על "סטונר", של ג'ון ויליאמס, הוצאת "ידיעות ספרים" (תרגום: שרון פרמינגר)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

התופעה המו"לית המעניינת ביותר בשנה החולפת היא התקבלותו המפתיעה של הרומן "סטונר" בקרב הקהל הישראלי. הרומן, שראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים" רק בספטמבר האחרון (בתרגומה הטוב של שרון פרמינגר), מכר עד היום 25,000 עותקים. הוא נמצא כבר 16 שבועות בטבלת רבי המכר של החנויות הפרטיות, כשבארבעת השבועות האחרונים הוא במקום הראשון, 16 שבועות בטבלה של סטימצקי (שם הוא נמכר במבצע) ו-4 שבועות בטבלה של צומת ספרים (שם הוא אינו במבצע). אי אפשר כמובן להתעלם מהעובדה שהמבצעים בסטימצקי דחפו את הרומן, אבל מכיוון שהרומן נוכח בשלוש טבלאות רבי המכר (ומכיוון שיש עוד ספרים רבים במבצע) – אי אפשר לתלות את התקבלותו רק במבצעים.
מה שמעניק לניסיון-פענוח חידת התקבלותו החמה של "סטונר" מוטיבציה מיוחדת, הנה העובדה שזהו פשוט ספר טוב מאד. רומן כתוב בחומרה לא מצויה, נעדר סנסציוניות, ושנושאו, במידה רבה, אליטיסטי.
"סטונר", של הסופר האמריקאי ג'ון ויליאמס (1922-1994), ראה אור בארה"ב כבר ב-1965, אך טבע שם בים רומנים אחרים או נידף ברוח-התקופה שעיינה את סגנונו הפשוט והישיר. הוצאתו מחדש לאור ב-2003, בסדרת הקלסיקות של ה"ניו יורק ריוויו אוף בוקס", הניבה בארה"ב התייחסות ביקורתית רבה. הרומן מספר בגוף שלישי ובפשטות כמעט מתריסה, כמו-טולסטויאנית (הפשטות הביוגרפית של "ילדות, נעורים, עלומים" לטולסטוי), על חייו של המרצה לספרות ויליאם סטונר מנערות מאוחרת עד מותו בשנות החמישים. הרומן עוקב בצורה כרונולוגית קשיחה, מפליאה באי תחכומה, אחרי חיי הגיבור, הכוללים הכבשות לא צפויה בקסמי הספרות, נישואים אומללים, תככים אקדמיים, סיפור אהבה שמחוץ לנישואין, גסיסה ומוות. ישנם ברומן כמה הגיונות מאלפים על מהותה ואופייה של הפעילות האקדמית, כמו תיאור יפה מאד, תיאור התגלותי, של רגע המרה של אדם לספרות. אך עיקר מעלתו של הרומן אינה בהפרזות הגותיות או ברגעי אפיפניה, אלא דווקא ביובשנותו כביכול, בצעידה עקב בצד אגודל אחר חייו של אדם. הבינוניות-לכאורה של ויליאם סטונר, הופכת באמצעות החקירה והדרישה המדוקדקות של ויליאמס, לחד-פעמיות. אחרי מותו של סטונר ועם תום הקריאה ברומן, מעניק המחבר לדמותו הראשית חסד של אמת והופכו אכן ל"גיבור". לא הייתי מפריז ואומר ש"סטונר"הוא "רומן מושלם", כפי שטוענת אחת הביקורות האמריקאיות שבכריכתו, אבל זהו בהחלט רומן מצוין.
מניין המשיכה של עשרות אלפי קוראים ישראליים אל הרומן הזה? רומן שצאתו לאור לא לוותה בכתבה "חושפנית" בעיתונים, שכותבו אינו סלבריטאי, שקריאתו אינה דווקא קלילה ואף אינה כומסת תפניות תזזיתיות "מפתיעות" ותיאורים "עסיסיים"? מכיוון אחר: מדוע הוטב גורלו מספרים מצוינים רבים אחרים שרואים אור אצלנו ונותרים בחשכת האנונימיות?
שני מאפיינים מרכזיים של "סטונר" יכולים אולי לשפוך אור על הקושיה הזו.
הראשון הוא יושרו הקיצוני של הרומן. הדרך בה בחר ויליאמס לספר את הסיפור הנה, כאמור, לינארית במפגיע. למשל, אין כאן מצד אחד שום ניסיון מתוחכם לפתוח במה שכונה בפואטיקה של העולם העתיק "In Medias Res”, כלומר: באמצע הדברים, ומצד שני אין כאן שום ניסיון לרמז על סוד כלשהו שיתגלה בעתיד. האמצעי הראשון, שכל רומן בלשי כמעט משתמש בו (הגופה בפרק הראשון שולחת אותנו לעבר), נועד לפתות את הקורא להמשיך בקריאה וכך לגלות את מה שקרה באותו עבר. האמצעי השני, שגם הוא מצוי בטהרתו ברומן הבלשי, מפתה את הקורא בהבטחה לפתרון התעלומה בעתיד. אבל אצל ויליאמס – ההפך המוחלט. כך נפתח הרומן: “ויליאם סטונר החל את דרכו באוניברסיטת מיזורי כסטודנט לתואר ראשון, בשנת 1910, כשהיה בן 19. כעבור שמונה שנים, בשיאה של מלחמת העולם הראשונה, קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה והתמנה למרצה לספרות באוניברסיטה הזאת, ובה לימד עד מותו, ב-1956. הוא לא התקדם מעבר לדרגת מרצה בכיר, ומעטים הסטודנטים שזכרו אותו בבירור אחרי שלמדו באחד הקורסים שלו". הרומן מתחיל בפשטות בהתחלה, ולא בשום "אמצע הדברים". אך הרומן גם "מגלה" לנו מיד בפתיחה את "הסוף"! היושר הקיצוני הזה, המתבטא כבר בפתיחה, הוא ביטוי תמציתי ליושר המאפיין את מכלול הרומן (יושר שנוכח אפילו בשמו הישיר). חייו של סטונר מתוארים ללא כחל וסרק מייפים, אך גם ללא בוץ וטינופת מכערים, שסופרים משתמשים גם בהם כדי לעורר עניין. היושר הזה זכה להיענות הקוראים כי הוא מנוגד כל כך לראוותנות, למניפוליטיביות ולהפוך-על-הפוך, המאפיינים חלקים נרחבים בספרות העכשווית. במילים אחרות: סוד המשיכה של הרומן נעוץ דווקא באי-פתיינותו המופלגת.
סיבה נוספת לכוח משיכתו של "סטונר" הנה עיסוקו של הגיבור הראשי: הספרות. ויליאם סטונר נכבש בידי הספרות באופן בלתי צפוי, בהתחשב במוצאו החוואי הפרובינציאלי. הוא רואה בספרות את מרכז קיומו ומסור לה בלב ובנפש כל חייו. אני חושב שחלק מקהילת קוראי הספרות הרצינית בישראל מצאה בו סמל ודמות להזדהות אתה. הקריאה הרצינית בתרבות העכשווית הפכה לפעילות מיעוטית, פעילות לא מובנת מאליה. אנחנו נמצאים בקו פרשת מים היסטורית בה ייתכן ופעולת הקריאה תיטה לאחת משתי מגמות עתידיות. האפשרות הטובה יותר: הקריאה תחזור להיות פעילות אליטיסטית, כפי שהייתה בזמן העתיק, בימי הביניים ולמעשה עד המאה העשרים. האפשרות המלבבת פחות היא שפעולת הקריאה תהפוך לעיסוק של קבוצת מיעוט לא אליטיסטית, דומה לפעילויות-נישות אחרות בתרבות כמו חיבת רוק כבד או התמכרות למשחקי מחשב.
המיעוטיות של אוהבי הספרות יוצרת חוסר ביטחון. ויליאם סטונר, שהספרות תשוקתו, הפך להם לסמל שניתן לשאוב ממנו השראה ונחמה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני ה.  On פברואר 6, 2012 at 11:57 PM

    נדמה לי שיותר נכון להתחיל את הקריאה הלא אליטיסטית בעברית בתקופת ההשכלה, בסוף המאה השמונה עשרה, ובעולם הנוצרי אולי עם לותר, במאה השש עשרה.

  • אהרון  On פברואר 7, 2012 at 7:10 AM

    אני לקחתי את הספר בספריה, והסתפקתי בקריאת שליש ספר.
    היובש הרגשי שבהם הדברים כתובים, הותיר אותי מתוסכל.
    לא הבנתי את הדמות. לא נכנסתי למקומה. לא הזדהתי עם המתרחש אצלה.
    לא חשתי שאני גודל ומתפתח תוך כדי הקריאה.
    לא שמחתי. לא נעצבתי. לא התעלתי. לא נגעתי בשום מקום חדש.

    יושר אתה קורא לזה. לי זה הרגיש מיובש רגשית ורוחנית. וכשאני קורא את הביקורת שכתבת לא מתבררת לי התמונה יותר…

  • avivamishmari  On פברואר 7, 2012 at 12:42 PM

    אני חושבת שאתה מבלבל בין נתוני המכירה של הספר לבין התרשמות הקוראים ממנו. לא כל מי שקנה (על סמך הסופרלטיבים שעל הכריכה) גם התלהב, או השתכנע שהרומן הזה "מושלם".

    אישית אהבתי יותר את המחצית השנייה של הספר, הראשונה רחוקה מלעורר הזדהות, או לגרום לנו להבין איך התחבר בן החוואים דל ההבעה למופת שבספרות, ולמה דווקא שם מצא את ייעודו. גם לא השתכנעתי שסטונר הוא "גיבור" יותר מאשר הוא כל תיאור אחר שניתן להצמיד לבן אנוש (חדל אישים? חלש אופי? מיושן? ושמא חתרני?). בתחומים מסוימים (באקדמיה) עמד על שלו, בתחומים אחרים (חייו האישיים) ויתר בגדול, פעמיים. זו לגמרי בחירה, להביט רק על התחום האקדמי ולטעון שחי חיים מלאים. מבחינות אחרות הוא דמות טראגית.

  • אריק גלסנר  On פברואר 7, 2012 at 12:46 PM

    תודה על הערותיכם המסכימות והחולקות (בעצם רק החולקות 🙂 ).
    לאביבה – הכינוי "גיבור" אינו אומר שסטונר אינו דמות טראגית. הוא בוודאי כזה. אבל יש בו אצילות ויושר, גם אם לא מעט אימפוטנציה, כהערתך.

  • avivamishmari  On פברואר 7, 2012 at 2:01 PM

    בהחלט.

    ולתקן רושם: אני חושבת שהדברים המעניינים ברומן הזה (למשל איזו סצינה מעורפלת ויפה של נשיקה בין יריבו האקדמי לבין אשתו) הם חלק מחוסר השלמות שלו. הוא רומן מעניין וחלקים ממנו מצוינים. לא חובה לשווק אותו כ"מושלם".

  • דינה א'  On פברואר 7, 2012 at 10:00 PM

    אני קראתי את סטונר בעקבות המלצתך, וגם אהבתי את הספר מאוד מאוד, תודה רבה!

    גם אני אהבתי את הכנות והיושר, אבל מאז שסיימתי לקרוא את הספר, מה שאני ממשיכה לחשוב עליו הוא דווקא הגבורה – סוג ספציפי מאוד של גבורה: היכולת לשאת חיים כה קשים וכפויי טובה ללא רחמים עצמיים ( ובמאמר מוסגר: לדעתי רחמים עצמיים זה משהו אנושי שקיים בנו, מה לעשות, אבל דיי מביך (והרי מקור היתרון המובהק שלנו על בעלי החיים הוא בשפה, מצד שני: מאחר שהם נטולי שפה הם לא יכולים להתפלש ולהסתלסל ברחמים עצמיים, ובזה יש להם יתרון מובהק עלינו…)).

    הניצול וכפיות הטובה כלפי סטונר, ולפעמים גם ממש רשעות שהופנתה אליו (מצד אשתו ולומקס) עוברים כחוט השני בחייו, והוא תמיד נושא אותם בסבלנות, באורך רוח, בהבלגה ובאיפוק, וכמו שאתה אומר- באצילות. וחשוב מאוד: הוא אמנם לא רגיש לסבל של עצמו, אבל הוא לא אטום, הוא רגיש מאוד לסבל של אחרים: בתו, הצעירים שנשלחים למלחמה. ובזה הוא ממש ההיפוך המוחלט, תמונת הראי, של בירד מ"סולאר" שהיה רגיש לעילא ולעילא לכל אי צדק ולו הזעיר ביותר שהופנה כלפיו ואטום לחלוטין לסבל ולאי צדק איומים ונוראים שהוא גורם לאחרים (בפרט אם הם זרים. כלפי אלה שהוא אוהב הוא לעתים קצת פחות אטום), והסצנה של אכילת חטיף הצ'יפס היא לדעתי פארודיה בדיוק על התכונה הזאת של בירד.

    זה לדעתי חלק גדול מסוד הקסם של "סטונר" (ושל סטונר!) – חוסר ההתקרבנות שלו, הנשיאה בסבל בדרך שאנחנו כל כך לא רגילים לה בימינו – אנחנו כל כך לא רגילים להבלגה ולאיפוק האלה, ששכחנו שהאפשרות הזאת קיימת בכלל, וגם לדעתי ניתן באמת לשאוב ממנה השראה (והשאלה למה הוא לא עזב את אשתו, או למה הוא לא נלחם יותר בלומקס היא במקומה, אבל היא לא עיקרית ואפילו לא כל כך מעניינת בספר הספציפי הזה).

    לי סטונר הזכיר את אלכס, גיבור "האי ברחוב הציפורים" של אורי אורלב – מישהו שלמרות נסיבות חיים מזעזעות וכאוטיות (אצל אלכס כמובן שהרבה יותר), מצליח לבנות לעצמו- מתוך תעצומות-נפש (כפי שראיתי איפשהו שאלכס תואר כך), בגבורה ובהתעלות מעל המציאות – אי/איים של חיים אנושיים וטובים, שיש בהם תכלית ואהבה, ששווה ועוד איך לחיות בשבילם.

    וברכות על הדוקטורט, מה הנושא שלו? (ניחוש שלי: משהו שקשור לסוציולוגיה?)

  • עוגיפלצת  On פברואר 7, 2012 at 10:01 PM

    מלבד ספרות ישראלית, אני לא קוראת ספרים עכשוויים ממש, כמעט באופן קטגורי (אבל רק כמעט). האם זה עושה אותי לא "קוראת עכשווית"? עכשיו שאלתי את עצמי למה, ונדמה לי שהסיבה היא שאני חושדת בכל ספר חדש שההוצאה מקדמת בסופרלטיבים והקוראים במכירות, כמשהו שעשוי להתגלות כבלוף. נדמה לי שזה העניין. ספר ששרד את מבחן הזמן, וגם אחרי עשרים שנה נחשב טוב – אותו אני רוצה לקרוא. יש כל כך הרבה ספרים שאני רוצה לקרוא – שאני רוצה שכל אחד מהם יהיה פשוט מעולה – לא פחות!

  • אריק גלסנר  On פברואר 7, 2012 at 10:32 PM

    תודה דינה על דברייך המעניינים. הדוקטורט שלי עסק בביקורת הספרות בישראל בעשורים האחרונים אך הוא הכיל גם חלק תאורטי-היסטורי נרחב על התפתחות הפוסטמודרניות, כלומר השנים המעצבות בדיון על המושג החדש הזה (אז), בשנות הששים בארה"ב.

    לעוגי – ייתכן ואם לא הייתי תלוי לפרנסתי בקריאה של ספרות עכשווית הייתי בוחר בדרך שלך בבחירת ספרים.

  • עמית  On פברואר 8, 2012 at 12:39 AM

    מעניין אותי לשמוע למה אתה מצייר את הפיתרון האלטיסטי לטוב יותר מהנישתי? אני לא בטוח גם שיש הבדל במילא מבחינת התפיסה העצמית.

  • אריק גלסנר  On פברואר 10, 2012 at 12:02 AM

    נראה לי שיש דווקא הבדל מבחינת התפיסה העצמית אם אתה עוסק בעוד עניין או בעניין שיש לו חשיבות מוכרת גם אם לא כולם מיישמים אותו.

  • תמי  On יוני 10, 2014 at 6:53 AM

    הספר "התקבל" לפי נתוני המכירות, אבל זה יכול להעיד על רוח התק' ולא בהכרח על טיב הספר. בפתיחה יש משהו פתטי, האיש הגיע 'רק' למרצה בכיר. אולי לא שם, אבל כן בישראל, מרצה בכיר זה משכורת עתק ותנאים, כך שתלונותיו או הצטנעותו לא מובנים כשלעצמם, ואין בכתיבה כישורים שהופכים את הפתטיות למשכנעת. הסבל הקיומי בצל שכר עתק..פשוט אין בכתיבה הזו כדי להפוך את הסיטואציה לנוגעת, אני מבינה את העמדה של הקדשת החיים לספרות, אבל רגע, זה לא כזה טוטלי, החיים בצל שכר נאה, איך מישהו חוצפן מעז לפוצץ את בועת המיצג ולהזכיר זאת לכותב הנאמן ולנשמת אפו..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: