Monthly Archives: פברואר 2012

על "הקומדיה התל אביבית", מאת יובל בן-עמי, הוצאת "אחוזת בית"

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

יובל בן-עמי כתב ספר אוטוביוגרפי קולח, כן, משעשע ונבלע בגמיעה, על הבוהמה הספרותית התל אביבית של שנות האלפיים. הספר נפתח בחוסר מנוח של גבר צעיר כבן שלושים אך כבר נשוי. משם הוא ממשיך לפרידה מאשתו, תוצאת חוסר המנוח המוזכר, ולצלילה מצפון העיר לתוך עולם השירה הצעירה שבדרומה ולהתאהבויות שונות במשוררות או במוזות משוררים. המשוררים, המשוררות, המוזים והמוזות, מופיעים כאן בשמם המלא ומוסיפים עניין לקוראים המכירים את הנפשות הפועלות. לבסוף ממשיך בן-עמי לגילוי תשוקתו ללבישת בגדי נשים, תשוקתו של גבר סטרייט חשוב לציין, תשוקה שמתוארת כאן באומץ ובחן אם כי לאו דווקא בעמקות מיוחדת (וזו תופעה פסיכולוגית מרתקת שמשוועת לקצת עומק).
יש בכתיבה של בן-עמי אירוניה והומור דקים ומשובבי-נפש במידה, אירוניה והומור דקים שהנם כמעט נוסחתיים בכתיבה של הדור הצעיר התל אביבי, מרועי צ'יקי ארד ועד עודד כרמלי. אלה הומור ואירוניה הרבה פחות תוקפניים וצורבניים מאלה של עוזי וייל או קסטל-בלום, הנציגה הגדולה של הדור הקודם בספרות העברית, דור שנות התשעים, ואני מעדיף אותם בהרבה. אני מעדיף אותם בהרבה כי הם ויטליים ואינם מעודדים אימפוטנציה, כפי שהיו האירוניה המיואשת וההומור השחור של בני הדור הקודם.
הניסיון של בן-עמי בכתיבת ספרי תיור (הוא כתב כמה כאלה) מסייע לו להתבונן בסצנת השירה התל אביבית העכשווית בעיניים משתאות, עיני תייר. בן-עמי הנו, לפי עדותו, תייר בורגני, בורגני-לשעבר, בבוהמיה. התיירות הזו הופכת אותו למשקיף שמזהה נכונה את מיוחדות התופעה. אבל מה שנעדר מהספר הוא ההדגשה שהבוהמה התל אביבית העכשווית היא לא רק תופעה משעשעת, אלא סוג של נס, תופעה סוציולוגית חשובה ביותר. כי הבוהמה, ובייחוד הבוהמה הספרותית, לא הייתה קיימת בתל אביב בשני העשורים שקדמו לשנות האלפיים. מדובר ברנסנס מפתיע מאד. גם אני הייתי פעם תייר בתל אביב, בשנות התשעים, וחוויית התייר שלי הייתה של אכזבה עמוקה מהיעדרה של בוהמה, מהפיכתה של העיר העברית הראשונה לעיר יאפית מסריחה ונטולת עניין כלשהו בספרות ובטח שלא בעברה הספרותי המפואר, בחיים הספרותיים הדי סוערים שהתנהלו בה משנות השלושים עד שנות השבעים.
במרוצת הרומן הווידויי בן-עמי מתאר כמה מהסערות שהסעירו את ביצת השירה התל אביבית בשנים האחרונות. פרשת צאלה כ"ץ, המשוררת המומצאת ששיריה כיכבו בכתב העת התל אביבי “מעיין”; יהודה ויזן ועודד כרמלי, המשוררים הצעירים, שהטמינו דמה של מטען-נפץ בפתח משרדי עמותת השירה "הליקון", במחאה על התנהלותה האנטי-ספרותית לטענתם; הטענות כלפי אפיגוניות של משורר צעיר אחר שעוררו מהומה זוטא וכדומה. אבל למרות שהסערות הן סערות בביצה, כאמור, הרי שהופעת השירה התל אביבית היא תופעה חשובה ביותר, שהסיבות לה והשלכותיה גדולות בהרבה מאיכותם של השירים הנכתבים באותה ביצה. השירה התל אביבית הצעירה של שנות האלפיים, יותר מאשר הנה תופעה שהינה בעד משהו, כתיבת שירה, היא, לטעמי, תופעה שיצאה נגד משהו. זה מרד צעיר נגד הבורגנות והמטריאליזם המחניקים שנפלו כמו אובך על הישראליות בשנות התשעים. השירה, כמוצר רוחני שלכאורה אין שום צורך בו, "אין לו שוק", הוא המוצר המתאים ביותר להתנוסס כדגל על מרד כזה. השירה הפכה לצורת המחאה הנמרצת המועדפת נגד העבודה המנוכרת שרוב הישראלים נאלצו להתמכר לה בעשורים האחרונים. במרקסיזם מדברים על עבודה מנוכרת כעבודה שאינה נובעת מצרכיו של העובד ושפרותיה גם נלקחים ממנו עם תומה. השיר הוא ההפך המוחלט מכך. ראשית, השיר תואם בדיוק את צרכיו הנפשיים של הפועל-הכותב ונובע רק מהם. השיר לא מנוכר גם מבחינה זו שהמשורר אחראי על כל תג ותו בשירו, בניגוד למהנדס היי טק או פועל בבית חרושת שאחראי רק על פיפס מתוך מוצר כולל שלא תמיד הוא אף יודע או מבין מהו. ולבסוף, השיר גם לא מנוכר בכך שהוא אינו יוצא מתחת ידיו של המשורר עם פרסומו, בניגוד לכמעט כל עבודה שכירה, שבה אמצעי הייצור וההפצה אינם תחת ידו של העובד וגם המוצר הסופי ניטל מידיו ונמכר בשוק. השיר המודפס או המועלה ברשת אינו ממש אובד לפועל-השירה שייצר אותו. בתמצות: השיר לא מנוכר מכיוון שהוא מוצר אישי, הוא אינו נזקק לחומרי גלם שמצויים בידי בעל הון והוא גם לא נלקח מהמשורר עם תום העבודה. במילותיו של המשורר הלאומי: נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר, נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא.
כך שהשירה התל אביבית הצעירה היא הרבה יותר משירה. היא מחאה. ובפרפרזה על אותו משורר גדול: אם יש את נפשך לדעת את המעיין ממנו שאבה המחאה התל אביבית של הקיץ האחרון את תעצומותיה – סורה אל בית המדרש הישן נושן של השירה.
כך שיובל בן-עמי כתב על חוויותיו המשעשעות כתייר על מורדות הר ירוק וססגוני, מבלי להרגיש שזה בעצם הר געש פעיל; הוא כתב קומדיה תל אביבית מבלי לשער שהיא פרק בדרמה ישראלית גדולה בהרבה, הרת משמעות ותוצאות.

הערה על יהושע קנז

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

הערה מקדימה: מאמר זה נכתב לפני ההכרזה על נתן שחם כזוכה פרס ישראל השתא. שחם הינו סופר מוערך בעיניי ואהוב עלי כך שמאמר זה לא נכתב כנגד זכייתו

הסיבה ההגיונית היחידה שבגינה לא ניתן עדיין ליהושע קנז פרס ישראל היא שחברי הוועדות השונות אולי חשבו שהפרס כבר ניתן לסופר המרכזי. אבל הפרס טרם ניתן ואת השערורייה הזו טוב לתקן במהרה. הקריירה הספרותית של קנז יוצאת דופן. מפרסום ספרו הראשון, “אחרי החגים", ב-1964, ועד, פחות או יותר, פרסום "התגנבות יחידים", ב-1986, היה קנז "סופר לסופרים", סופר שבמעגלים הפנימיים של הספרות הכירו בכוחו, אך כזה שטרם הגיע לתודעתם של עשרות אלפי קוראים כמו כמה מעמיתיו בני דורו. דורו של קנז, דור ילידי שנות השלושים פלוס מינוס, הוא הדור הפורה ביותר בספרות העברית החדשה, אחרי דור ילידי שנות השבעים והשמונים של המאה ה-19 (ביאליק, טשרניחובסקי, ברנר, גנסין, שופמן, עגנון ועוד). מקרב בני הדור המופלא הזה (עוז, יהושע, שבתאי, אפלפלד, קניוק, זך, חנוך לוין ועוד), לטעמי, קנז ושבתאי יצאו בחשבון היסטורי הסופרים החשובים ביותר. מ-1986 הפך קנז למוכר במעגלים רחבים יותר ויותר, אם כי עדיין לא ברמת ההיכרות שמכיר הציבור הישראלי את חלק מעמיתיו, היכרות שיש לתלותה גם בפעילותם הפוליטית והציבורית. קנז טען בהצטנעות, שעמיתיו, עוז ויהושע, מבטאים היטב גם את עמדותיו הפוליטיות ולכן אין לו צורך להוסיף תבן לעפריים. זו אמירה מטעה. יש בקנז יסוד א-פוליטי מובהק והוא שמסביר חלק גדול מכוחו, כפי שאציע מיד.
מהלך הקריירה של קנז, אם כן, מבחינת ההתקבלות, מציג גרף שהזדחל נמוך, ולפתע, סביב 1986, זינק לערכים גבוהים ומשם רק הלך והיתלל. אבל מבחינה אמנותית גרידא הקריירה של קנז משרטטת פרבולה. לאחר התחלה מינורית, גם אם מסקרנת, זינק קנז לכתיבת שלושה ספרים שהם-הם אלה שחקקו את שמו בכותל המזרח של הספרות העברית: “מומנט מוזיקלי" (1980), “התגנבות יחידים" (1986), “בדרך אל החתולים" (1991) (כשהשלישייה הזו מייצרת פרבולה פנימית נוספת, כי "התגנבות יחידים" חשוב מצמד רעיו). אחרי שלושה ספרים אלה חלה הידרדרות משמעותית. אבל השלושה חשובים יותר מכמעט כל מה שפרסמו בני דורו.
מה ייחודו של קנז? קנז החדיר לספרות העברית תמה בעלת מסורת ארוכה-ארוכה בספרויות אירופה: ספרות העוסקת באמנים ובאמנות (את הטענה הזו אני חב לשיחות שניהלתי עם קרן דותן, שכתבה עבודת מאסטר על החניכה-לאמנות ביצירת קנז). אבל ייבוא התמה הזו למציאות הישראלית הפך אותה לשונה מעיקרה ולמעשה תרם כך בחזרה תרומה משמעותית למסורת האירופאית של רומן-האמן. בחברה מגויסת כל כך כמו שלנו בעבר; בחברה שפסקה מלהיות מגויסת כבעבר, אבל שבה, מה שמכונה "אקטואליה", הפך להיות צורת הבידור העממית ביותר; בחברה שבה המשפחתיות והשבטיות מושלות בגאון; בחברה שבה קשיי הקיום ורעשיו הצורמים הופכים את העצירה וההשתהות לצורכי התבוננות לכמעט בלתי אפשריים; בחברה שבה היכולת לחיות חיים פרטיים הייתה ועודנה יקרת מציאות – הצליח קנז להצניח את עמדת האמן-המתבונן כמו יחידת עילית בעורף האויב. ההישג המזהיר של "התגנבות יחידים" נעוץ בהחדרתה של העמדה הזו, עמדת האיש הפרטי המתבונן בחברה שלתוכה הושלך בהזרה אסתטית, בסקרנות מרוחקת, בגועל או במשיכה פרברטית, לתוך לב לבה של הישראליות החונקת, השבטית, האחוקית והאידאולוגית: השירות הצבאי. גדולתו של קנז היא, אם כן, הא-פוליטיות שלו. ולהבה של הא-פוליטיות הזו כפול. הוא אינו מופנה רק כנגד מה שבקיצור אכנה כאן עמדות "ימניות". כלומר להבה של הא-פוליטיות הזו לא מבקש לבתק או לרופף רק את כבלי האידאולוגיה הלאומית-הציונית. להבה האחר של יצירת קנז מופנה כנגד העמדות הפוליטיות של השמאל (ואין זה משנה אם קנז עצמו הוא "שמאלן" בחייו הפרטיים). כי השמאל הישראלי הלוהט אינו פחות אידאולוגי וקולקטיבסטי מהימין הישראלי. גם הוא רואה את חזות הכל בפוליטיקה; ססמתו היא “הכל פוליטי”. אם הימין סבור שישראלי צריך להיות מסור ללאומיותו מעל הכל, הרי שהשמאל סבור שישראלי צריך להיות מסור למלחמה בלאומיות הימנית הזו מעל הכל. כל מי שנסוג לחיים הפרטיים, לפי השמאל והימין כאחד, הוא משתמט ואסקפיסט. גדולתו של קנז הייתה הצבת עמדת "החיים הפרטיים", בגילומם המהוקצע והקריר ביותר: עמדת האמן, בתוך המציאות המיוזעת שלנו. כיניתי את עמדתו של קנז א-פוליטית. אבל לחלץ את היחיד מציפורני החברה היא בעצם עמדה פוליטית חשובה ביותר.

על שלמה ארצי ועל שעות העבודה

פורסם במוצש של מקור ראשון

ארצי ואיינשטיין

קצת סתמי השיר החדש שכתב שלמה ארצי לו ולאריק איינשטיין. שילוב המילה "אינטימיים" בשיר (“האם אתה זוכר רגעים אינטימיים") – סימן היכר של ארצי, המקביל לשימושו היחידאי כמעט, או אף לא כמעט, בשירה המולחנת הישראלית, בחודשי השנה הלועזיים (“חום יולי אוגוסט"); שימוש שהיה בו תמיד, למרות הטריביאליות לכאורה שלו, משהו מתריס, אורבני-מתוחכם-חילוני, משהו מקורי למעשה – נחווה כאן כחשוף, כניסיון של המאסטרו המבוגר לשחזר את הטריקים שלו מהעבר. ביטוי הרגש והרגש הרומנטי הבלתי מתנצל (למשל, “האם לבך בוכה מאושר וכאב”) – אחרים, לא אני, סבורים שזו רגשנות ותולים בה, במודע או בלא מודע, תלי תלים של ביקורת על ישראליות רגשנית ולא ביקורתית (המקבילה בשירה המולחנת הישראלית ל”יורים ובוכים”) – לא חודר כאן ממש. גם הוא נחווה כאוטומטי, כנוסחתי. אבל השיר הגרוע יחסית לא מוריד את ההערכה שלי לשניים. ואני מעריך הרבה יותר את ארצי מאשר את איינשטיין. במילייה שלי זהו סוג של כפירה ומשול הדבר להכרזה שאתה אוהב סטייקים בוועידה של טבעונים (או ההפך). הגבה מורמת לנוכח הצהרה כזו עד שהיא מתמזגת בפוני ממש. אבל כן, אני אוהב את שלמה ארצי! אוהב יותר מכל זמר אחר, בארץ או בחו"ל, פרט לשלום חנוך. אך את חנוך איני אוהב יותר. ארצי, בצד היותו תמלילן בחסד (כל הפטפוטים על עמימות הטקסטים שלו, בעיקר המוקדמים, מעידים על אי הבנת הסוגה בה הוא כותב, שהנה, בפשטות, שירה; נכון, לא תמיד כזו שהייתה עומדת בזכות עצמה ללא הלחן) ומלחין גאוני, הוא אדם אינטליגנטי שמעז להרגיש. ואנחנו, האינטליגנטים המתוחכמים ומתחכמים, צריכים תזכורת לעולם הרגש מדי פעם. כשנפרדתי, לא מצאתי טוב לנפש הכאובה, אכן גם לרחמים העצמיים המרירים-מתוקים, מהשיר "וכבר עבר די זמן" מ"תרקוד" (“בעיר הזאת יש אלף נערות אולי/ רק אני גר לבד עם כלב ששומר עלי”). וכשאני מהרהר באבי ז"ל, אני עושה זאת לעתים לצלילי "ארץ חדשה" (“חברים למין מסע כזה בחורף כבר חסר לי/ אבי ישן זקן ומסתגר"). האינטואיציה שלי בגיל 20, אני חושב היום, הייתה נכונה. לא רק הרמזים לחיים אורבניים-ארוטיים מתוחכמים קרצו לפרובינציאלי הקט שהייתי. מדובר ביוצר ענק. אחד מכמה עשרות ישראלים (ביניהם: יעקב שבתאי, יהושע קנז, ס. יזהר, שלום חנוך, אפילו אורי זוהר הבמאי) שבשבילם שווה להיות כזה, ישראלי. אני הולך כעת לתפוס מחסה, כי כאמור זו אהבה אסורה, שאינה זוכה לאמפתיה ולפיכך נשארים רבים מהמאוהבים בארון. רק אומר שבהזדמנות אולי אפרט יותר מדוע ארצי הוא יוצר חשוב כל כך.

ויענונו בעבודה קשה

אחד הפרדוקסים הגדולים של העידן שבו אנחנו חיים הוא שאנחנו עובדים הרבה יותר זמן מאשר הורינו והורי הורינו. כל הדיבורים על "קדמה", שבמילא הנם מפוקפקים ואידאולוגיים פאר-אקסלנס (“אידאולוגיים” במובן המרקסיסטי, כלומר כוזבים; דיבורים שנועדו ליפות בדיבורים יפים מציאות מכוערת), מקבלים משנה אירוניה לנוכח העובדה שרבים בתוכנו עובדים שעות ארוכות, הם ובני/בנות זוגם, יותר מהוריהם, ושהעבודה אינה מותירה להם כמעט פנאי לחיות: לבלות עם משפחותיהם וחבריהם, לבלות עם עצמם. מה "קדמה" בדיוק בזה? האם העובדה שהם יושבים 12 שעות ביום מול מחשב ולא שמונה שעות מול מכונת כתיבה?
אבל כיצד ניתן להבין זאת באופן פסיכולוגי? האם האנשים עיוורים? האם אינם רואים שהסדר הקיים עובד עליהם בעיניים? סוחט מהם את המיץ כמו מלימון משומש? או שהם פטליסטים וסבורים שאי אפשר לשנות את המצב, שככה זה? אנחנו אכן גם עיוורים וגם פטליסטים. אבל יש עוד גורם שמוביל לגישה הצייתנית הזו. חלק מאנשים, חלק מאיתנו, מפחד פחד מוות מהפנאי. הפנאי יחשוף את הריקנות של חיינו, את זה שאין לנו בעצם מה לעשות בהם. הפנאי יעלה כמו גאות את כל החרדות והפחדים שהעבודה מסיחה את דעתנו מהם. אנשים מפחדים פחד מוות מהחירות ולכן מתמסרים לשעבוד.

הערה קטנה ומעניינת של מתיו ארנולד

הנה כאן

הערת הבהרה על עוקצנות שהפניתי כלפי מנחם פרי ותוצאותיה

ביקורתי החיובית על "כשהלילה", שהוציאה "הספרייה החדשה", כללה פתיח עוקצני, ברוח טובה אמנם, על העורך פרופסור מנחם פרי. פרי נפגע מהפתיח הזה ( הנה כאן) ואני מצר על כך. אני מפרסם כאן את התגובה שכתבתי לרשימתו של פרי שכללה התייחסות לנושא (ותפורסם, אני מניח, באתר "הספרייה החדשה" בקרוב):

"אני מצר על כך שהערתי בפתיח הדברים לביקורתי נחוותה כעלבון גדול כל כך וכיריקה. אקח זאת בחשבון בפעמים עתידיות.
עולם הספרות משול לדשא גדוש ממטרות שבו יורקים וסובלים יריקות כפעם בפעם. אפילו מבקרים, תארו לכם, סובלים מיריקות כאשר, למשל, ביקורותיהם נחשבות לגרועות ולשטחיות כאשר אינן הולמות את טעם המבוקר או העורך ולטובות רק בהתאימן לטעם זה. אני פיתחתי סוג של חסינות לביקורות הביקורות שלי, שאינן עדינות תמיד בלשון המעטה, ולפיכך אולי הרשיתי לעצמי עוקצנות יתירה ברוח טובה. אך גם את הערכתי הרבה לפועלו של מנחם פרי הכנסתי ל"הכנסה" שלי. מבקרי המבקר – שפועלו ודאי קטן לאין שיעור אבל בכל זאת, לא יפה, הוא הרי מנסה כל כך וכמיטב יכולתו – לא מעניקים לו תמיד חסד כזה.
ספציפית, מה שעורר אותי לעוקצנות היא המחשבה שיש סופרים מעניינים מאד מחוץ לאיטליה שטרם תורגמו כמו שצריך לעברית: מרטין איימיס, למשל. חוויאר מריאס, למשל. סלין – לבטח. או סופרים אמריקאיים גדולים שראויים לתרגום מחדש (את אוגי מארץ' לא ניתן לקרוא בתרגום הקיים ונורמן מיילר לא מתורגם בחלקו הגדול).

בכל אופן, אולי אכן כדאי להפחית מעט את יריקותינו ואני אעשה חשבון נפש בעניין הזה. מאידך גיסא, הסכנה של הביקורת הישראלית היום אינה דווקא ריבוי הרוק המוטח אלא הרוק הנובע מפעולה אחרת הנעשית בלשון: לקקנות. אז אולי נתיר לעצמנו מעט לירוק ולחטוף רוק? אני מוכן לחטוף לא מעט אם יתירו לי להחטיף מעט… יש משהו בריא בזה למערכת ספרותית, כל עוד לא חוצים את הגבול.

שוב, אציין ביתר בירור את הערכתי הרבה והכנה לפועלו של עורך (ולא מו"ל!) "הספרייה החדשה". את אשר יעריך – יוכיח, זו הייתה אחת מסיבות העוקצנות בביקורתי".

שתי הערות על המסורת ההגותית האנגלו-אמריקאית

הנה כאן

על "כשהלילה", מאת כריסטינה קומנ'ציני, "הספריה החדשה" (תרגום: אלון אלטרס)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

למנחם פרי מ"הספרייה החדשה" יש חוש עסקי לא רע. הרי זו מן המפורסמות. דוגמה נוספת שלו היא מיתוג חטיבה נכבדת מספרות התרגום של הוצאתו כ"ספרות איטלקית איכותית שנכתבת בידי נשים". האם זה מקרי שאחרי שהפכו, בתיווכה של "הספרייה החדשה", שתי סופרות איטלקיות מצוינות, בנות אותו דור (שנות העשרה של המאה ה-20), אלזה מורנטה ועמיתתה הטובה ממנה לטעמי, נטליה גינצבורג, למוכרות כל כך לציבור המשכיל בארץ, מצטרפות אליהן בשנים האחרונות, ובאותו תיווך עצמו, שתי סופרות איטלקיות נוספות, גם הן בנות אותו דור (ילידות שנות החמישים; כך היא, כנראה, גם פרנטה שנותרה אנונימית)? הסופרות הן אלנה פרנטה וכעת כריסטינה קומנצ'יני. כמדומה, אתה ממש יכול לשמוע את עבודת המיתוג הנמרצת שנעשתה כאן, באחד מחדרי המוח של העורך רב הפעלים, שם ישב בא כוחו העסקי של איש הספרות השנון ותוך כדי שהוא מחכך את ידיו בהנאה עצמית הכריז: “הם, ואולי דווקא 'הן', ייקנו את זה כמו לחמניות טריות, ייקנו אותן כממשיכות של מורנטה וגינצבורג, למעשה, כאילו החזרנו את גינצבורג ומורנטה לחיים אחרי שלדאבון הלב המוות הביא לתוצאה לא רצויה: פרישתן מהכתיבה". אבל העוקצנות שלי נאמרת כאן ברוח טובה. "ימי הנטישה", של אלנה פרנטה, הוא ספר מצוין וחריף מאד, העוסק בנשיות פגועה בעקבות נטישת גבר. ואילו "כשהלילה", הרומן שלפנינו, שהנו אמנם ספר הרבה פחות מרשים מ"ימי נטישה", הוא בכל זאת רומן מוצלח, העוסק הפעם בצד אחר של הנשיות: הסירוב להיות אם, או "אם טובה דיה", כלשון הפסיכואנליטיקאי דונלד וויניקוט (בתימה זו עוסק גם ספר אחר של פרנטה שטרם קראתיו).
הסיפור, המתרחש בחלקו הגדול בשנות התשעים כמדומה, מסופר באופן מעניין כשני מונולוגים שזורים זה בזה, כך שלכל מונולוג מוקדש פרק, פסקה, ובהמשך כמה משפטים בלבד או אף פחות – והם נמסרים כך לסירוגין. נושאי המונולוגים הם מרינה, איטלקייה צעירה ממוצא צועני, נשואה ואם למרקו בן השנתיים, ומנפרד, בן כארבעים, מדריך טיולים באלפים האיטלקיים, שאשתו נטשה אותו ועברה לעיר עם ילדיהם. מרינה מגיעה לחופשה בכפר האלפיני, במצוות רופאו של בנה, ומתארחת בביתו של מנפרד. מרינה היא אישה פשוטה יחסית, מזכירה יותר את גיבורותיה הנוירוטיות, הזעיר-בורגניות והמשכילות-למחצה של נטליה גינצבורג, מאשר את גיבורתה המשכילה והבורגנית יותר של פרנטה. יחסה לאמהותה ולפיכך לבנה אמביוולנטי ביותר. בשני מקרים לפחות היא אף איבדה את עשתונותיה ובהתקף זעם על בכיו הלא פוסק של הבן ובעצם על אות הקלון שהדביק לה (“אם”), כמעט והסבה לו נזק. למקרה השני, והחמור יותר, שהתרחש בחודש בהרים שבו מתרחש עיקר הספר, היה מנפרד חצי-עד. כלומר הוא מנחש מה אירע מתוך שמיעה אך לא מתוך וודאות גמורה. זעמו של מנפרד ניצת. האישה הזו מסוכנת לבנה והוא נחוש להוציא מפיה את האמת ולגרום לכך שבנה של מרינה יילקח ממנה. זעמו של מנפרד ניצת לא סתם כך. מנפרד הוא שונא נשים, אך כמו כמעט תמיד שנאת נשים (או גברים) היא השם שאנחנו נותנים לשילוב בין תלות מועצמת, כעס ופחד ביחס לבן המין הנגדי. מנפרד כועס כמובן על אשתו שנטשה אותו. אך יחסו כלפי נשים מושפע מהמאורע המכונן של ילדותו וחייו והוא נטישתה של אמו, אחריה היה כרוך במיוחד, ועזיבתה את הכפר האלפיני בלוויית תייר אמריקאי שהתאהבה בו. כעת, יש משהו "פאזלי" כמעט מביך – כלומר פין של חלק סיפור אחד המותאם בקלות רבה מדי לניקבה של חלק הסיפור האחר – באופן שבו מפגישה קומנצ'יני בין האם שמבקשת להיפטר מבנה והגבר שאמו נטשה. זה הופך את מעשה האמנות כאן לקל מדי, סוג של "דאוס אקס מכינה" שעומד בתשתית הרומן. ועם זאת, קומנצ'יני מצליחה לרגש מאד בתהפוכות שעוברות על שתי דמויותיה הראשיות: הן למדות במפגשן החזיתי לסלוח לאחרים ולעצמן ולמצוא אולי תיקון לפצעי חייהן: זו לאמהותה וזה לנטישת אמו וליחסו לנשים.
המתח הבסיסי של הרומן מורכב מהמתח הארוטי שנגדש בין מנפרד למרינה ומהשאלה האם יצליח לחלץ מפיה הודאה בכך שהיא סיכנה את חיי בנה. שילובם המתהדק של מונולוגי השניים הוא מקבילה צורנית נאה לאותה משיכה מתעצמת ביניהם. ואף על פי שהסופרת מעט עוזרת להתפתחות הרומן ביניהם, בהתערבות מזרזת ומעט גסה, ואף על פי שהסוף של הרומן מעט הוליבודי, כלומר סוף של סרט הוליבודי "איכותי" (לא התפלאתי לקרוא שהסופרת היא גם בימאית), הרי שהתוצאה היא רומן מושך לקריאה שעוסק בסוגיות חשובות וטעונות (הקושי באמהות, שנאת נשים) וזאת הוא עושה בלוקיישן האטרקטיבי של האלפים האיטלקיים המושלגים.

* באתר "הספרייה החדשה" השיבו לי כגמולי בעוקצנות ברוח טובה והעירו על שתי טעויות שנפלו בטקסט המקורי ותוקנו כעת.

שונות

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

טלוויזיה, ספרות ובני אדם

אחד מיתרונות הקריאה על פני הצפייה בטלוויזיה נעוץ בנוכחות האנושית המועצמת שהטלוויזיה, מטיבה, כופה עליך. הייצוג הישיר של הטלוויזיה, ייצוג איקוני, כופה על הצופה נוכחות אנושית המזכירה במידה מקסימלית את הנוכחות האנושית שבעולם האמתי. אנשים בעלי נפש אנינה ומסובכת זקוקים פעמים רבות לבדידות. אנשים בעלי נפש אנינה ומסובכת מתקשים משום כך לפעמים לצפות בטלוויזיה פשוט משום שניבטים ממנה עוד אנשים. לצפות בטלוויזיה הנו בעבורם להשתתף במסיבה רעשנית. וכל מי שהשתתף אי פעם במסיבה כשרק רצה להיות עם עצמו יכול להבין עד כמה זו חוויה לא נעימה. אנשים בעלי נפש אנינה ומסובכת זקוקים פעמים רבות לבדידות. אך לא תמיד הם זקוקים לבדידות דוממת וריקנית. הקריאה בפרוזה, בדומה לטלוויזיה, מפגישה אותם גם כן עם אנשים. אולם מכיוון שאלה אנשים שיוצרו בעמל רב על ידי עינם המביטה ומוחם המפענח של הקוראים, הרי שאלה לא ממש אנשים אחרים, הם שלוחה של "האני", מתוך כך שאותן "דמויות" יוצרו בעבודה שתובעת הקריאה ביחס לצפייה הפסיבית-יותר במסך הקטן. אם הגיהינום הוא הזולת לפעמים, הרי שכף-הקלע היא הטלוויזיה.

ספרות ופילוסופיה

כשהייתי בשנות העשרים שלי – וזה היה, ילדים, בחלקו, במאה שעברה! – רחשתי בוז חרישי כלפי הפילוסופיה וגאווה גלויה בספרות. הפילוסופיה נראתה לי עסק חיוור ותלוש שאינו עומד במבחן הקונקרטיות של הספרות. הספרות היא החיים ואילו הפילוסופיה היא צלליהם. הפילוסופים היחידים שעניינו אותי היו האקזיסטנציאליסטים וגם אותם, כלומר את פעילותם ההגותית (ולא הספרותית), למעט ניטשה, לא קראתי לעומק. ניסיתי אמנם את קירקגור, שהייתי אמור לאוהבו לפי כל המאפיינים שיוחסו להגותו בספרות המשנית שקראתי עליו, אך מעולם לא התחברתי אליו ממש, הוא נותר עבורי איזו הבטחה שלעולם אינה מתממשת (וזה נכון, אגב, עד היום). היחידים שעניינו אותי היו האקזיסטנציאליסטים וזאת בדיוק על שום כך שהם דיברו בשבחה של ההתנסות הקונקרטית בקיום ולפיכך גם ראו בספרות כלי-ביטוי ממדרגה ראשונה שהולם את הפילוסופיה שלהם. ואכן, חלקם היו סופרים גדולים (סארטר וקאמי, למשל). כשקראתי את שכתב קאמי בפתיחת "המיתוס של סיזיפוס" (“בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדי לחיות את החיים האלה, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה. שאר השאלות, אם לעולם שלושה ממדים, אם לרוח תשע קטגוריות או שתים עשרה, באות אחר כך. כל אלה משחקים", תרגום: צבי ארד), הנהנתי במרץ. “כל אלה משחקים"; כלומר, כך חשבתי, כל מה שהינה הפילוסופיה. על מהות החיים, ובעקבות כך על טעמם או חיובם, מלמדת הספרות יותר מאשר כל חקירה מופשטת.
אבל בשנים האחרונות אני חש רעב גדול לפילוסופיה דווקא. ואף מנסה להשקיטו בקריאה פילוסופית בשעות שאינן יום ואינן לילה ואני מעט פטור בהן מדאגות היומיום. יש כמה סיבות לרעב הזה. אבל בהקשר של העימות בין הפילוסופיה לספרות, ישנה סיבה אחת עיקרית. ריבוי הספרים הרואים אור ושאת חלקם אני קורא, יוצר אצלי תחושה של חוסר-משקל של היצירה הבודדה. עצם הריבוי מלמד על – אם להשתמש בשפה פילוסופית – ה"קונטינגנטיות" של היצירות, כלומר על אי-הכרחיותן. פתאום מקור כוחה של הספרות, הקונקרטיות שלה, מתגלה לי גם כמקור חולשתה: התמקדותה בצירופים השונים והאינסופיים שבמציאות על חשבון חתירה להבנת עקרונותיה.

חינוך לסולידריות

ביום לחוץ במיוחד בשבוע שעבר תכננתי בשעה מדויקת, היחידה שהייתה פנויה אותו יום, ללכת לדואר ולקבל חבילה שציפיתי לה מאד. דוהר ברחובות העיר הגעתי לדואר אך הוא היה סגור. השביתה! טפחתי על מצחי. ובין רגע הפכתי לאחרון הראקציונרים: איזו מדינה! ביורוקרטיה עצלה ושביתות מופקרות! צריך לעשות כאן סדר ומהר!
אבל לכל אדם יש גם יצר טוב, ברוך השם. נזכרתי שהשביתה היא לטובת עובדי הקבלן. לכל אדם יש יצר טוב, ברוך השם, ואם לא יצר טוב אז אינטרס עצמי: נזכרתי שגם אני סוג של עובד קבלן.

הרהורים בעקבות קריאת "עד שיום אחד", של שמי זרחין ("כתר")

כאן מופיעה הרשימה

על "טירזה", של ארנון גרונברג, הוצאת "ספריית פועלים" (תרגום מהולנדית: רחל ליברמן)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

מה שקרה לי עם הספר הזה לא קרה לי הרבה. 350 העמודים הראשונים נקראו בהנאה רבה ואף בהתפעלות. אך 50 העמודים האחרונים הרסו מבחינתי את הספר. זה לכאורה לא הוגן. יכולתי לכאורה לומר שאם קרוב ל-90% מהרומן הם טובים מאד לא יכולים קצת יותר מ-10% שלו להרוס אותו. לכל היותר יכולתי לומר שהם העבו על התרשמותי. אבל אצלי זה לא עובד כך. רומן טוב יוצר אצלי בתודעה, בד בבד עם חקיקה בה של טקסט מוצלח, גם דמות של סופר אשף. זו לא דמות קונקרטית. זה לא ארנון גרונברג הביוגרפי. זו דמות שהקורא, במקרה הזה אני, יוצר בדמיונו מתוך הטקסט. דמות של סופר אשף ומשרה ביטחון שעליו אני יכול להישען בבטחה. אולם מרגע שנחשף פגם משמעותי בטקסט, משול הדבר לפגם אישיותי שלפתע נחשף בדמות של אדם שאנו מכירים, מוקירים ואף מעריצים. הקסם פג בבת אחת. האדם חדל להיות האישיות הפלאית שדמיינו שהנו. הוא הופך להיות בשר ודם כמונו. ועל בשר ודם כמונו אי אפשר להישען. אנחנו מנסים ללמוד לעשות זאת בחיים – אבל בספרות איננו (אני) מוכנים להתפשר.
הסופר, ארנון גרונברג, בן ארבעים ואחת, הוא מבכירי סופריה של הולנד היום. גרונברג הוא סופר ואינטלקטואל פורה, שזה כבר התרגום הרביעי של ספר פרי עטו לעברית. קראתי בעבר את ספרו "מבקש המקלט", שעשה עלי רושם גדול. ספר פסימי-שופנהאוארי חסר פשרות. את גרונברג ניתן לשייך לגל של סופרים צעירים או צעירים יחסית, גל שניתן לכנותו הניהיליזם האירופאי החדש (חדש ביחס לניהיליזם האירופאי של מפנה המאה העשרים). לגל הזה שייכים סופרים כמו וולבק ואמילי נותומב, ובדור המבוגר יותר אלפרידה ילינק, תומס ברנהרד ואולי פטר הנדקה. הכתיבה של הסופרים הללו סטירית-קומית וחומצתית, הם מתבוננים בחברה ואף ביחידים במיזנטרופיות, יש להם משיכה אל המגעיל ואל הייאוש. אך מהעיסוק בדוחה, ברקוב ובמדכא עד עפר, הם יוצרים קתרזיס מיוחד אצל הקורא. הקורא מתחייה אחרי מותו-כביכול בזמן הקריאה, כמו אותם אלים מיתולוגיים שיורדים לשאול על מנת לעלות ממנה בכוחות מחודשים. במובן הזה הניהיליזם הזה, חשוב לומר, הוא חלק מהתרבות, למרות שהוא בז לה כל כך לכאורה. לספרות הזו יש תפקיד פסיכולוגי-חברתי מובהק. הספרות הזו מאפשרת חופשה ממוסכמות ופריקת עול השאפתנות והתקווה. בתום החופשה פורקת העול חוזר הקורא אל החברה והתרבות כשהוא רענן יותר.
350 העמודים הראשונים מציגים את הניהיליזם האירופאי החדש במיטבו. הגיבור (הרומן מסופר בגוף שלישי) הוא יורגן הופמייסטר, כבן שישים, עורך דהוי של ספרות מתורגמת בהוצאת ספרים. אשתו של הופמייסטר נטשה אותו, חסכונותיו כלו בעשן ב"קרן גידור" (מושג, שכמו רובנו, הופמייסטר מתקשה להבינו), הוצאת הספרים בוחלת בשירותיו והוא חי למעשה רק למען בנותיו, ובעיקר למען בתו הצעירה והמוצלחת, טירזה. חלק גדול מהרומן מתרחש במסיבת סוף הלימודים של טירזה, רגע לפני שבת ה-18 יוצאת עם חברה המרוקאי, שוקרי, לטיול באפריקה. הצעירים עודם אידאליסטים, אכפת להם מאפריקה, מהרהר הופמייסטר, אבל הם ייגמלו מזה. היחס לזרים בהולנד, על הגזענות הכרוכה בו, העסיק את גרונברג גם ב"מבקש המקלט". כאן הופמייסטר מתעקש לכנות את שוקרי מוחמד עטא, שמו של מנהיג מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר.אבל העיסוק בגזענות אינו צדקני ומשעמם, אלא מעמיק ומצחיק. הומור הוא הרי סוג של אינטליגנציה.
גרונברג מפליא בארסיותו ברומן הזה, שאינו נעדר חמלה עם זאת. הומור קודר נפלא מצוי בתיאור יחסיו הפרוטסטנטיים-קמצניים של הופמייסטר עם דייר המשנה בביתו. הומור לא-קודר נהדר מצוי בתיאור הכנותיו המדוקדקות של הופמייסטר למסיבה, בה הוא מייעד לעצמו את תפקיד המארח-המשרת הכנוע. האהבה החונקת שלו לבתו הצעירה מתוארת בדקות מספקת. יחסיהם המורכבים של הופמייסטר ואשתו מלאי בוז הדדי בוטה, מביך בבוטותו עד שהוא מצחיק (וזו מחמאה), אך גם קושרים את השניים באופן נואש. הוויתור הגדול של הופמייסטר על חייו, נכונותו "ללמוד למות" (רמיזה למונטיין), קתרטית. הרומן חריף מאד ואינו משעמם לרגע.
אבל אז בא הסוף ומקלקל הכל. לטובת אותם קוראים שיבחרו לקרוא ברומן, אנסה לדבר באופן מופשט שלא יחשוף יותר מדי. הקלקול בסוף מורכב מקלקול קטן וגדול. הקטן יותר הוא שהרומן הזה, שיש לו תשתית של ביקורת תרבות משתמעת מעניינת מאד, מעלה את ביקורת התרבות לגוף הטקסט לקראת סופו. הדיבור המפורש שלה מקהה את עוקצה, נחווה כשטחי וגם נראה "מודבק" לדמויות המופנמות, בהינשאו כעת מפורשות מפיהן. אבל הקלקול הגדול יותר הוא השינוי שעורך הרומן באופי הדמויות הראשיות. אלה הופכות מדמויות רגילות יחסית, אם כי נוירוטיות ואומללות, לדמויות פסיכוטיות המסוגלות לכל מעשה שלא ייעשה. פלובר כתב באחד ממכתביו שלעולם לא יכתוב על עצמו, כי גוסטב פלובר לא מעניין אף אחד, גוסטב פלובר הוא יוצא הדופן, הלא-נורמלי, ועניינה של הספרות הוא האופייני והשגור. פלובר ודאי טעה ביחס לעצמו, ויעידו מכתביו הנקראים בעניין לא פחות מהרומנים שלו (אולי יותר). אבל ככלל, אני סבור שהפתולוגי, הפסיכופתי, המופרע, הם סנסציוניים אבל מעניינים הרבה פחות מהאומללות הרגילה של חיי היומיום.