת-תת-זרם או וואריאנט-אוונגרדי יומרני של תרבות הנוער אלא שינוי בתרבות עצמה וכולם שמעו עליהם, יותר מאשר על ישו, כידוע.

  • בועז  On ינואר 29, 2012 at 1:47 AM

    בכל זאת עוד שתי נקודות: לגביי ספרות, או באופן מדויק יותר: טקסט. זה יישמע אולי אבסורדי למי שלא מעורה בכך, אבל עצם קיום של פלטפורמה כמו טוויטר (בתקצת למעלה מחמש שנים) שינה באופן יסודי את התפקיד של טקסטים בעולם שבו אנו חיים. יש לא מעט סופרים ובעיקר משוררים שיסכימו עם הטענה הזאת, במיוחד כאלה שמשתמשים בטוויטר. היה לא מזמן בטוויטר האמריקאי וסביבו דיון מרתק שנולד כתוצאה מביקורת חריפה ושטחית מאוד שהעביר חומסקי על "תרבות הטוויטר", תרבות "משטיחת ידע" בעיניו, שהיא באופן מובהק נחותה בעיניו מתרבות "הספרים". השתתפו בו כותבים רציניים רבים שהתנגדו נמרצות לדבריו של חומסקי וגם האשימו אותו פשוט בביקורת מתוך חוסר ידע והבנה. חומסקי אפילו לא "השתתף", כי כמובן טוויטר זר לו בעצם. מצחיק אבל נכון.
    לגבי מדיומים ויזואליים, תקצר היריעה, אבל הכלים ליצירה וצריכה, בצירוף שינויים יסודיים במערכי כוחות בתחום הבידור, שלא היו קיימים בכלל ב-92, הפכו את העולם הזה טוטאלית. כמובן האפקט הטריוויאלי והמוכר ביותר הוא בתחום סדרות הטלוויזיה, אולי התופעה התרבותית הנרטיבית משמעותית ביותר של השנים האחרונות, ששום דבר בשנת 92 לא רמז לה אפילו. השינוי במה שנקרא "סדרת טלוויזיה" והמקום התרבותי שלה, הוא שינוי שהתחולל בעשור האחרון בעיקר, והוא לא פחות מהשינוי שחוללה למשל מהפיכת הקול בקולנוע, אם לדבוק בהשוואות. עולם אחר לגמרי. אפשר אפילו לומר שכאן השינוי עמוק הרבה יותר מהשינוי שחל בין 72 ל-92. וכנ"ל בתחומים רבים נוספים.

  • בועז  On ינואר 29, 2012 at 1:53 AM

    אריק, לגבי תגובתך שלעיל (שפספסתי), בעניין ישו והביטלס. חלק עמוק ומהותי בשינוי מאז 92 (כנקודת ציון שרירותית) הוא באמת ההשתברות האינסופית כמעט של זרמים ותת זרמים ותת תת זרמים. מה שלא היה קיים כמה עשרות שנים קודם כלל. אבל זה לא שינוי רק צורני כמובן, ולא שנוי מבני קל ערך. יש לכך צדדים רבים הוא יוצר מפה שונה עקרונית של מה זה בכלל תרבות ואיך היא נראית או נקראת מכל פרספקטיבה, אישית או קולקטיבית. הטענות של אנדרסן נראות משונות אפילו במובן הזה, שהאופן שבו תרבות מוגדרת כבר צריך להשתנות. הפרדיגמה היא אחרת. היכולת של שני שכנים באותו בניין לצרוך דברים שונים לחלוטין, וכמות אינסופית מהם, ובאופן יומיומי (מוסיקה, סרטים, גם ספרות כמובן), כאילו חיו בשתי פינות נידחות לגמרי של העולם בעידן אחר, כאילו הם בני תרבויות שונות (!) הוא מטורף ממש ועדיין בלתי נתפס.

    • אילה  On ינואר 29, 2012 at 2:09 AM

      לבועז, ההשתברות האינסופית הזו היא אשלייה. מה שעומד באמת מאחורי הפילוח הדק מדק הזה, של זרמים ותתי זרמים, הוא רצונם של אגרגטורים עצומים לשלוט בעוד ועוד תכנים, להוזיל אותם ולמוטט את המודל הכלכלי שפעם אפשר התפתחויות במוסיקה פופולרית, בעיתונות ובמידת מה בספרות. המודל הכלכלי של התרבות במאה העשרים – נהרס. אותם שני שכנים הצורכים כביכול דברים שונים לחלוטין, הם אשלייה. האמת היא, כפי שאמר למעלה רוני, שהאחידות משתלטת לאט לאט על הכל. נסה לגשת לאדם צעיר (ואני ילידת אמצע שנות השמונים) ולשאול אותו מה זהות המבצעים שהוא מקשיב להם במועדונים או באייפוד – ברוב המקרים הם לא ידעו. המוסיקה עוברת תהליך של רטרו שהוא תהליך בלתי הפיך. הסיבה לכך היא שיצירתיות דורשת תנאים שנכון לעכשיו תעשיית האינטרנט פשוט לא מקיימת. וספק אם היא תוכל לקיים.

    • אריק גלסנר  On ינואר 29, 2012 at 10:25 AM

      לשם ההגינות כלפי אנדרסן צריך לומר שהוא מתייחס לנישתיות ולהתרססות (משלון רסיסים) של התרבות במאמרו.

  • אילה  On ינואר 29, 2012 at 1:59 AM

    לאריק, אשמח, אם זו לא טרחה רבה מדי, להתייחסות לדברים שהעליתי באשר לקשר בין הכלכלה ונושא ההקשר וניתוק מהקשר , להתפתחויות שהועלו ב"ווניטי פייר" והובאו כאן.

    • אריק גלסנר  On ינואר 29, 2012 at 10:27 AM

      איילה דברייך מעניינים מאד. אני למד מהם. בכל הקשור לצד הכלכלי של עשיית המוזיקה אינני מבין הרבה ואני למד מדברייך. לגבי הניתוק מהקשר אני מסכים בהחלט.

  • בועז  On ינואר 29, 2012 at 2:10 AM

    חייב חייב לומר עוד משהו (מצטער על ההצפה!). הנקודה היחידה שבה כביכול לדבריך אנדרסון כן מודה שיש שינוי כלשהו היא "קעקועים ופירסינג". וזה אומר הכל. מה הפלא שדווקא "'קעקועים ופירסינג"? זה השינוי אולי היחידי שאי אפשר לפספס כי הרי הוא מתקיים בספירה הציבורית, הפיזית, בחוץ, באור יום. לא תלוי טכנולוגיה בשום צורה, לא "מאומבד" בתוך איזה פוסט או יושב באיזה טורנט שרק ילדים מבינים מה קורה שם. הבחורות המקועקעות עם הפירסינג שלהן הרי תקועות לפניי אנדרסון בתור בקופת חולים… אבל חוץ מזה הכל כמובן אותו דבר כמו ב-92. (חיוך)

  • בועז  On ינואר 29, 2012 at 2:20 AM

    לאילה (כיוון שהגבת לדבריי) לא מסכים איתך. לא אכנס לדיון מורכב, אבל אם את עוקבת אפילו בצורה מינימלית אחרי תהליכים בעולם הזה של צריכה של "תכנים", דווקא האגרגטורים הם אלו שמאבדים שליטה ומנהלים קרב מאסף אחר קרב מאסף, כנגד כחות חזקים מאוד של ביזור ושל הרס התיווך. דוגמאות לא חסרות. "תעשיית המוסיקה" כמו שהיתה קיימת לפני 20 שנה למעשה גססה כבר ומתה תוך שנים ספורות באחד מסיפורי הנפילה הגדולים בהיסטוריה של התרבות בכלל, סיפור שעוד לא סופר לגמרי, כי הוא טרי מדיי. במובן זה, האגרגטורים מתו. אמנם קמים אגרגטורים אחרים (אפל למשל) אבל התמונה דינמית ביותר ובטח לא כזו שניתן לתאר במונחים קונספירטיביים של "מישהו שעומד מאחורי זה". העובדה היא שכיום ניתן לצרוך כמויות אינסופיות של "תכנים" ללא תשלום כלל, (נשים לרגע בצד את השאלות המורכבות של החוקיות). עצם האופציה הזאת היא מהפכה טוטאלית שבוודאי לא האגרגטורים הם מי שמרוויח ממנה. ההיפך המוחלט.
    לגבי אותם ילדים מסויימים שלא יודעים מה זהות המבצעים במועדון או באייפד, לא הבנתי מה הנקודה. אז הם לא יודעים. תמיד היו ויהיו מי שיידע ומי שלא יידע. מי שזה מעניין אותו יודע בדיוק כמו לפני 20 שנה, ולמעשה היום האפשרות לדעת יותר, בקלות רבה יותר, גדולה יותר מאי פעם.

  • אילה  On ינואר 29, 2012 at 2:34 AM

    בועז, כרצונך לא נכנס לויכוח מורכב, אך אם תוכל ראה תגובתי המקורית לאריק.

    " כיום ניתן לצרוך כמויות אינסופיות של "תכנים" ללא תשלום כלל, (נשים לרגע בצד את השאלות המורכבות של החוקיות). עצם האופציה הזאת היא מהפכה טוטאלית שבוודאי לא האגרגטורים הם מי שמרוויח ממנה" –
    אך חוסר התשלום הוא אך ורק חוסר תשלום ליוצרים עורכים ומבצעים . אדוני הענן (כמו יוטיוב וגוגל שרכשה אותה, או פייסבוק ואפל ) מרויחים מליארדי דולרים מפרסום , כתוצאת מתנועת הענק ב"גן" שלהם. גן העדן הפתוח של האינטרנט המתפקע מ"תכנים ויצירתיות" הוא הולוגרמה. בפועל, מוסיקאים בימינו לא יכולים בשום פנים ואופן להרוויח כסף. גם עתונאים לא יכולים בימינו להרוויח בשום פנים ואופן כסף. ובקרוב גם סופרים ועוד ועוד אוכלוסיות, המשותף לכולן הוא יצירתיות.

    הילדים מהמועדונים לא מכירים את היוצרים להם הם מאזינים , מפני שליוצרים האלה אין זהות מוגדרת או פרסונה יוצרת . וזה מתחבר לדברים של אריק ושל רוני. להוציא הראפ, שהיה סוגת המוסיקה הפופולרית האותנטית האחרונה, החל משנות התשעים אין למוסיקה יותר טביעת אצבע קונקרטית או זהות. ואין להתפלא, מפני שתנאי הכרחי ליצירתיות הוא קפסולזציה, וזה מהלך שמתנגש עם המהלכים של האגרגטורים, המעודדים שיתוף מהיר מיידי ומוחלט (על גבול הפורנוגרפי).

  • דוד  On ינואר 29, 2012 at 8:22 AM

    בהקשר לדיון (המעניין) שהתפתח כאן:
    הטענה של אילה על חוסר היכולת ליצור הקשר לאמנות הנצרכת ברשת היא חזקה.זה למעשה אומר שאדם לא יוצר יצירה אלא אוסף של פרגמנטים, שבעיניו הינם אולי "יצירה" אך בעיני אחרים הינם פרגמנטים בודדים שניתן לדלות, לשעתק ולמקם בהקשר אחר.
    מהבחינה הזו, אני חושב שהטיעון של בועז על שני השכנים באמת חלש יותר, כי אם אין הקשר ברור לשתי התרבויות השונות שהם צורכים אז אלה אינן שתי תרבויות שונות באמת. אם כי, בכל האמור לאגרגטורים, איני בטוח שהשליטה הולכת אליהם בטווח הארוך. הביזור חזק מדי וגם הענן אינו נצחי.
    מה שכן כדאי להוסיף, הוא שהתהליך הזה מחזק את הדת, בבחינת אי של משמעות, שלא ניתנת לשעתוק אותנטי. ובמידה קטנה יותר, גם את הספרות, המספרת סיפור ועל כן הפרגמנטים שלה תלויי הקשר יותר מאשר המוסיקה

  • בועז  On ינואר 29, 2012 at 10:22 AM

    לאילה ודוד – גם מדבריכם למעשה נובע שבתחומים מסויימים שיש להגדיר מחדש מהי יצירה, או מהו קונטקסט של יצירה, ואני מסכים. אין ספק שמוסיקה, למשל, נצרכת היום בצורה פרגמנטלית מאוד ביחס למשל ל"אלבום" או ה"דיסק" של פעם. אבל בגישה שלכם למהי יצירה מוסיקלית יש משהו מעין-דתי אפילו שקשה להתייחס אליו עניינית. כאילו שקיימת איזו קדושה ב"אלבום" של פעם וברגע שמפרקים אותו לשירים וצורכים רק אותם "בלי קונטקסט" היצירה נפגמה והיא עכשיו מבוטלת איכשהו. לא רק שזו טענה מקובעת בעיניי, היא גם סותרת כבר איך שהרבה יוצרים בעצמם רואים את הדברים היום. הרבה יוצרים של מוסיקה פופולרית הספידו כבר וקברו את ה"אלבום" גם באופן שבו הם פונים אל הקהלים שלהם. מסיבות רבות ושונות, חלקן כלכליות גרידא, התפתח ה"אלבום" והיה הפלטפורמה המרכזית ליצירה וצריכה של מוסיקה במשך כארבעים או חמישים שנה, לא הרבה יותר מכך.
    אבל כמו שאתם אולי יודעים, בעשורים שקדמו לכך, בשלבי ההתפתחות של טכנולוגיית הפצת המוסיקה (רדיו, תקליטים מוקדמים) המצב במובנים מסויימים למעשה היה דומה יותר להיום דווקא: שירים בודדים "נטולי קונטקסט" היוו את המוצר המוסיקלי, גם של אמנים גדולים. "האלבום" כאשר נולד היווה בסך הכל דרך לאגור כמה שירים יחד. בהמשך זה השתנה. אני ממש לא היסטוריון של מוסיקה פופולרית, אבל ה"אלבום"/"תקליט" כפי שאנחנו מכירים אותו הבשיל כפלטפורמה בעלת משמעות (קונטקסט) רק רק בשנות השישים בעצם. התפיסה של "אלבום" אם כן שייכת בסך הכל לשלב ביניים של התפתחות המוסיקה הפופולרית. העידן הזה עבר, וזה נכון לתחומים אחרים.

  • עוגיפלצת  On ינואר 29, 2012 at 9:04 PM

    מרתק.

  • ז'ניה  On ינואר 30, 2012 at 7:45 AM

    אילה את מצטטת נהדר אבל למען ההגינות אולי תגידי ממי: ג'רון לניר.
    Creativity requires periodic, temporary "encapsulation" as opposed to the kind of constant global openness suggested by the slogan "information wants to be free." Biological cells have walls, academics employ temporary secrecy before they publish, and real authors with real voices might want to polish a text before releasing it. In all these cases, encapsulation is what allows for the possibility of testing and feedback that enables a quest for excellence. To be constantly diffused in a global mush is to embrace mundanity.
    http://www.amazon.com/You-Are-Not-Gadget-Manifesto/dp/0307269647

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: