הערת הבהרה על עוקצנות שהפניתי כלפי מנחם פרי ותוצאותיה

ביקורתי החיובית על "כשהלילה", שהוציאה "הספרייה החדשה", כללה פתיח עוקצני, ברוח טובה אמנם, על העורך פרופסור מנחם פרי. פרי נפגע מהפתיח הזה ( הנה כאן) ואני מצר על כך. אני מפרסם כאן את התגובה שכתבתי לרשימתו של פרי שכללה התייחסות לנושא (ותפורסם, אני מניח, באתר "הספרייה החדשה" בקרוב):

"אני מצר על כך שהערתי בפתיח הדברים לביקורתי נחוותה כעלבון גדול כל כך וכיריקה. אקח זאת בחשבון בפעמים עתידיות.
עולם הספרות משול לדשא גדוש ממטרות שבו יורקים וסובלים יריקות כפעם בפעם. אפילו מבקרים, תארו לכם, סובלים מיריקות כאשר, למשל, ביקורותיהם נחשבות לגרועות ולשטחיות כאשר אינן הולמות את טעם המבוקר או העורך ולטובות רק בהתאימן לטעם זה. אני פיתחתי סוג של חסינות לביקורות הביקורות שלי, שאינן עדינות תמיד בלשון המעטה, ולפיכך אולי הרשיתי לעצמי עוקצנות יתירה ברוח טובה. אך גם את הערכתי הרבה לפועלו של מנחם פרי הכנסתי ל"הכנסה" שלי. מבקרי המבקר – שפועלו ודאי קטן לאין שיעור אבל בכל זאת, לא יפה, הוא הרי מנסה כל כך וכמיטב יכולתו – לא מעניקים לו תמיד חסד כזה.
ספציפית, מה שעורר אותי לעוקצנות היא המחשבה שיש סופרים מעניינים מאד מחוץ לאיטליה שטרם תורגמו כמו שצריך לעברית: מרטין איימיס, למשל. חוויאר מריאס, למשל. סלין – לבטח. או סופרים אמריקאיים גדולים שראויים לתרגום מחדש (את אוגי מארץ' לא ניתן לקרוא בתרגום הקיים ונורמן מיילר לא מתורגם בחלקו הגדול).

בכל אופן, אולי אכן כדאי להפחית מעט את יריקותינו ואני אעשה חשבון נפש בעניין הזה. מאידך גיסא, הסכנה של הביקורת הישראלית היום אינה דווקא ריבוי הרוק המוטח אלא הרוק הנובע מפעולה אחרת הנעשית בלשון: לקקנות. אז אולי נתיר לעצמנו מעט לירוק ולחטוף רוק? אני מוכן לחטוף לא מעט אם יתירו לי להחטיף מעט… יש משהו בריא בזה למערכת ספרותית, כל עוד לא חוצים את הגבול.

שוב, אציין ביתר בירור את הערכתי הרבה והכנה לפועלו של עורך (ולא מו"ל!) "הספרייה החדשה". את אשר יעריך – יוכיח, זו הייתה אחת מסיבות העוקצנות בביקורתי".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סנדי  On פברואר 22, 2012 at 9:19 PM

    המילה "יריקה" מוגזמת, נעדרת הומור ורק מגבירה את תחושת העלבון, אם היה משתמש בכותרת פשוטה וקורקטית כגון: "תגובה לאריק גלסנר" לא היה יוצר סחרור רגשני שכזה.
    חבל, לא נראה לי שמה שכתבת הוא "יריקה", והתגובה שלו, בלי המילה "יריקה" דוקא לא נשמעת פגועה כ"כ.
    אבל יפה שהתנצלת בתוספת פיסקת הסיום.

  • אמנון נבות  On פברואר 22, 2012 at 10:56 PM

    מנחם פרי רשאי ,כמובן,לשבח למעלה מכל מידה ויותר מכפי השיעור כל ספר שהוא מוציא לאור.ואם הוא מחובר דווקא לספרות איטלקית מכל הספרויות שבעולם – לו יהי.ברוב המקרים מדובר בסופרים טובים או לפחות סבירים,ובכל מקרה,קריאים מאוד,מה שמועיל מאוד לקופת בית ההוצאה,וגם על כך לא נבוא עמו בקרי.חמורה בעיני טענתו שספרות זו משתווה בערכה למייסדי המודרניזם בספרות,
    ג'ויס,וירג'יניה וולף ,פוקנר,מה שלפי כל הערכה שקולה הוא שקר מסחרי גס: מדובר,אמנם,במקרה נטליה גינסבורג,במודרניזם מקו שני,שאינו מחדש דבר ואינו פורץ שום גדרות נראטיביים,וגם לא מתיימר,אלא לרגישות פמינינית דקה כחוט השערה.יש בזה איכות,יש בזה יופי שבהקטנת השקף.פוטנציאל גדולה אין כאן בשום פנים.

    אבל גם סוחר מכוניות מן הסוג הנחות ביותר לא יעז למכור מכונית מסוג "פיאט" בטענה שמדובר
    ב"מרצדס" שהיטיבה להתחפש.

    ובעיקר,חמור בעיני האופן שבו מלהטט מר פרי תחת שני כובעים.כשהוא ממסחר לתיאבון הוא מתחבא
    תחת הכובע האקדמי וה"מחקרי" והפוך.כמעט כל ספר שהוא הוציא לאור ("ערך" בלשונו המתחסדת),
    ולו גם מתליע וצומק כגרוגרת,ממוין על ידו כפסגה של הישג ספרותי עילאי,כמעט כל סופר שהוא מוציא נחשב,על פי הכריכה, "מרכזי".הואיל ואנינות טעמו של מר פרי רחבה מני ים,מדובר במאות רבות של סופרים וספרים,שרבים מהם משווים,באורח נלעג כאמור,לפסגות הספרות המודרנית.

    גם הספר שבמוקד ה"דיון" רחוק מאוד מפסגה כלשהיא.מדובר ברומאן בעל איכות סבירה,אבל
    רחוק מכל שמץ של גדולה או ערך ספרותי חריג."חומר מילוי" לזמן המתכלה והולך ותחליף חצי ערכי למי שמאס ב"אח הגדול" ודומיו מכל סוג.זה רומאן המקנה לקוראו את אותה תחושת אכסלוסיביות למי שמחליף בלחיצת שלט ל"ערוץ 8",שגם הוא ,כספרייה של פרי,אינו יותר מהעמדת פנים נמשכת והולכת.

    בעניין אחד אולי צודק מר פרי בלי דעת: הרומאן הזה טוב לאין שיעור מהריקבונות עוטות הפאטינה
    שמעלה בעטה "סופרת הבית" של "הספריה החדשה",הגב' יהודית קציר.

  • shaultweig  On פברואר 23, 2012 at 1:52 AM

    אחרי שהגיע לידי "לקסיקון משפחתי" (נטליה גינזבורג) שיצא בספריה לעם הנחתי אותו מהר מאוד. מי שטען שהספר מיותר הוא המתרגם גאיו שילוני ז"ל

    כשלונות צורמים של הספריה החדשה הם "עם מלאכים…" של יצחק לאור,עקוד של אלברט סוויסה ותרגומיה של הלית קתמור ל 4 בכרכים הראשונים של בעקבות הזמן האבוש

    בספרות אין הורים יש ספרות

    למפודוסה (ברדלס) ופרימו לוי מוכשרים יותר משתי היהודיות על פי דין תורה

  • גיל  On פברואר 23, 2012 at 7:50 AM

    לקסיקון משפחתי הוא ספר מופלא שאני חוזר וקורא בו מזה שנים. לעומת זאת את הברדלס לא הצלחתי לקרוא..

  • אלון אלטרס  On מרץ 4, 2012 at 12:40 PM

    אני קורא שנים, ובעיון רב את מאמריו של אמנון נבות אך חוששני שהוא כרבים מהמבקרים בני דורו
    מתקשה להבין ספרות שנכתבת בידי נשים, בעיקר כזו שנכתבת על ידי סופרות כאלנה פרנטה וכריסטינה קומנצ'יני. החידוש התמטי שיש בספריהן, היעדר הסנטימנטליות, הצגות המורכבות שבאימהות והנשיות (העולם העשיר ורב הפנים הזה, שסופרים ומבקרים רבים השתיקו כמעט בכל הספרויות האירופיות ואף בזו העברית), מעניקים להן מעמד חשוב לפי כל קנה מידה. זו הסיבה שאני מתרגם אותן. קיטש אני מזהה בקלות, גם אם הוא מחופש ל"רומאן חדש" או אוונגרד שריח נפטלין עולה ממנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: