על "טירזה", של ארנון גרונברג, הוצאת "ספריית פועלים" (תרגום מהולנדית: רחל ליברמן)

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

מה שקרה לי עם הספר הזה לא קרה לי הרבה. 350 העמודים הראשונים נקראו בהנאה רבה ואף בהתפעלות. אך 50 העמודים האחרונים הרסו מבחינתי את הספר. זה לכאורה לא הוגן. יכולתי לכאורה לומר שאם קרוב ל-90% מהרומן הם טובים מאד לא יכולים קצת יותר מ-10% שלו להרוס אותו. לכל היותר יכולתי לומר שהם העבו על התרשמותי. אבל אצלי זה לא עובד כך. רומן טוב יוצר אצלי בתודעה, בד בבד עם חקיקה בה של טקסט מוצלח, גם דמות של סופר אשף. זו לא דמות קונקרטית. זה לא ארנון גרונברג הביוגרפי. זו דמות שהקורא, במקרה הזה אני, יוצר בדמיונו מתוך הטקסט. דמות של סופר אשף ומשרה ביטחון שעליו אני יכול להישען בבטחה. אולם מרגע שנחשף פגם משמעותי בטקסט, משול הדבר לפגם אישיותי שלפתע נחשף בדמות של אדם שאנו מכירים, מוקירים ואף מעריצים. הקסם פג בבת אחת. האדם חדל להיות האישיות הפלאית שדמיינו שהנו. הוא הופך להיות בשר ודם כמונו. ועל בשר ודם כמונו אי אפשר להישען. אנחנו מנסים ללמוד לעשות זאת בחיים – אבל בספרות איננו (אני) מוכנים להתפשר.
הסופר, ארנון גרונברג, בן ארבעים ואחת, הוא מבכירי סופריה של הולנד היום. גרונברג הוא סופר ואינטלקטואל פורה, שזה כבר התרגום הרביעי של ספר פרי עטו לעברית. קראתי בעבר את ספרו "מבקש המקלט", שעשה עלי רושם גדול. ספר פסימי-שופנהאוארי חסר פשרות. את גרונברג ניתן לשייך לגל של סופרים צעירים או צעירים יחסית, גל שניתן לכנותו הניהיליזם האירופאי החדש (חדש ביחס לניהיליזם האירופאי של מפנה המאה העשרים). לגל הזה שייכים סופרים כמו וולבק ואמילי נותומב, ובדור המבוגר יותר אלפרידה ילינק, תומס ברנהרד ואולי פטר הנדקה. הכתיבה של הסופרים הללו סטירית-קומית וחומצתית, הם מתבוננים בחברה ואף ביחידים במיזנטרופיות, יש להם משיכה אל המגעיל ואל הייאוש. אך מהעיסוק בדוחה, ברקוב ובמדכא עד עפר, הם יוצרים קתרזיס מיוחד אצל הקורא. הקורא מתחייה אחרי מותו-כביכול בזמן הקריאה, כמו אותם אלים מיתולוגיים שיורדים לשאול על מנת לעלות ממנה בכוחות מחודשים. במובן הזה הניהיליזם הזה, חשוב לומר, הוא חלק מהתרבות, למרות שהוא בז לה כל כך לכאורה. לספרות הזו יש תפקיד פסיכולוגי-חברתי מובהק. הספרות הזו מאפשרת חופשה ממוסכמות ופריקת עול השאפתנות והתקווה. בתום החופשה פורקת העול חוזר הקורא אל החברה והתרבות כשהוא רענן יותר.
350 העמודים הראשונים מציגים את הניהיליזם האירופאי החדש במיטבו. הגיבור (הרומן מסופר בגוף שלישי) הוא יורגן הופמייסטר, כבן שישים, עורך דהוי של ספרות מתורגמת בהוצאת ספרים. אשתו של הופמייסטר נטשה אותו, חסכונותיו כלו בעשן ב"קרן גידור" (מושג, שכמו רובנו, הופמייסטר מתקשה להבינו), הוצאת הספרים בוחלת בשירותיו והוא חי למעשה רק למען בנותיו, ובעיקר למען בתו הצעירה והמוצלחת, טירזה. חלק גדול מהרומן מתרחש במסיבת סוף הלימודים של טירזה, רגע לפני שבת ה-18 יוצאת עם חברה המרוקאי, שוקרי, לטיול באפריקה. הצעירים עודם אידאליסטים, אכפת להם מאפריקה, מהרהר הופמייסטר, אבל הם ייגמלו מזה. היחס לזרים בהולנד, על הגזענות הכרוכה בו, העסיק את גרונברג גם ב"מבקש המקלט". כאן הופמייסטר מתעקש לכנות את שוקרי מוחמד עטא, שמו של מנהיג מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר.אבל העיסוק בגזענות אינו צדקני ומשעמם, אלא מעמיק ומצחיק. הומור הוא הרי סוג של אינטליגנציה.
גרונברג מפליא בארסיותו ברומן הזה, שאינו נעדר חמלה עם זאת. הומור קודר נפלא מצוי בתיאור יחסיו הפרוטסטנטיים-קמצניים של הופמייסטר עם דייר המשנה בביתו. הומור לא-קודר נהדר מצוי בתיאור הכנותיו המדוקדקות של הופמייסטר למסיבה, בה הוא מייעד לעצמו את תפקיד המארח-המשרת הכנוע. האהבה החונקת שלו לבתו הצעירה מתוארת בדקות מספקת. יחסיהם המורכבים של הופמייסטר ואשתו מלאי בוז הדדי בוטה, מביך בבוטותו עד שהוא מצחיק (וזו מחמאה), אך גם קושרים את השניים באופן נואש. הוויתור הגדול של הופמייסטר על חייו, נכונותו "ללמוד למות" (רמיזה למונטיין), קתרטית. הרומן חריף מאד ואינו משעמם לרגע.
אבל אז בא הסוף ומקלקל הכל. לטובת אותם קוראים שיבחרו לקרוא ברומן, אנסה לדבר באופן מופשט שלא יחשוף יותר מדי. הקלקול בסוף מורכב מקלקול קטן וגדול. הקטן יותר הוא שהרומן הזה, שיש לו תשתית של ביקורת תרבות משתמעת מעניינת מאד, מעלה את ביקורת התרבות לגוף הטקסט לקראת סופו. הדיבור המפורש שלה מקהה את עוקצה, נחווה כשטחי וגם נראה "מודבק" לדמויות המופנמות, בהינשאו כעת מפורשות מפיהן. אבל הקלקול הגדול יותר הוא השינוי שעורך הרומן באופי הדמויות הראשיות. אלה הופכות מדמויות רגילות יחסית, אם כי נוירוטיות ואומללות, לדמויות פסיכוטיות המסוגלות לכל מעשה שלא ייעשה. פלובר כתב באחד ממכתביו שלעולם לא יכתוב על עצמו, כי גוסטב פלובר לא מעניין אף אחד, גוסטב פלובר הוא יוצא הדופן, הלא-נורמלי, ועניינה של הספרות הוא האופייני והשגור. פלובר ודאי טעה ביחס לעצמו, ויעידו מכתביו הנקראים בעניין לא פחות מהרומנים שלו (אולי יותר). אבל ככלל, אני סבור שהפתולוגי, הפסיכופתי, המופרע, הם סנסציוניים אבל מעניינים הרבה פחות מהאומללות הרגילה של חיי היומיום.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ערן  On פברואר 16, 2012 at 8:11 PM

    מסכים לחלוטין לגבי הקלקול הקטן, אבל לא בטוח לגבי הגדול. לי היה נדמה, כבר מהעמודים הראשונים, שיש כאן מופרעות ברורה, מובהקת, לא יומיומית בעליל (גם אם קשה היה לי לדייק בניסוח שלה), והמופרעות הזו זוכה בהמשך לכמה ביטויים מובהקים (איבי והשכן, מקרה אסטר ב-ט' וכו'). ומכיוון הפוך – הרי כל השליש האחרון של הספר מתחיל לעופף לו בטריטוריות אחרות (גיאוגרפיות ומנטאליות). אני לא בטוח (שוב) שהווידוי שלו, המגיע במהלך החלק הזה אמור להתקבל כדין וחשבון כן. כלומר, הרי יש אינספור מניפולציות אחרות במהלך הקריאה, למה להניח שדווקא כאן היא לא קיימת, שפתאום אמת נקייה?

  • אריק גלסנר  On פברואר 16, 2012 at 8:22 PM

    שלום ערן, ותודה על תגובתך.
    לא הבנתי את טענתך – לטובת מי שלא רוצה שייהרס לו, אנא אל תמשיך/כי –

    אתה סבור שהגיבור לא רצח את בתו וחברה? זה בוודאי כך שהוא הרוצח. הפרספקטיבה היא של המספר הצמוד לתודעת הגיבור ולא של הגיבור בלבד, אז נדמה לי שכשהוא שב להולנד והמשטרה מחכה, כך מסםר המספר, ברור מה אירע.
    או שטענתך שזה שהוא שכב עם חברתה של בתו או סטר לבתו האחרת שווה ערך לרצח, שיש כאן "הטרמה" משמעותית? רצח זה "מופרעות" מסדר גודל אחר, לא?

  • ערן  On פברואר 16, 2012 at 9:06 PM

    אני סבור שאין וודאות כזו. יש שם משהו נוח מדי, כמעט קולנועי (הרי איך בכלל מצאו את טירזה, לאור סיפור המעשה של יורגן? ואשתו אומרת מצאו אותה, לא אותם. וההמתנה של המשטרה וצוותי התקשורת ימים לאחר הגילוי, מול ביתו? לי היה נדמה שזו תפאורה צפויה מדי, משוכפלת). ובכלל, ואני שואל ברצינות – מתי ניתן להכריע האם המספר הוא זה שדובר אלינו או יורגן עצמו (או איזה שילוב אחר ביניהם)? האם טירזה וחברה אכן שכבו על שולחן האוכל, כשאביה נמצא בגינה, מרחק מטרים ספורים מהם? ובמידה והוא אכן תופס אותם, מדוע האלימות מופנית ראשית כלפיה ולא כלפיו? (לאור האירוע המטרים עם איבי, בה האלימות כוונה, רובה ככולה, אל 'הבועל'). או כל ההתרחשות עם קאיסה – מה קורה 'באמת', בממשות הסיפורית? וזה מתחבר לטענה הנוספת שלי, והמקבילה במובן מסוים: המופרעות היא תוצר של הפרספקטיבה והמעשים (אגב, לא לסטירה אני מתייחס אלא לחבטה בדייר, חבטה שהיא אחת משרשרת לאור האלימות הברורה (יחסית) המופנית כלפי אשתו).
    אולי אנסה לנסח מחדש – נדמה לי שישנה כאן אי בהירות עקרונית, של נפש שהיא כבר, החל מן העמוד הראשון, צעד אחד (לפחות) לאחר קריסה, לאחר ה 'פיטורים' והעלמות החסכונות. בהקשר הזה, הווידוי על הרצח מופרע במידה מספקת גם אם הוא מפוברק לחלוטין. אולי אפילו בעיקר אם הוא כזה.

  • אריק גלסנר  On פברואר 16, 2012 at 9:11 PM

    קראתי את הצעתך. אחשוב עליה.

    עם זאת, אני לא בטוח שהקריאה בסיום הרומן כקריאה "כפולה", כזו שהיא דמיון או מציאות, מוסיפה להערכה שיכולה להיות כלפי הרומן. זה לא מעשיר, לדעתי, את החוויה, גם אם נניח שזו אינטרפרטציה תקפה בתוך גבולות הרומן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: